הגיע לידי ספר בעברית: 'האיסלם' מאת חוה לצרוס-יפה, בו מתוארת התפתחות האיסלם בעיקר כדת.
ישנם הרבה דברים הנראים כלקוחים, בין השאר, מהיהדות, מהם בהתפתחות דומה ומהם בהתפתחות שונה.
מעיון בהם, ניתן ללמוד על משמעויות של נוהגי דת מסוימים ולשפר את גישתנו כלפיהם.
אני מתכוין להביא ולדון בהם עם קצב קריאתי ומקוה לגמור לפני שתסקלוני.
נשלח ב-19/11/2009 17:11
לעוף ברוח,
לגבי הערתך על כך ששמענו רק שתי דיברות ראשונות ולא כל היתר.
אף אם נקבל הנחה זו כמוסכמת לדעת כולם.
די בשתי דיברות אלו ישירות מפי הקב"ה ( למי שבוחר להאמין בקיומו ובאירוע הזה) דהיינו חיוב המציאות באופן פוזיטיבי ושלילת כל אפשרות אחרת, כדי לכלול בתוכם את כל התורה כולה, כולל כל דברי חז"ל והנביאים ואפילו הוראות כל חכמי דור ודור. למעשה היה די בדיבור אנכי לבד. למעשה היה די בקול. למעשה היה די בבת קול . למעשה היה די בנוכחות האירוע .וכיום די בעדות לגביו. כי הנביא המביא אותך לאירוע שכזה בו האלוהים עצמו נגלה לך ומודיע לך את דברו קבל עם ועדה בפרהסיא באותות ובמופתים, ראוי לכל אימון שבעולם גם אם כל ההוכחות בספר תהיינה נגדו. על אחת כמה וכמה אם הוא, נביא האמת החתום כאמת בקול האלוהים עצמו, בעצמו מודיע לך על התורה " כי לא תשכח מפי זרעו" . ואילו ההוספות מדברי חכמים היה בהם משהו שמץ בניגוד לדברי התורה או באי הסכמתה, הרי כבר התורה נשכחה ובאה תורה אחרת במקומה.
ועל זה בדיוק קפצו ישו ומוחמד להקים להם תורה חדשה. אך ורק על כפירתם בדברי חכמים ! וזו טענתם על מילוי התורה הנוצרית או זיופה האיסלמית.( למרות שישו עצמו כותב להאמין בקול הפרושים)
נשלח ב-19/11/2009 16:57
לעוף ברוח,
אי אפשר להוכיח פוזיטיבית ששלושה מיליון עמדו לרגלי הר סיני, אפשר להאמין ואפשר לא להאמין. תלוי בסבירות הנראית לך בהגיון לגבי המסורת ההיסטורית של עם ישראל, עד כמה היא אמינה בעינייך.ושאר שיקולים שתבחרי לעשות.
אבל בשאר הדתות אפשר להוכיח שהם לא אמת. כלומר , אי אפשר אפילו לבחור להאמין. מפאת הסתירה הפנימית המובנית בהם בהישענם על הדת היהודית.אין כאן המקום להוכיח זאת.
כעת איך שתרצי שאר הדתות שונות שונות מהיהדות באופן בולט:
שהרי -
אם בחרת להיות מאמינה ביהדות - ממילא הנצרות והאיסלם שקר.
אם בחרת שאינך מאמינה ביהדות - קל וחומר שהנצרות והאיסלם שקר.
נשלח ב-22/4/2009 23:02
רציו --- "בבית המקדש השני מאחר ונגנז הארון, הוצבה במקומו אבן שתיה."
"הוצבה אבן שתיה" אני לא יודע אם לצחוק או לבכות...
נשלח ב-22/4/2009 21:14
האשכול הזה לא יברח לשום מקום, בהזדמנות- תכתוב מקור.
נשלח ב-22/4/2009 18:34
האמת שהתיאוריה שלי מבוססת אקדמית, אבל אין עיתותי בידי כדי להביא מראי מקומות לכך, שיהיה.
נשלח ב-17/4/2009 17:52
1. אז למה לא גיירו את המונח לחלוטין? למה נשארו עם ה- "בס"?.. 2. יכול להיות שאת הנוהג להוסיף פתיחה לדברים שבכתב, היהודים שאלו מהמוסלמים. אבל לגבי הביטוי עצמו הנה תאוריה חלופית (שמבוססת בערך כמו שהתאוריה שלך מבוססת..): הביטוי "בשם ה'" נפוץ מאוד בכתובים יהודיים בהקשרים רבים. יהודים קראו בשם ה', נשבעו בשם ה', נלחמו בשם ה' ואפילו דיברו בשם ה' ("וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב
וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת,
אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", שמואל א' יז מה, "וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת." שמואל ב' ו יח, "בָּרוּךְ הַבָּא, בְּשֵׁם ה'" תהילים קיח כו, ועוד הרבה). טענתי היא שהוא היה שגור בעת דיבור (כלומר בע"פ) בפי יהודים בכלל, ובפי יהודי חצי האי ערב בפרט, שעל קינאתו בהם ביסס מוחמד את הדת שבדה מליבו. אם לא נשכח שמוחמד עצמו היה אנלפבית ושדבריו נמסרו ממנו לממשיכיו בע"פ, הרי שמכאן נסיק שבספרו ("קוראן") נשתמרה גם פתיחה שהיתה נהוגה בדר"כ רק בע"פ.
עכשיו לך תוכיח...
אגב, הרמב"ם נותן מראה מקום מפורש (בראשית כא,לג) ומסביר: 'כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן.
והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם,
ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד
שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם"'
ככל הנראה הרמב"ם הבין את הקריאה לא כקריאה חד פעמית בבאר שבע אלא בנוסח קבוע שבו השתמש אברהם, ועליה הוא מתבסס כשהוא מוסיף את הקריאה לכתביו.
נשלח ב-16/4/2009 21:40
ממשלתמלזיה כתב:
(אם כבר האשכול הוקפץ)
מלח הארץ,
1. בביטוי בערבית אין ד' בשום מקום.
2. אולי דווקא הכיוון של השאילה הפוך?? (כלומר מהיהדות לאיסלאם? בקיצור לא ניתן להוכיח)
1. אללה זה ד' מבחינתך?
2. מעניין, אבל המקום הראשון שאנחנו מכירים ביהדות ביוטי כזה הוא אצל הרמב"ם וכו', בניגוד למוסלמים שאנו מכירים מלפני כן.
נשלח ב-16/4/2009 20:50
ספרן,
זה מזכיר אלי את תפילתו של אנסלם (להבדיל?) לפני שמצא את ה'הוכחה' שלו לקיום הא-ל. דומני שעל אף כל ההבדלים, האבסורד בשני המקרים הוא ודאי דומה.
אני אף פעם לא הצלחתי להבין כיצד מתוך הפקפוקים והספיקות אודות קיומו של הקב"ה הוא עונה למישהו. אני אפילו לא מבין מה פירוש העניין הזה, מלבד פשוט סתירה פנימית.
אמנם הגרי"ד מדבר על הקריאה שלו לקב"ה, ולא על המענה של הקב"ה אליו, אבל כשאתה קורא למישהו, אתה מניח את קיומו. וכאן חזרנו לאנסלם באצ'י.
נשלח ב-13/4/2009 12:51
וראו על כל זאת, בתאורו הנפלא של הרב סולובייצ'יק בהערה הרביעית הארוכה למסתו הנודעת "איש ההלכה", החותמת במילים: "מן המיצר של ניגודים והפכים פנימיים, פיקפוקי הרוח וספקותיו, ממעמקי הנפש בעלת האנטינומיות והסתירות, ממצולות הנשמה המתלבטת ביסוריה - קראתי י-ה, קראתיך ד".
נשלח ב-13/4/2009 12:22
לעוף ברוח
"תוכיח לי שהתורה נתנה לפני שלוש מליון איש ואנוח לי בשלום"
בעיניי בעולם האמונה אין מנוחה.
מנוחה בעינייני אמונה פרושה עמידה על מקום אחד,חידלון.
{ולכן אין זה פלא שרק כלפי המת אומרים שהוא נח בשלום .}
ההתלבטויות הן חלק מהענין ובדיוק בשביל זה קיים הפורום הזה.
לא כדי לנוח.
תוקן על ידי צענערענע ב- 13/04/2009 12:21:31
נשלח ב-13/4/2009 11:21
או מתוך עיון פסיכולוגי ( "מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש" - חזון איש )
נשלח ב-13/4/2009 10:53
(אם כבר האשכול הוקפץ)
מלח הארץ, 1. בביטוי בערבית אין ד' בשום מקום. 2. אולי דווקא הכיוון של השאילה הפוך?? (כלומר מהיהדות לאיסלאם? בקיצור לא ניתן להוכיח)
לעוף ברוח, אין דרך ל ה ו כ י ח שהתורה ניתנה לפני שלוש מליון אנשים ואין דרך ל ה ו כ י ח שלא. לכן, אני אישית מאמין, שפתרון אמיתי לשאלות האמוניות שהעלית (אני מקווה שאולי מאז מצאת תשובה) יכול להמצא רק מתוך עיון פילוסופי ולא דיון על עובדות היסטוריות.
הקבלה מסוימת אחרת (הערת לינקי: ?) ליהדות היא בכך שכשם שהקראים אינם מקבלים את התורה שבעל פה ואילו היהדות הרבנית מקבלת גם את התורה שבע"פ וגם את התורה שבכתב - כך גם, בהתאמה, השיעים דוחים את המסורות בעל פה שאינן עולות בקנה אחד עם התבטאויותיו של הנביא מוחמד, ואילו הסונים מקבלים בנוסף לקוראן גם את הסונה (המסורת שנמסרה מפי יורשיו של מוחמד).
קצת גלשנו.
המילה בס"ד הרשומה בראש כל (?) דף, מקורה בר"ת של הביטוי הערבי 'בשם אללה הרחום' (תעשו לי טובה ותאמינו לי, ולא אצטרך לכתוב את הביטוי הערבי). אגב, זהו גם הביטוי שבו פותח הרב"ם את מורה נבוכים.
יש עוד ביטויים בעיקר ששייכים לעולם הרוחני (עוד מילה שמקורה בפילוסופים של האיסלם), שמקורם באיסלם.
