בס"ד
פרק מס' 11
הוא נכנס למסעדה שהייתה ריקה מאדם, למעט זוג קשישים שישבו בקדמת המסעדה. הוא מצא לעצמו פינה צדדית אי שם ליד הדלפק, פינה צדדית שממנה יכול היה לראות אך לא להראות.
הוא התיישב והביט בתפריט שממולו, לאחר כמה שניות של עיון הוא הרים את עיניו והופתע לגלות שכמה זוגות צעירים כבר מילאו את המסעדה עד כדי כך שבקושי נשארו מקומות פנויים.
מלצר פנוי ניגש אליו כדי לקחת ממנו את הזמנתו. הוא הזמין שניצל עם צ'יפס המאכל שהיה אהוב עליו עוד משהיה קטן. המלצר נעלם לו א שם לתוך המטבח. ודודי מצא את עצמו מביט בפני האנשים שישבו מסביבו.
דלת המסעדה נפתחה במהירות, מפרה את השלווה שהייתה שם עד לרגע זה. דודי הרים מבט מסתקרן לעבר הדמות שנכנסה. הוא הרגיש שליבו עוצר מלפעום. זאת היא. אותה ההליכה, אותו השיער, אותן הפנים. אותן העיניים... חשב לרגע שהוא חולם, שהוא רואה את מה שהוא רוצה לראות.
הוא מצמץ בעיניו כמה פעמים, צובט את ידו, אבל היא לא נעלמה, היא באמת כאן. לרגע מחשבה פרועה עלתה בראשו, אולי היא עקבה אחרי? אבל אחרי שהיא התיישבה לה בשולחן פנוי כל תקוותיו נגוזו.
הוא לא ידע אם עליו לקום ולגשת אליה, הוא כל כך רצה לשמוע את קולה שוב, אבל משהו עצר בעדו מלקום אליה. משהו בישיבתה הדרוכה אמר לו שהיא מחכה למישהי, או אולי שמא למישהו?...
כעבור מספר בודד של דקות בחור צעיר נכנס למסעדה, דודי לא ראה את פניו בתחילה, אבל כשהוא הביט לצדדים בחיפוש אחרי משהו, דודי ראה את פניו, וזיהה אותו, יעקב רייכמן, לחברו לחדר. אחד מחבריו הטובים ביותר. לא פלא שמשהו בהליכתו היה מוכר לו.
דודי לא קישר בין יעקב לשירה אבל אחרי כמה שניות כשראה שהוא ניגש אליה והתיישב לידה לאחר שהחליף עימה כמה מילים, הוא הבין שהם יוצאים. הוא לא ידע להגדיר את כל הרגשות שהתערבבו בו מבפנים, כעס, קנאה, עצב, בגידה.
הצלחת שהמלצר הניח לפניו נותר מיותמת, הוא לא היה מסוגל לטעום דבר. הכעס פיעם בו בחוזקה, הוא רצה לקום ולצרוח, להפוך את כל השולחנות והכיסאות. לחייו התלהטו. הוא כעס על כולם, עליו שהפסיד את שירה בגלל גחות מיותרות של הוריה, על חבו שיוצא עם שירה ויותר מכולם הוא כעס על שירה שיצאה עם בחורים אחרים ששכחה אותו... " וכי מה חשבת שהיא תישאר רווקה כל חייה?" הוא שאל את עצמו ברגע של חולשה. אבל זה עדיין לא עזר לו להפסיק לכעוס.
הוא הוציא את הפלאפון שלו וחיפש את אותו מספר שהיה נמנע מלראות אותו כבר כמה חודשים. חיפש ומצא. הוא רצה להתקשר אליה להגי לה שתבוא אליו, לא רצה להביך אותה ברבים בכך שיקום לקראתם, רצה לדבר רק איתה. אבל ויתר על האפשרות הזו ובמקום זה החליט לשלוח לה הודעה.
האוטובוס נשכח מליבו כמו הצלחת שמולו, שעה עברה והם עדיין ישבו שם מחייכים אחד לשניה. זה היה נראה שיש ביניהם כימיה. עוד שעה חלפה לה והם עדיין לא קמו ממקומם. עברה עוד חצי שעה והם קמו ממקומם. יעקב שילם והם יצאו מהמסעדה. דודי שילם גם הוא למרות שלא טעם מהאוכל שהוגש לפניו.
הוא יצא בעקבותם, שמח לגלות שיעקב עלה על אוטובוס ושירה הלכה לה ברגל. הוא הלך אחריה כל הדרך משתדל לשמור על מרחק כדי שלא תבחין בו.
כעת שום דבר לא מנע בעדו מלשלוח לה את ההודעה שכבר כמה שעות כתובה במכשיר הפלאפון שלו בלי שישלחו אותה. הוא לחץ על שלח, בתערובת של רגשות.
" לא חשבתי שתישכחי אותי כל כך מהר... אבל למה דווקא איתו?" הוא לא יכול היה להתאפק מלשלוח לה את המילים הללו, דחף בלתי מובן מתוכו עשה זאת. הוא לא הכיר את עצמו. וזה כאב לו.
*
היא ישבה מחכה במסעדה, מקווה שזה יעבור כמה שיותר מהר. כמה דקות חלפו עד שהיא הבחינה בדלת המסעדה שנפתחה. בפתח עמד לו בחור רזה וגבוה, שהיה נראה נבוך במבט ראשון. הוא חיפש במבטו משהו. היא ידעה שזה הוא, פשוט הרגישה. הוא ניגש אליה בצעדים מהוססים, מנסה שלא להביט לתוך עיניה ושאל אותה בחיוך ביישני אם שמה זה שירה הלפרין. היא ענתה בחיוב, והוא שנשם אנחת רווחה התיישב למולה תוך כדי שהוא הציג את עצמו.
היא הביטה ישירות לתוך עיניו כאילו מחפשת בהן עיניים של מישהו אחר. היא גילתה עיניים חומות מבריקות מביטות בה בסקרנות. כל כך רצתה שתהיינה אלו עיניים אחרות.
היא חשבה שהיא לא תיתן לעצמה לזרום בפגישה. אבל היא מצאה את עצמה צוחקת מהבדיחות שלו, זורמת, אבל היא ידעה שזאת לא ההרגשה הנכונה. היא לא הפסיקה מלהשוות אותו לדודי. החל מעיניו ועד לצורה בה הוא הניח את ידיו בכיסיו. זה רדף אותה ולא נתן לה מנוחה.
השעות עברו בלי ששמו לב, והגיע הזמן שבו הם החליטו לקום ממקום מושבם ולחזור לביתם. הם יצאו מהמסעדה יחד, ונפרדו ליד תחנת האוטובוס. דודי עלה לאוטובוס שיוביל אותו ישירות לישיבה שלו. ואילו שירה העדיפה ללכת ברגל לביתה, למרות שהגיעה באוטובוס.
היא הייתה שרויה במחשבות, כמה רחובות היא עברה היא לא זכרה, אבל היא ידעה לאיזה כיוון עליה ללכת כדי להגיע לביתה. היא נכנסה לרחוב שהיה צמוד לרחובה, האור בו לא דלק מסיבה כלשהי והאור היחידי שהיה בו היה אור הירח שהאיר לו מלמעלה.
צלצול הפלאפון הוציא אותה מהשלווה בה היא הייתה נמצאת. היא הוציאה את הפלאפון מתיקה. הודעה התקבלה היה רשום על הצג. היא פתחה את ההודעה וידיה החלו לרעוד ברגע שקראה תוכנה.
ליבה לא הפסיק מלפעום במהירות.
איך הוא יודע? כמעט ושאלה בקול.
היא לא הייתה יכולה לחשוב בהיגיון כה דקות. ראשה היה סחרחר עליה. היא חיפשה מקום לשבת מסביבה אבל לא מצאה. איש לא היה ברחוב זה בשעות הללו בחוץ, לכן היא הרשתה לעצמה להתיישב על אחת מהחומות הקטנות של הבניין שהיה ממולה.
היא לא הבינה. איך הוא מעז לשלוח לה את ההודעה הזאת? ומתי הוא ראה אותם בכלל? או שאולי מישהו אמר לו את זה? אבל מי?... היא ניסתה לחשוב איך דודי היה יכול לדעת על הפגישה. היא הרי לא ראתה אותו, אז איך הוא ראה אותה?
קול של חתול מבוהל מאחד הפחים קטע את מחשבותיה. היא הפנתה את מבטה לכיוון ממנו הגיע קול החתול. אבל לא היה שם חתול. צללית כהה של אדם הייתה שם בינות לבניינים. מסתתרת בחושך. עיניה של הדמות זהרו בחושך.
היא קמה במהירות מהחומה, מודעת שמבטו מופנה כלפיה. מה היא עושה עכשיו? אם היא תרוץ הוא ישיג אותה. היא חשבה לצעוק כדי שיבואו לעזור לה, אבל היא הייתה משותקת. לא הייתה יכולה להוציא הגה מפיה. הדמות יצאה מבין הבניינים וצעדה לעברה בצעדים איטיים. או שאולי מהוססים?
שירה נסוגה לאחוריה מבועתת. דמיונה הוביל אותה למחוזות מפחידים. היא הרגישה קור מתפשט בגופה. היא הרגישה את הדם אוזל מפניה.
*
זה כבר לא היה אותו דודי, הקנאה העבירה אותו על דעתו. הוא צפה בה מרחוק קוראת את ההודעה. בעיני רוחו הוא דמיין את פניה המופתעות לגלות שהוא ראה אותה. הוא קיוה שהיא מרגישה אשמה, שהיא מתחרטת.
הוא המשיך ללכת אחריה. בין רחובות העיר, לא שם לב למתרחש מימינו ומשמאלו. הוא ראה אותה מתיישבת על אחת החומות שממולו. הוא נעצר. מחכה לראות מה תעשה. יללת חתול דקה נשמעה. שירה הרימה את מבטה במהירות. הוא ידע שהיא רואה אותו. וזה לא הפריע לו.
הוא הביט בה בחזרה מודע ליתרון שיש לו בכך שהוא שרוי בחושך. גם ממקומו הוא ראה את פניה המבוהלות. הוא ניגש אליה באיטיות, משרה אווירה של פחד. היא עדיין לא זיהתה אותו. היא נסוגה לאחוריה. הוא רצה להגיד לה שלא תפחד, שזה הוא. אבל הוא לא יכול היה להוציא את המילים מפיו.
*
שירה נלחמה בעצמה, היא רצתה לצרוח, אבל היא לא הייתה יכולה. כמה שניסתה היא לא הצליחה.
היא הביטה בדמות שהייתה קרובה אליה מתמיד. הירח יצא מבינות לעננים, מאירה את פניו של הדמות שלפניה. היא צמצמה את עיניה לכדי סדק, כדי לראותו. והיא לא האמינה שזה הוא...
חבר'ה, סליחה סליחה וסליחה!
אני ממש מצטערת על האיחור (למרות שעקרונית זה לא איחור כי זה עדיין בשבוע)
מקווה שאהבתם/ן- פליז תגיבו.
_________________

"מעפר באנו ואל עפר נשוב"