אין לי אחות - הרהורים בעקבות מעמד מביש

נקעה נפשי, הייתי רוצה לברוח אבל אין לאן.

[הקש ששבר וכו' http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=677995].

כיוון שפורום זה הינו מקום דיון ולא בימת הצהרות אציע מתווה לדיון.

 חברי פורום זה שותפים במידת מה לאמונה/תקווה שהעיוותים שבחברתנו ניתנים לתיקון, על אף שאני מאד מפקפק באמונה זו אקבל אותה כהנחת יסוד לדיון.

השאלה למה אנו מגדירים עצמנו כחרדים נשאלה לא פעם, אני משער שמעבר לחברה שונה מזו שהורגלנו אליה קשה עד בלתי אפשרי, לא כל אחד מסוגל להיות "גר" בחברה שונה, ושינוי הקודים החברתיים כדי להשתלב בחברה שונה, מכביד על הכבוד העצמי, מצריך אנרגיה רבה ובדרך כלל לא מצליח לגמרי. ככל ששיקולים אלו נראים לא מהותיים וטפלים, הם קובעים לנו את זהותנו העצמית כך שבמעבר לחברה אחרת בהכרח "לא נהיה עצמנו" או לפחות  נרגיש כך.

מנסיוני המועט בסוגיה זו אני יכול להוסיף את הידוע, בכל חברה קיימים עיוותים אולם עיוותים שלא הורגלת בהם בלתי נסלחים (לדעתי בצדק), לכן לא די בזה שהדשא של השני ירוק יותר, עליו להיות ללא רבב.

לאור זאת אני מאד מבין ומעריך את מאמצם הסיזיפי של חברי הפורום הנכבדים לשנות את פני הדברים מבפנים (כמאמר הקלישאה השדופה).

במה דברים אמורים? בסוגיות כמו יציאה לעבודה, רכישת מקצוע, בעיית הדירות ושאר בעיות מעין אלו. כאן ניתן לשחק, להיות "בפנים" ולנסות לתקן.



אולם אני לא מבין איך אדם הגון רשאי להשתייך (ולו בהגדרה עצמית בלבד) לחברה מושחתת, מפלה ומבזה, חברה המשמרת ומקדשת בשם התורה דירוג מעמדות משפיל, חברה הרואה ערך בהיטמטמות.

כאן לא ניתן להתחמק מאמירה ברורה וחדה. אמרו עתה ברור, האם אנחנו חולקים את אותה התורה עם בית דינו של הרב גרוס? היש מכנה משותף בינינו ובין מערכת החינוך החרדית על עומק אכזריותה?

את השפה אי אפשר ללכלך. יש שמות למעשים, לא ניתן להחליף רשע (ריש סגולה) מובהק ב"שמירה על המערכת", דיין שאינו הגון בדיין הטועה בשיקול הדעת או את "והרועים פשעו בי" בהסבר סוציולוגי מלומד.



מוכרים דברי הרמב"ם על החובה לברוח מחברה מושחתת ואפילו עד המדבר אמרו אתם מהו הגבול? עד איזה עומק של רפש ניתן עדיין להיות בפנים ולנסות לתקן? מהו הגבול? מתי ניתן לנקוט גישה סלחנית החיונית לבא לתקן ולהשפיע ומתי סלחנות זו הופכת לטשטוש ערכי ובריחה מנקיטת עמדה מתבקשת?



מבחינתי העניין מסור ללב אבל רצוי לא לשכוח לשאול ולהיוועץ בו. התבוננו בבקשה בסוגיית הסמינרים, בלכלוך התורה על ידי הפוליטיקה או למצער כנסו לפורום הסמוך ושאלו את עצמכם האם ניתן לחיות בסחי שכזה?


שונתה הכותרת

הייתי בשבוע שעבר בחתונה משפחתית, היכן שהסבתי לשולחן מלא בליטאים נורמטיבים ורמי''ם בישיבות מהשורה השלישית והרביעית.

האחד, ר''מ שלמד בצעירותו ביש''ק של קול תורה ביחד עם הרב גרוס, העלה זכרונות מלימודיהם המשותפים מהם עולה כי אידיוטותו של האחרון הייתה מן הדברים המפורסמים בישיבה.
 
השבוע גם פורסמו קטעים מהקונטרס החדש המלקט פרפראות חוכמה משולחנו של הרב גרוס' המוכיח כי תקרית הייבום לא הייתה תקרית חד פעמית אלא מהווה פתלוגיה. 

לצד החשש העמוק והמבוסס על השלב הבא ביבוש שארית האינטלגנציה של הציבור החרדי, אני רואה בדל תקווה בתופעת הרב גרוס והיא איבוד שארית האימון בממסד.  או שכן או שלא. ימים ויגידו, והסיכון גדול מנשוא.

5

אה, נכון, שכחתי שמדובר באלמנה בלי ילדים, אם כן הדבר לא כ"כ שכיח ב"ה.

לעשות בפרהסיא - הכוונה בפני 10 גברים, אפשר לאסוף 10 גברים מקורבים ורק למולם לעשות את הטקס

לשונו המלאה של אבא שאול היא! אבא שאול אומר הכונס את יבימתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערווה וקרוב אני בעיני להיות הוולד מ מ ז ר..

_________________

http://hydepark.hevre.co.il/forum.asp?forum_id=18615

ניוטרל

אכן הייתי צריך להזכיר מה שכתבת. יש מחלוקת בגמרא מה עדיף, חליצה או ייבום, והרמ"א פסק כאבא שאול, שכיון שאין מכוונים לשם מצוה, כאילו "פוגעים בערווה".

(אין זה האשכול המתאים לזה, אבל זו שיטה שאף פעם לא הבנתי. מאימתי אנו מתייחסים לכוונתו של האח. ואכן יש ראשונים שפירשו שזה מדרבנן. עכ"פ למסקנה פוסקים כדעת הרמ"א, בין מטעמו של אבא שאול ובין משום שהפסק הזה נוח מסיבות אחרות).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

מימוני! היום עושים חליצה ולא יבום מפני החשש לדברי אבא שאול..

בעזהי"ת


   דרך העולם, שבני אדם מגיעים לרוב ימיהם טרם ילכו לעולמם, ולכן ממילא שאלמנות בגיל צעיר כבר אינה דבר שכיח. ואם מוסיפים על זאת דרישה נוספת -שתהא זו אלמנות מחוסרת ילדים, מובן מאליו ש"די שכיח", זו הגדרה מוגזמת מידי.

   למה לעשות בפרהסיה.
   בהלכה מופיעה הדרישה לעשות החליצה בפרסום. הן כדי שידעו שזו אסורה לכהן, והן כדי שידעו שזו פנויה וידעו להציע לה הצעות חדשות. לכן במקום שלשה דיינים, מצורפים חמשה דיינים, ולכן עושים זאת במקום שיש בו עוברים ושבים, ולא בדלתיים סגורות.
   אלא שיש הבדל בין לעשות משהו באופן שידעו עליו בני העיר -שהשמועה תתפרסם, ובין לעשותו בהתכנסות כל בני העיר. חוששני שאותם תלמידי חכמים שהנהיגו לעשות החליצה קבל עם ועדה, החליפו את הצורך לתת לחליצה בפרסום, בצורך לעשותה בהתכנסות המונית -דבר שאינו נזכר בהלכה כלל, ואף לא במסורת בתי הדין מדורות קודמים.

   (כללית, לחברי האשכול:
   כתבתי באשכול בבח"ח, דיוק שאפשר להוכיח ממנו שאמוראים עצמם לא ערכו חליצה אפי' במניין, דהרי בסוגיא ביבמות מוזכר שרב כהנא ורב יהודה -כל אחד במקרה אחר, בקשו מאחד התלמידים להצטרף אל הדיינים, כדי שיהיו ה' דיינים ויהיה פרסום. והרי חליצה כשרה לעשותה בפני הדיוטות! כל שכן בפני ג' דיינים מומחים שיצרפו אליהם ב' הדיוטות! ואם כל כך היה שם המון עם -לא היה צורך להזמין במיוחד את התלמידים כנ"ל להצטרף, שהרי היו שם הדיוטות למכביר. אלא ע"כ שלא היו).

כל אדם נשוי שנפטר - כמעט תמיד יש לו אח בגיל כזה או אחר - לא? אם כן - המצב די שכיח.

וכן - למה לעשות בפרהסיה? יפה עשו אצלכם שהיה רק מניין אנשים - כך צריך לנהוג

בעזהי"ת