בס"ד
השתקפות פרק מס' 10
הזמן כאילו עצר מלכת. הם הביטו זה בזו בעיניים אדומות ומצועפות. דוק של עצב כיסה את אותן עיניים שהיו בעלות ניצוץ שמחה.דודי לא היה יכול לזוז ממקומו, רגליו כאילו הצמיחו שורשים באדמה הקשה שתחתיו.
שירה הביטה בו כשהדמעות עדיין לא פסקו מלזלוג על לחייה.
היא ידעה שידה על העליונה כעת. היא יכולה לגרום לו לחזור בו מהחלטתו, היא יכולה לגרום לו להישאר איתה. היא כל כך רצתה בזה באותו הרגע, עד שנשימותיה הפכו לכבדות בשל המאמץ יתר שלא לרוץ לעברו ברגע זה ממש.
אבל היא ידעה שזה אסור לה ובמקום לרוץ לעברו היא רצה ממנו. הביטה בו במבט אחרון והחלה לרוץ מין ריצה מטורפת לעבר היציאה מהפארק. היא רצה מהר כמו שלא רצה מעולם, כאילו מפחדת שתחזור מההחלטה האמיצה והקשה שהיא לקחה על עצמה.
היא לא ראתה לאן היא רצה, רגליה נשאו אותה לנופים שלא הכירה. היא מצאה את עצמה בשדה נטוש. שומם. למרות שהיא הייתה רחוקה ממנו במרחק של מאות מטרים היא לא הרשתה לעצמה להאט את ריצתה. מותנה החלה לכאוב מהתכווצויות חוזרות ונשנות, נשימותיה וקצב ליבה הואצו בקצב מהיר.
היא נתקלה באבן חדה, מצאה את עצמה על האדמה שמתחתיה. לא נותנת את מחשבתה לדם שהחל לרדת מברכה הכואבת, לא לכאב בידיים, גם לא לחול שדבק בפניה ובכל גופה, משאיר אחריו לכלוך על בגדיה. רק מישהו אחד היה בראשה. והוא נמצא קילומטרים משם...
*
הוא נשאר עומד במקומו כמה דקות מנסה לעכל את מה שעשתה. הוא לא האמין שהוא נתן לה ללכת. הוא לא האמין שהוא לא הקשיב לליבו. דמותה הלכה ונעלמה למול עיניו.
הוא רוצה לרוץ בעקבותיה, אבל הוא גם לא רוצה לפגוע בה עוד יותר. מספיק הסבל שגרם לה עד עכשיו.
דודי גרר את רגליו בעייפות לעבר הספסל כדי לקחת את מתנת יום ההולדת ששירה הביאה לו. הוא התיישב על הספסל בכבדות. מרים ביד רועדת את המתנה. ריח הבושם של שירה עוד היה רווי באוויר הלילה שמסביבו. הוא שאף את הריח המתוק לתוך קרבו, מרגיש ולא מרגיש אותה.
פתח את העטיפה באיטיות, מגלה מתחתיה קופסא מוארכת וצרה בצבע שחור. בתוכה היה מונח עט כסוף. הוא הרים את העט למול עיניו, אור הפנס החיוור של הרחוב אפשר לו לראות חריטה עדינה בעט בה היה כתוב " באהבה מ-ש ".
סכר הדמעות שנעצר אי שם בתוך עיניו, נפתח בבת אחת. הוא ניסה להתגבר עליהן במחשבות גבריות , שאסור לו לבכות, שזה מסמל חולשה... אבל גם מחשבות אלו נכנעו לדמעות, הוא ישב על הספסל והתייפח כמו ילד קטן. מחזיק בידו את העט בחוזקה. לבל יישמט מידיו... כמו ששירה נשמטה ממנו...
*
שיערה הפרוע התבדר לו ברוח, משדר במקצת את העובר על נפשה. הגומייה שאספה את שיערה נשמטה ממנה כבר לפני זמן רב. החול הכתים אותה בכתמים לא אחידים. גבה היה שפוף. כל אלו יחד השוו לה מראה של חיה פצועה.
לאט לאט היא אספה את עצמה ונרגעה, וגם את זה היא עשתה רק כאשר לא נותר בה הכוח לבכות.
היא התרוממה באיטיות מהאדמה, מרימה את מבטה מנסה לזהות את המקום בו היא נמצאת.
ראשה היה סחרחר עליה לכן לקח לה זמן להיכנס לרחוב שהיה קרוב לשדה ולמצוא את השלט שהורה על הרחוב בו היא נמצאת. שם הרחוב לא היה מוכר לה אך למזלה היא ראתה שלט נוסף לידו שהראה על הכיוון ליציאה מרחוב זה לרחוב אחר שהכירה שהיה קרוב לביתה.
למרות השעה המאוחרת אנשים עוד היו ברחוב, כל אחד בעיסוקיו. מבטים תמהים הביטו בה.
נשים מודאגות שראו את הדם שהיה רגליה הציעו לה את עזרתן. היא כאילו לא שמעה אותן והמשיכה בהילוכה הצולע בגלל הכאב שברגלה.
מוחה עבר לשלב בו לא יכול היה עוד לחשוב, שום מחשבה לא עברה בו. היא הלכה לביתה כמו רובוט, ללא כל מחשבה. עלתה במדרגות מגלה שהדלת סגורה בעדה. היא פתחה את תיקה והוציאה משם את המפתח.
פותחת את הדלת בזהירות בתקווה לא להעיר אף אחד מבני משפחתה. נכנסה במהירות לחדרה זורקת את בגדיה מסביבה, היא לבשה את כתונת הלילה שלה במהירות, ונכנסה לחדר האמבטיה רק שם הבחינה בדם הקרוש שהיה על רגליה. היא שטפה אותו במהירות. כשסיימה הרימה את מבטה לכיוון המראה.
היא רצתה לצרוח, הדמות שנגלתה אליה הפחידה אותה.
החול שהיה על פניה כתוצאה מנפילתה התערבב שדמעותיה עד שהפך לבוץ שכעת היה מרוח על פניה. אבל לא זה מה שהפחיד אותה. עורה היה חיוור, ועיניה שקועות בתוך חוריהן. עיגולים שחורים מקיפות אותן. מה שהפחיד אותה היה המבט המת שנגלה לה מתוך עיניה. כאילו נלקחה מסרט אימה. דמותה נראתה כאילו חזרה מהמתים. ללא כל רוח חיים. היא שטפה את פניה במהירות. לפני שרצה למיטתה, היא שלחה מבט אחרון במראה. נגמר לו שלב הכאב. היא עוברת לשלב ההכחשה. מספיק היא סבלה בגללו.
*
הוא הסתובב ברחובות ירושלים ללא כל מטרה. לא היה מסוגל לחזור לישיבה. הוא פחד שחבריו ישאלו אותו שאלות. לאחר שגילה שהוא מסתובב במעגלים, הוא התייאש, וחזר לישיבתו מקווה שחבריו כבר ישנים.
הוא נכנס בשקט לחדר, מתפלל בכל ליבו שהדלת החורקת לא תשמיע רעש. הדלת כאילו נשמעה לתפילותיו, היא פתחה בשקט ללא קול של חריקה. הוא נשכב במיטתו עם בגדיו. לא נדרשו יותר משלוש שניות כדי להירדם לשינה ללא חלומות. גם הכוח לחלום לא נותר לו.
*
ימים עברו, חודשים חלפו. הדיו בעט ששירה נתנה לו נגמר כבר מזמן. הוא השתמש רק בו. גם עכשיו אחרי שלא היה בעט כל שימוש הוא לקח אותו איתו לכל מקום בכיס חולצתו. בכיס שבצורה אירונית היה ממוקם במקביל לליבו.
לא עבר יום שבו הוא לא חשב עליה. לפעמים היה בוהה במספר הפלאפון שלה שעוד היה שמור אצלו. רצה להתקשר לשאול לשלומה. לשמוע את קולה. אבל הוא ידע להשתלט על דחפים אלו. פעמים רבות הוא נשבר, ובכה עליה. אבל גם הרגעים האלו עברו. הוא לא בכה עוד.
הוא חשב שהוא התגבר.
*
שירה החליפה את הכאב בהכחשה. היא סירבה להכיר בו. היא הכחישה את רגשותיה, לא נתנה לעצמה להתפרק כמו בעבר. היא נהייתה מופנמת. לא הראתה דבר כלפיי חוץ.היא חשבה שהיא התגברה על הכאב אבל היא לא הבינה שהכאב לא היה מכיוון שזה היה הרבה מעבר.
היא סירבה לצאת עם בחורים אחרים לפגישות. לא רצתה לשמוע על בחור זה או אחר.
היא לא רצתה לחוות שוב את אותה ההרגשה שחוותה עם דודי. מה שיה לה עם דודי היה כל כך מיוחד שהיא פחדה שיבוא משהו אחר יותר טוב. אם בכלל אפשר שיהיה משהו יותר טוב הייתה חושבת לעצמה בכאב.
משפחתה הפעילה עליה לחצים כבדים. יום הולדתה חלף לו והיא מצאה את עצמה מזדקנת בעוד שנה, מסיימת את לימודי המחשבים שלה בהצטיינות. אבל לא איחר היום עד שהיא הפכה להיות היחידה מבין כל בנות כיתתה שנותרה רווקה.
מבחוץ היא שידרה שזה לא מפריע לה, אבל מבפנים היא הייתה שבורה ורצוצה. היא לא הייתה מסוגלת להביט בה במראה. היא תיעבה את עצמה על מה שהיא, ולא עניין אותה שום דבר.
אמה הפעילה לחצים כבדים על שירה שתצא לעוד פגישות. לאחר הפצרות רבות, ורק כדי שאמה תפסיק לשכנע אותה היא הסכימה לצאת לפגישה. אחרי שהפעם האחרונה שבה נפגשה עם מישהו הייתה לפני עשרה חודשים. עברו עשרה חודשים מאז נפגשה עם דודי.
היא קבעה עם אותו בחור, יעקב רייכמן שמו. אמה התעקשה שתלך מטופחת ושירה בלית ברירה מצאה את עצמה מתאפרת ומתארגנת לפגישה שאליה היא לא רוצה ללכת.
הם קבעו למסעדת "מעורב ירושלמי" שהייתה קרובה לישיבתו של הבחור. שירה נסעה למסעדה באוטובוס ישיר למקום, וחיכתה לו ליד שולחן שהיה פנוי.
*
דודי היה עייף לאחר שבמשך כל היום גייסו אותו לעזור לעמותה של נזקקים, ובנוסף הוא היה גם רעב משום שפספס את ארוחות כל היום שהוגשו בישיבה.
הוא היה עכשיו בדרך לביתו, בתחנת האוטובוס ממתין לקו שלו. הוא הביט בשעונו וראה שהאוטובוס צריך לבוא עוד ארבעים דקות. הוא הביט מסביבו מחפש אחרי דוכן פלאפל או פיצרייה שבא יוכל להשביע את רעבונו, אבל הדבר היחיד שראה היה שלט של מסעדה בשם "מעורב ירושלמי". להיכנס או לא להיכנס? בטנו המקרקרת האיצה בו ללכת לאותה מסעדה. וכך הוא עשה. בצעד מהיר הוא הלך לכיוונה.
חבר'ה אני יודעת שחיכיתם לפרק הזה, ורציתם שהוא יבוא מהר וגם אני חשבתי שכך יהיה. אבל מה לעשות שיש לי הרבה מבחנים (גם לי נמאס להזכיר אותם, זה בסדר אם גם לכם נמאס מהם :) ) באמת שניסיתי לעשות את זה יותר מוקדם אבל זה לא הלך. גם זו לטובה!
אתמול ישבתי בשעה מאוחרת וכתבתי חצי מהפרק ועכשיו סיימתי אותו מקווה שתאהבו, מחכה לתגובות,
באה מעפר!
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
