חוקת

(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)

סה"כ הבאתי את השע"י כדוגמה לכך שנאלצים להניח מציאות (מטאפיזית/אידאית וכל שום וחניכא, ומי שמעוניין יוסיף חלקיק חדש אשר פי יקבנו 'טומאתון'), כי לפי דעתו הדינים נולדים ממנה ולא שהיא נולדת מהדינים. אני מבין שאתה מעיר ש'מציאות אידאית' היא לא המציאות שדיברתי עליה, וזה נכון, אם כי אין לי באמת היכרות עם סוג המטא-מציאות המסתורי הזה שהתכוונתי אליו, ולעניין המחסום כנגד הבנה זה לא באמת משנה, וגם נראה שאין נפק''מ לעניין הדברים של השע''י שם (מה כוונת ר' שמעון עצמו, להבדיל ממה שיוצא מההוכחות שלו, זה דבר שאפשר ללמוד מהניסוחים המפורטים שלו, ולדעתי כוונתו היא למציאות פיזית לגמרי אם כי לא כזאת שנתפסת בחושים. חיפשתי עכשיו והעניין נמצא בשערי ישר שער ג פרק ח, לך נא ראה. אני לא מצטט כי העניינים שם מסתעפים ולא נראה לי שהדיון המדוקדק כאן בזה יתכנס למשהו מועיל. ומ''מ לחסוך צער גיגול מחילות הנה לינק: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20983&st=&pgnum=190).

ומניין לך ש7 ו8 מדובר על זמני טומאה?
מה שהבאת בשם השערי יושר נראה לי שכוונתו הפוכה: לכל דבר יש מציאות גשמית ומציאות רוחנית. משהו דומה ל"אידיאה" של אפלטון. לכן החילוק טומאה/טהרה שייך לחלק האידיאי, בעוד החילוק איסור/היתר שייך לחלק המציאותי: אין מדד גשמי לטומאה וטהרה, ואין מדד רוחני לאיסור והיתר. איסור והיתר נקבע על פי מדדים מדעיים (בלי קשר לשאלה של טריפות וכדומה, כי כאשר משהו מוגדר כ'טריפה' הוא מוגדר כך על פי מדדים הניכרים בגשמיות) ואילו טומאה וטהרה נקבע על פי מדדים רוחניים (וזו הסיבה שרק התורה קובעת אותם למרות שתיאורטית זה נקבע על פי טעמים סברתיים, וזו הסיבה שחז"ל הרשו לעצמם לדרוש את הפסוקים בטומאות וטהרות, כיוון שהם סברו שהם מבינים את הטעמים (וסיבה טובה הייתה להם לסבור כך, שכן בימיהם התרבות עדיין הייתה קרובה לתרבות התנ"ך)*) קיצורו של דבר, כיוון שהחילוק טומאה/טהרה הוא חילוק רוחני, אז לא מועיל בו ביטול, כי ב'אידיאה' אין ביטול (כמו שתבלין אפילו באלף לא בטיל), לעומת זאת באיסורים כן שייך ביטול, כי העירבוב הוא גשמי ואבד המדד הגשמי, אבל מדד רוחני לא נעלם, ולכן מן הסתם זו הכוונה שגם בטומאת מגע כיוון שצריך מציאות גשמית של מעבר טומאה ע"י נגיעה גשמית, אז יש שייכות לביטול, לעומת זאת במשא זה תלוי בתפיסה 'אידאית' של מצב היחס בין נושא הטומאה לטומאה עצמה. 

*דוגמה לכך ניתן למצוא בנבואה הידועה של חגי, שאפרשה כאן כפשוטה: "הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם... היקדש?" אם אדם נוגע בבשר קדוש, האם האדם מתקדש על ידי זה? "ויענו הכוהנים ויאמרו: לא!". "ויאמר חגי: אם יגע טמא נפש בכל אלה, היטמא?" אם אדם טמא נוגע בבשר קדוש, האם הבשר נטמא? "ויענו הכוהנים ויאמרו: יטמא". עונה להם חגי: הרי אתם למדים מדיני התורה, שאדם אינו יכול להתקדש בגלל בשר. אבל בשר יכול להיטמא בגלל אדם. (בפשטות, גם בשר טמא אינו מטמא אדם, כיוון שרק אב הטומאה מטמא אדם וכלים, וכמובן שבשר אינו מתקדש על ידי אדם, פשוט כי אין הלכה כזאת. יש דין "הקדש", אבל זה דין שמתחדש על ידי פעולה אנושית - דיבור, ולא על ידי נגיעה בסתם). אומר להם חגי: רואים אתם מדינים אלו, שהטומאה והטהרה תלויות באדם ולא בבשר קרבנות או בסתם מאכל. ולכן, אם לא תיטיבו דרכיכם "ויען חגי ויאמר, כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאום ה' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא". כיוון שהכל תלוי באדם, ממילא הטהרה האמיתית של בית המקדש תלויה בהתקדשות רוחנית של האדם, ולא באיזה מעשה גשמי כזה או אחר. 

וראה דוגמא נוספת שאכתוב אם ירצה ה' לפרשת השובע.

התייחסתי לשאלה הכללית שאחד מסעיפיה הוא האם יש טעם לזמני הטומאה (מה שקראתם 7-8). מבחינת ההלכה, אם הדינים נובעים ממציאות מסתורית (כלומר הלכות ההטמאות וההטהרות  הם תיאור של הופעות הטומאה הזאת, ועל גביהן יש דין שמורה מה מותר ואסור במציאות של טומאה מסוג כזה וכזה) אז לפחות במה שמפורש בתורה אפשר להסתכל על זה כגילוי של משהו (מטא)פיזי, ואז יכולת ההבנה נחסמת כמו שאר דברים בטבע.

הניק שולח

היכן דננו אני ואברם בעניין טומאה אם מציאות או דין?

אברם ואליקים
לעניין הסבר הטומאות, אם הטומאה היא רק דין (או מציאות שמסתובבת כתוצאה מהדין) אז יש קצת יותר מקום לחפש טעמים (ומי שימצא מובילנא מאניו אבתריו בקול רנה ותודה המון חוגג). אבל ייתכן ש(התפיסה הייתה ש)הטומאה היא מציאות והדינים מסתובבים ממנה, ואז לשאול על הטומאה הזאת (במקום שיש פסוקים ולא מסברת רז''ל) מקורותיה וזמניה והיעלמותה זה כמו לשאול על שאר הבריאה וחוקיה, כמו מדוע האדם רואה את הספקטרום המסויים שאותו אנו רואים או שכח הכובד והחשמל תלוי בריבוע המרחק בין הגופים. 
[אולי זה לא המקום, אבל אני אישית פחות מתעניין בפיענוח תפיסות מקראיות ויותר בתפיסות המשוקעות בהלכה. זכור לי שיש מאמרים של יוחנן סילמן שבהם מבחין בין דינים (ודעות) שהם חוק לחוד ובין כאלה שיש בהם 'מציאות רוחנית', אם כי דומני שהוא לא יורד שם להבחנה בין מציאות הנוצרת מדין ובין דין הנוצר ממציאות. הנפק''מ היא אם אפשר להסביר דינים על ידי ענייני המציאות, או שהמציאות רק נגררת אחרי הדינים ואין מקום להתייחס אליה בנפרד. יש מקום בשערי ישר שמציע שביטול ברוב בטומאה חלוק מביטול ברוב באיסורים, שבאיסורים המבטל והמבוטל הם מאותו סוג ויש להם דינים שונים, ולזה מועיל ביטול. אבל בטומאה וטהרה המבטל הטהור אינו מאותו סוג של המבוטל הטמא, כיון שהטומאה היא עניין נפרד שנמצא בתוך הגוף, ולכן בטומאת משא, להבדיל מטומאת מגע שבו נזקקים לדין נוסף של הולכת הטומאה ובו כן חל ביטול, הנושא טמא. זאת דוגמה לתפיסה שבה יש מציאות והיא זאת שמסובבת את הדינים, ולא דין לחוד או מציאות שמסתובבת מהדין]. 

רק אוסיף אף שלא בדקתי כי נטען (בידי מילגרום; אולי הוא מביא ממישהו אחר) שב-P כמעט תמיד חק מציין due וחקה מציינת law (ודומני שבחריגים השומרוני גורס הפוך מנה"מ).
דבריו של אברם כרגיל כמובן שאינם. כמובן שהמילה חק היא משורש חק"ק (לא 'כנראה'; מדובר כאן על עובדה), וכדברי אליקים ברור שהיא מציינת מה שאנחנו קוראים חוקים. עצם השימוש בשורש חקק לציון הוראות הרי מלמד על תפיסת החוק כדבר קבוע, אבל אי אפשר להפוך את הקביעות לעיקר הוראתה של המילה.