בס"ד
רק עם הגיע תור הבונבונים המוסריים לטעום את מנעמי המטכ"ל,
ידענו את מנטרת השלום בהקיפה הנוכחי.
מאז ומעולם הוכרעו מלחמות ע"י נצחון צד אחד על מישנהו, וניצחון קרי,
השמדת יכולת האוייב פשוטו כמשמעו, דהיינו אם השמדת יכולתו
פירושה השמדתו הפיזית של האוייב הקם להורגך, הרי שזאת יש לעשות.
אלה שה"צדקנות" המטורפת של ממציאי המוסר החדש של העת הזו,
גורסת שבאוייב יש חפים מפשע, ועל כן נאלץ לספוג קורבנות כואבים מהם בנפש ודם,
ע"מ שלא לפגוע בחפים מפשע מקרב האוייב.
אין שקר גדול מזה.
האבסורד שבחיבוקים בין אולמרט ועאבס, באותו פרק זמן בו נורים קסאמים על דרום ישראל
היא אבן בוחן אתה אפשר להבין את גודל הכאוס המנטלי עם אובדן אמות המידה הנכונות
הגורם לתבוסה טוטאלית בכל התחומים.
כשיש אוייב ויוצאים למלחמה אזי אין שבים משדה הקרב עד למיגורו המוחלט של האוייב.
כך ינקתי מבני משפחתי שהיו ועדיין גם היום לוחמים עזי נפש,
כך למדתי בצעירותי, כאשר הייתי חייל, כך אני מבין גם היום.
כל הקישקושים על השמדת עם ועוד סופרלטיבים הלקוחים ממעשה הנאצים וכו',
הרי הם פרופוגנדה מוטמעת במוחות רופסים של מלחכי פינכה נירצעים.
ה"מוסר" הזה היה כאן תמיד בסביבה.
החריב את ביתנו, שרף את היכלנו, והגלנו מארצנו.
אז, למרות שרבי יוחנן הודיענו שמוסרו של רבי זכריה בן אבקולס
הוא שגרם בסופו של דבר לשינויי גרסאות בתורה, הואיל,
והתפזרו רבותינו בפזורת הגלות, באופן שלא ידעו אחד מהשני,
וכך נפסקו הלכות,והוכרעו סוגיות כאשר לעיתים לא דבריו של זה כדבריו של זה,
וכל זאת בשל רצונו של רבי זכריה בן אבקולס שלא לגרום לשינוי בתורה.
וכדי להבין זאת יותר אביא את סיפור המעשה בקצרה,
מה גם שהוא קשור מאד לימי בין המצרים העומדים בפתח,
בהם מציינים עם היהודים, את חורבן ביתנו תרתי משמע:
"הגמרא מספרת על בר קמצא, שהביא למקדש עגל
ששלח בידו הקיסר להקריב במקדש
(אלא שבדרך הטיל בו בר קמצא מום, כדי לפסלו להקרבה,
ו"לסבך" בכך את חכמי ישראל).
רצו חכמים להקריב את העגל, בגלל הסכנה שנשקפה לתושבי יהודה
אם ישמע הקיסר שסרבו להקריב את הקרבן ששלח -
אבל רבי זכריה בן אבקולס אינו מרשה להקריב את העגל.
למה? "שמא יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח" (גיטין נו, א).
רצו חכמים להרוג את בר קמצא (מדין רודף, שלא ילך וילשין לקיסר),
וגם לזאת רבי זכריה בן אבקולס אינו מסכים.
שמא יאמרו שלא בגלל הרדיפה הרגו אותו, אלא מפני שהטיל מום בקדשים, ו
ילמדו מזה בטעות שהמטיל מום בקדשים נהרג.
כיון שלא הרגו את בר קמצא - הלך בר קמצא והלשין לקיסר,
וגרם למלחמה שבסופו של דבר הביאה לחורבן בית המקדש,
ולכל הצרות שעברו על עם ישראל במשך אלפים שנות גלותנו,
בימי הצלבנים, בימי האינקויזיציה, בימי השואה ובכל התקופות.
מה היה החשבון של ר' זכריה בן אבקולס?
וכי לא ידע שצפויה מלחמה עם הרומאים אם יעליבו את הקיסר?
וכי לא ידע שפיקוח נפש דוחה את האיסור להקריב בעל מום על המזבח?
הרי ודאי ידע שפיקוח נפש דוחה את הלאו שלא להקריב בעל מום.
מדוע א"כ התנגד להקרבה?
התשובה היא, שאמנם מותר לעבור על לאו, ואפילו על הרבה לאוים, בשביל פיקוח נפש,
ואפילו לחלל שבת ויום הכפורים מותר בשביל פקוח נפש,
אבל במה דברים אמורים? הדברים אמורים, כאשר מדובר
על דחיה זמנית של דין מדיני התורה (כגון: חילול שבת לצורך פיקוח נפש).
באופן זה מותר לעבור כמעט על כל התורה כולה בשביל פיקוח נפש.
אבל כאשר אין מדובר על דחיה זמנית של דין מדיני התורה,
אלא יש חשש לשינוי התורה - כאן אין עוד היתר של פקוח נפש
(כפי שהוכיח ה"ים של שלמה" על מס' ב"ק לח, א).
אם ילמדו דין לא נכון, תצא הלכה לדורות,
שבית דינו של רבי זכריה בן אבקולס פסק שבעלי מומים קרבים על המזבח,
זהו שינוי התורה, ושינוי התורה - אינו נדחה מפני פיקוח נפש.
זו היתה סברתו של רבי זכריה בן אבקולס.
סברה חזקה.
ועל סברה חזקה זו אומר רבי יוחנן בגמרא,
"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו,
ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
כי ההכרעה כר' זכריה באותו הזמן הביאה בסופו של דבר
בדיוק את הדבר לו חשש ר' זכריה לכתחילה:
שכחת התורה הנוראה שגרמה הגלות עד כדי שינוייה במקרים מסויימים.
ועכשיו?
מצחיקה ההשוואה בכלל לחשוב מי מהנערים המנוערים האלו המכריעים כאן
את גורלו של עם ישראל יוכל להשתוות לציפורן אצבע רגלו הקטנה של ר' זכריה.
אולם עצם נקיטת העמדה הזו בשם המוסר,
מוכיחה בעליל, שגם כאשר יש לזה סימוכין ממקור הכי מוסרי שיכול להיות,
אחד מחכמי ישראל אב בית דין בימים שבית המקדש מונח על תילו,
עדיין, יש אמת, ויש אמת לאמיתה.
וביניהם יש חורבן או תקומה.
לא פחות ולא יותר.
סיכום:
אכן, היה טוב אם כל ישראל יושבים על אדמתם עובדי השם
יקרים, מקיימי המצוות באדיקות, כולם חוזרים בתשובה מאהבה.
הואיל והמצב כפי שהוא,
נידון הוא כפי שהוא.
את אוייבי ישראל יש להכריע.
אי אפשר לעשות עמם שלום, אלא אם יוכרעו הכרעה ברורה.
כדי להכריעם הכרעה ברורה צריך להרוס להשמיד ולהרוג בהם עד חורמה.
יש לצבא הישראלי את האמצעים לעשות זאת.
אם בשלב הזה יכנסו שיקולי "מוסר" כלשהם,יכריעו האוייבים אותנו.
אין לך מוסר גבוה מזה, כאשר אתה הורג את מי שרוצה להרוג אותך.
