השבת יארצייט האדמור מזוטשקא

יד תמוז זה היארצייט של ר יצחק אייזיק בר איתמר האדמור מזוטשקא

ברגע האחרון אירע הנס הרשקוביץ עם האדמו"ר. שמע את הנס בכל שנה, בי"ב בניסן, נהג האדמו"ר מזוטשקא, רבי יצחק-אייזיק רוזנבוים (נפטר בשנת תשס בבני-ברק, בהיותו בן 94) לערוך סעודת הודיה. ביום זה, לפני שישים שנה, ניצל ממוות, בדרך ניסית מופלאה. סיפור הצלתו המרגש מוכר למשפחתו ולחסידיו. אחד מהם, הוא ר' אברהם- יוסף הרשקוביץ מירושלים. ר' אברהם נולד בעיר ושקאוץ (בוקובינה) והתגורר בצמוד לבית האדמו"ר. בנעוריו נקשר אליו ומאז לא מש ממנו. הוא היה עמו גם בשעה שעניבת-החנק נכרכה סביב צווארו. היה לידו, שמע הכול, אך לראות בעיניו לא היה יכול. 'תחביב' של מפקד "בראשית המלחמה נלקחנו לגטו ברשאד", מספר ר' אברהם. "החיים בגטו היו נוראים. הועבדנו בפרך וחיינו בתת-תנאים. אני עבדתי בפחם. מארבעים אלף יהודי הגטו נותרו בתוך כשנתיים פחות ממחצית. כדי לקבל מושג קלוש על האווירה בגטו, אציין כי למפקד הגטו היה תחביב אישי - כל בוקר נפתח בירי בשני יהודים ובכלב. "בשלב מסויים הצליחו יהודי בוקרסט - בעזרת קשריהם עם שלטונות רומניה - להסדיר הוצאת ילדים יתומים מהגטו, וקליטתם בבתי-יתומים בבוקרשט. לאדמו"ר ולרבנית היו ארבעה ילדים; הגדולה כבת שלוש- עשרה והצעיר כבן חמש. סודר שילדיהם ייכנסו לרשימת ה'יתומים'. בשלב מאוחר יותר סודר גם כי האדמו"ר ואשתו ילוו את קבוצת היתומים וכך יינצלו גם הם. ההתעללות "היציאה לבוקרשט נעשתה מתחנת הרכבת, בעיר-המחוז בלטה. יצאנו לשם ברגל. הדרך הייתה ארוכה ומסוכנת. כאשר הגענו לשם נודע כי בעקבות מפלת הגרמנים בסטלינגרד ונסיגתם לאחור, תמו משלוחי היתומים לבוקרסט. את העיר חוצה נהר. צד אחד היה בידי הרוסים ובצד השני, שבו היינו אנחנו, הגרמנים. מה עושים? נכנסנו לבית נטוש. בין רצפת הבית לאדמה היה חלל. הרמנו כמה קרשים מהרצפה והסתתרנו תחתיהם. היינו כחמש- עשרה נפשות. "האדמו"ר לא הספיק להיכנס פנימה כאשר פתאום הופיעו שני חיילים גרמנים. אלה החלו להתעלל בו. לאחר מכן החליטו כי דינו למות בתלייה. במרכז תקרת הבית הייתה קורה עבה. הגרמנים מצאו עליה וו וקשרו אליו חבל. ציוו על קרבנם לעלות על כיסא וכרכו את קצה החבל על צווארו. רק בעיטה קטנה בכיסא הפרידה בין חייו למותו. הייתי תחת הרצפה, מקשיב רועד למתרחש וחסר-אונים לגמרי. לו יצאתי מהמחבוא הייתי חושף את שאר המסתתרים. הווידוי המס את האבן "פתאום פנה אחד הגרמנים אל האדמו"ר ואמר לו בגרמנית, בטון משועשע - 'בעטען זי' (כלומר, התחנן על נפשך). האדמו"ר לא שלט היטב בגרמנית ופירש את דבריו 'התפלל'. וכך, בעודו עומד על הכיסא, חבל התלייה כרוך על צווארו ושני הגרמנים מולו, החל לומר וידוי מקירות ליבו. את התרגשותו בעת הווידוי, אי-אפשר לתאר. "לפתע אירע הנס. מסתבר כי הווידוי של האדמו"ר הצליח לרגש אפילו את ליבם האכזר של הגרמנים. אחד מהם אמר פתאום לחברו: 'הבה נשאיר אותו בחיים'. הם הסירו את החבל מצווארו והסתלקו. כעבור כמה רגעים הצטרף אלינו האדמו"ר. הוא אחז בידי והשלים באוזניי את תיאור המאורע ששמעתי. עד עכשיו אני חש את מגע ידו בידי וצמרמורת אוחזת בי".