הקשר בין רוח רעה למים ראשונים

מים אחרונים חובה, ויש אומרים שלא נוהג היכן שאין מצוי מלח סדומית. אמנם לדעה האחרת המים אחרונים באים להסיר רוח רעה השורה על הידים. ויש המקפידים מאד על הלכה זו, ולדעת הגר"א נוטלים בכלי.
אמנם לא ראיתי שמקפדים על מים אחרונים עם לא נטלו ידים לסעודה, ונשאלת השאלה האם הרוח רעה באה רק מפני שהיו מים ראשונים קודם לכן ?
לכאורה בדורות שעברו רוב הסעודות היו עם פת, ועל כן לא היתה זו שאלה. בדורינו העני בסעודות עם פת מדוע הנוהגים להקפיד על נטילת מים אחרונים לא נוטלים כאשר אוכלים סעודה בלי פת, האם המים הראשונים הם שגרמים לרוח רעה שתבוא, היתכן ?

ואם נסבור כהדעה שמים אחרונים באים בשביל נקיות ידים לברכה עדיין צ"ב מ"ש ברכת המזון מברכת בורא נפשות, או מברכת על המחיה שלא הצריכו מים אחרונים ?

א ב ג ד

אם אני אומר לך, אם תתפלל תפילה אחת תהיה קדוש, ואם תתפלל עוד תפילה תהיה קדוש, אתה לא יכול להכניס במילים אלו, שתפילה שניה הולכת לכוחות הטומאה ואז מחמתה נהפך האדם לקדוש, כי כל ההתייחסות של המאמר לתפילה כדבר הגורם קדושה והוא מדגיש זאת, גם בתפילה הראשונה וגם בתפילה השנייה, אבל כוחות טומאה הוא לא אמר.

כאשר אדם אומר מימרה, צריך לראות מה הוא כלל בדבריו ומה לא, על כל מימרה יש פרשנות, ויש תוספות שאינם מדברי בעל המאמר, וצריך להבחין בדבר.

דרום חוקר,


ההודאה של האדם במצבו היא היא ההתקדשות השניה. ס"א\כוחות הטומאה מתבטאים גם באדם עצמו (גאווה וכדו')

אבגד
אחרי כל ההבחנות החשובות בין גמרא לקבלה, טוב שאתה אוחז בדרכם של הרבה ראשונים ואחרונים ומתרץ את מנהג ישראל, שאם אינם נביאים בני נביאים הם וכו'.

א ב ג ד

כתבת את דברי חז"ל
והתקדשתם - אלו מים ראשונים. והייתם קדושים - אלו מים אחרונים.

ולאחר מכן כתבת דברים ברוח הקבלה, רק חבל שלא הבחנת, דברי חז"ל נוגדים את דברי הקבלה מכל וכל, ומהמקור שכתבת נוכיח זאת.

חז"ל התייחסו למים הראשונים כקדושה אחת, ולמים האחרונים כעוד קדושה, כלומר האדם מטהר את עצמו גם במים הראשונים וגם במים האחרונים, אבל דברי הקבלה שכתבת מכחישים את דברי חז"ל, כי לפי דבריהם מים אחרונים נאמרו משום ס"מ, כוחות אופל, כוחות טומאה, אבל חז"ל לא ראו כאן טומאה, אלא אדרבה תוספת קדושה. 

 

והתקדשתם - אלו מים ראשונים. והייתם קדושים - אלו מים אחרונים.


ההתקדשות הראשונה היא שמביאה אחריה את הרוח הרעה. לאחר שאדם מתקדש ונהנה "בקדושה" מהאכילה החומרית, האדם עלול לחוש גאווה ורוממות של קדושה מבלי לזכור את פחיתותה של ההנאה החומרית. על כן נצרך לתת גם לס"א את המים האחרונים ובכך להודות בקיומה של ההנאה - חוסר הקדושה - שבאדם החומרי. וזו עצמה ההתקדשות השניה.