"הרהורים מותרים" – בין פרנסה לצניעות

לגבי האיסור "ונשמרת מכל דבר רע" - ראה רמב"ן בהוספות לספר המצוות, לאו יא: "העיקר הוא, שאזהרה זו, אף על פי שהם מזהירים בה בכל מקום לתוכחת, לא נאמרה בתורה אלא במחנה [המלחמה], שגם היא גורמת הפסד המחנה..." נראה שהוא סובר, שמדין תורה, האיסור על הרהורי עבירה הוא רק במחנה המלחמה, ומדרבנן האיסור קיים בכל מקום.

נדב,

דעת לנבון נקל שבמציאות בה קבצנות היא מקצוע לכל דבר, עם שעות עבודה, טריטוריות של קבצנים, כלי עבודה, שיטות פרסום וכו', הרי שצריך להגדיר מעט מחדש את מצות צדקה.

[ידועה ההלצה על השנורר שהחל להופיע בשטיבלא'ך לסיבוב היומי מלווה בבנו הקטן. כששאלוהו המתפללים מדוע זה ירע לב בנו בהתבזותו?, ענה: כבר הורונו חכמים - לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, כדי שלא יצטרך לבריות...]

נצטוינו ליתן לכל יהודי "די מחסורו אשר יחסר לו", וכפי שפירט רמב"ם בפ"ז ממתנות עניים: אין לו מזון - תן לו מזון, אין לו כסות - תן לו כסות, אין לו כסף לישא אשה - השיאנו אשה. כמעט תמיד, בריכוזים החרדיים, קבצן הפושט ידו לצדקה, אינו מבקש "די מחסורו אשר יחסר לו".

שלא לדבר על השכונות החרדיות בהן יש קופות צדקה מאורגנות ובתי תמחוי (בהוראה התלמודית), שאז על העני לפנות אליהם ולא לחזר על הפתחים. ואם הוא בוחר לחזר על הפתחים, הרי דינו שונה, ואין בו את הלאו (עי' רמב"ם שם שכתב ליתן לו לפחות גרוגרת אחת, משום "אל ישוב דך נכלם", ולא משום הלאו, ואף זה רק במבקש מזון שאין לו).

אדם שהולך לכל אורך רחוב מלכי ישראל בגאולה, מושטות לעברו כשלושים ידים (קבועות, זה שנים רבות). מהיכרות אישית, אחת מהן שייכת ליהודי עשיר מאוד, בעל דירה באחד מאזורי היוקרה בירושלים, בעל רכב ואב לילדים שמחים ודשנים שלא חסר להם דבר (ואשתו לא סובלת ממחלה חשוכת מרפא).

חבר שלי פנה פעם לאחד מאותם קבצנים עם חפיסה של כמה אלפי שקלים, והציע לו להחליף אותה עם כל הכסף שבחליפתו (בשיא הרצינות). הקבצן סירב במבוכה, אך בתוקף...
     רודולף 

קוגיטו,

התוכל להביא מקורות לשני הדינים שהזכרת?

מיימוני
א.אין צד להתיר איסור דאו' בשביל חובה עתידית של פרנסה גם שמצוות  פרנסה חשובה.
ב.אין הבדל בין קצת איסור להרבה
ג.יש הבדל בין ללכת ברחוב בדליכא דרכא אחריני לבין לימוד בסביבה פרוצה משתי סיבות      
1 .משך הזמן והחשיפה בכתות הלימוד תוך הזדקקות לאנטראקציה סביבתית ושייכות  חברתית
שאינם קורים בהליכה ברחוב בהכרח
2.אינו דומה היתר בשעת הצורך כגון ללכת למשרד,לבין היתר כללי וגורף של פרנסה או טענה ביזארית של חשיבות האקדמיה.שזה נכון אבל  בהקשר הזה זה מגוחך.
ד. תקרא את שאלת השואל ותקשיב למצוקתו,ואז תבין שהתשובה תלושה,ויכולה להיות פלקט לעניני השקפת הכותב אבל מתעלם מהשואל.

קוגיטו

האם תוכל להסביר במה טעה הרב מלמד לדעתך, ובמה זה שונה מהעמדה של מציץ, שלה לדבריך אתה מסכים?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

"במאתיים השנה האחרונות אין דרך ללמוד מקצוע. "

אבל בכ"ז שמעתי על אחד או שניים שהתפרנסו  במאתיים השנה האחרונות

קוגיטו

מה שמקומם אותי זו הגישה שלך : אנחנו כביכול לא מתווכחים, אלא מסכימים. לדעה שלי כמובן. בא נסכם שהכל טוב ויפה, ורק הרב מלמד טעה. אז על מה אתה דן פה?

אתה לא רואה מה שקורה למי שמחכה עד שהוא נתקע, ואז יוצא ללימודים אקדמאיים?? אני לא רואה את הרב מיכי מסכים לכך, אלא רק לכך שמי שמשקיע את כל ייעודו בלימודים אקדמאיים ובתארים ע"ג תארים, אך ורק כדי להרוויח בעתיד - לא יכול להתלונן שאין לו זמן ללמוד. ועיין בזה הרב ליכטנשטיין, "באור פניך יהלכון", בתוך המאמר "בכל דרכיך דעהו - שני דגמים בעבודת ה'". אבל מעבר לזה, אין הבדל בין פרנסה מיידית לבין לימודים לפרנסה עתידית. במאתיים השנה האחרונות אין דרך ללמוד מקצוע.

סוף סוף אהנו לן רבנן והתירו לנו את העורב...

אם הרהורים דאורייתא הרי כיצד ניתן  להתיר אותם עבור מצוות פרנסהשתהיהחשובהכשתהיה,אולי אפשר לארגן גם היתר להתפרנס גם בשבת באותה חגיגה?
  
  ואם יש היתר שבלאו הכי נכשלים בזה אז היתרנו חצי מהתורה..

ואם הרב סובר שהאיסור מדרבנן אבל יש היתר משום צורך גדול של פרנסה והיות האדם אקדמאי, אז למה:"זולת מי שסובל מהרהורים מרובים מדאי"?
 אדרבא נכניס להיתר עוד הרבה איסורי  חכמים כאיסור יחוד, וכך נרויח בזנס עם פלז'ר.

קשה להבין פסק  כזה מאחד שמוחזק ת"ח