דימויים מיניים בתורה, בפילוסופיה ובקבלה

הנושא הרגיש הזה ממלא מקום חשוב בתולדות ההגות היהודית לדורותיה. אמנם כתב הרמב"ם כי השפה העברית של התורה נקראת "לשון הקודש" מפני שהיא נקיה מביטויים בוטים ולא צנועים (ראה במו"נ את הדוגמא שלו לנקיות בתחום זה). אבל כמדומה שהפריז על המידה.

יש לנו ביטויים בוטים בתורה, במדרש ואצל חז"ל בכלל. בהגות המיסטית שקודם הופעת הקבלה, בפילוסופיה וכמובן בקבלה, מהזוהר ועד האר"י ואחריו. וכמדומה שככל שאנו מתקדמים בזמן כך אנו נתקלים בביטויים חריפים יותר.

מן הראוי אם כן לערוך רשימת מצאי של הביטויים השונים. לנתח מה השימוש שנעשה בהם, ומה הנחות היסוד הערכיות שמאפשרות להשתמש בהם.

אני מציע כאן רשימה חלקית:

א. במקומות שונים בתורה יש התייחסות לתופעות מיניות שהן חלק מחיינו. על האדם נאמר ש"ידע את חווה אשתו". זו לשון מושאלת, אבל מדוע נזכר הנושא הזה (תשובה אפשרית: כדי לציין שגם האדם הראשון, יציר כפי ה' בבריאה - מטאפורה, כמובן! - תיפקד גם בצורה כזו. והפרשנים יפרשו איש לפי הנחות היסוד שלו).

יש לנו דינים שנוגעים לביאה, בין ביאה של היתר לקידושין ובין ביאה של איסור כגון מפתה ואונס וגם ביאת עריות שמחייבת מיתה, כגון אשת איש.

אמנם דומה שבתורה יש הקפדה לא להשתמש בלשון מגונה ולא לתאר פרטים.

ב. בתנ"ך. (שיר השירים יידון לקמן).

יש סיפורי מעשים שיש בהם היבטים מיניים. כגון מעשה פילגש בגבעה, מעשה אמנון ותמר ועוד. הסיבה להופעתם היא בגלל שהם היו ונבראו ומילאו מקום בהיסטוריה היהודית, אם גם לא מקום לשבח.

כמדומה שבכולם יש הקפדה יתרה על עדינות וצניעות, אבל כדאי לעשות רשימה ולבדוק אחד אחד.

יש גם ביטויים קשים בדברי הנבואה. כאשר ממשילים את עם ישראל הזונה אחר עבודה זרה בדימויים של ניאוף, יש ביטויים חריפים המשמשים בהקשר זה.

ג. שיר השירים. זה ספר תמוה ביותר. מה מקומו בכתבי הקודש? חז"ל השתמשו בלשון מופרזת בהערכתו, עד שאמר ר"ע כי כולו קודש קודשים. אכן חז"ל הצליחו להעניק לו משמעות נקיה ויפה, כאשר פירשוהו על האהבה של הקב"ה לעם ישראל ועל בוגדנותו של עם ישראל, בדומה לשאר דברי נבואה בתחומים אלו.

עם זאת, דומה שתיאורים כמו שיש בספר זה אין במקומות אחרים.

נראה לי שלצורך השוואתי עלינו לפתח מידרג של תיאורים. מידרג זה יכלול כמה פרמטרים של עדינות וצניעות שניתן לדרגן על ציר. למשל, נושא התיאור (אשה יפה, מעשה חיבה, מעשה ביאה וכיו"ב). בשיר השירים אנו מוצאים תיאורים של קרבה שאינם מצויים במקום אחר, וגם תיאורים של יופי שאינם מצויים במקום אחר, תוך ירידה לפרטים. עם זאת, נדמה שהקו נעצר באיזה מקום "מעל לחגורה".

ד. באיזו מידה יש התייחסות לנושאים מסוג זה אצל חז"ל? בהלכה, במדרשים? מסתבר שיהיו דיונים שנוגעים בענינים שבצניעות אגב בירור הלכתי, אם גם היו כאלו שמחו על חקירה כגון "נפל מהגג ונתקע ביבמתו" או במי שבא על עצמו.

במדרש זכור לי מקור אחד שבו מתארים את עם ישראל העולים לרגל ורואים את הכרובים "מעורים זה בזה". למה הכוונה מבחינה מעשית? האם לצורת ביאה ממש? אם כן, זה נמצא במקום הגבוה (או הנמוך) ביותר במידרג של הנושאים.

לעומת זה, במידרג התיאורים ודאי שאין כאן פירוט.

אך מה בכלל המשמעות של תיאור זה, שמשמש אצל מאמיני הקבלה כראיה לכך שגם אצל חז"ל היו תיאורים כמו בספרי הקבלה המאוחרת וכי גם שם זה מסמל מה שזה מסמל ב"עולמות עליונים".

ה. מעניין כי בספרות המיסטית של ספרות המרכבה, עד כמה שידוע לי, אין ביטויים כאלו. המעניין ביותר לדעתי הוא שבספר שיעור קומה, שמתאר את מראה גופו של השם - נושא בלתי אפשרי שעורר ספקולציות שונות לגבי הספר ומשמעותו - אין שום תיאור של אבר הצנוע עצמו. למרות שיש תיאורים של כל הגוף, החלק הזה לא נזכר כלל.

ו. בפילוסופיה היהודית, עד כמה שזה אולי נשמע מפתיע למי שאינו מכיר, יש שימוש בדימויים מתחום זה. ואיני יודע אם זה בא בהשפעת ספר שיר השירים, שפורש באסכולה זו כדימוי ליחס בין הנשמה (או השכל) לה' (או לשכל הפועל?). או שמא עצם הדימוי של קשר אהבה נוח להמשיל בו את אהבת החכמה (המשמעות המקורית של המילה פילוסופיה ביוונית).

ח. כמדומה שבקבלה, מן הזוהר ואילך, הנושא מקבל ממדים חמורים. כלומר, אם אשתמש בביטוי לא ערכי ואתגבר על רצוני לחלק ציונים (שליליים), אנו יכולים לראות שהקבלה ניצבת במקום גבוה (או נמוך) בשני צירים. בתחום המעשה שמתייחסים אליו ובתחום הפירוט.

כאן אנו זקוקים לעדות המתמצאים בתחום, או שצריך לחפש בספרים ובתקליטורים. כמדומה שבזוהר עצמו כבר דנים על זיווגים, אך תיאורים של פרטי זיווגים ואפילו מונחים אישיים מאד מתחום הביאה (מ"נ) משמשים בקבלה המאוחרת יותר (כתבי האר"י? היכן מופיע המונח הזה לראשונה)?

אחרי רשימת מצאי זו ניתן, כאמור, לשאול כיצד נעשה שימוש בנושאים ומוטיבים כאלו ומה הנחות היסוד שמאפשרות יחס כזה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

לפני שנים רבות כשהרבנית מסאטמר התאלמנה. הציעו לה לשידוך את הרבי  מילובוויץ.
מיאנה ואמרה כי היא אינה חפצה בביאת המשיח.

לפי דעתי, לשון "ביאה" היא עצמה לשון כינוי בעלמא, וכמו שמצינו בפירוש אצל שמשון  שאמר "אבואה אל אשתי החדרה", כלומר - הביאה נקראת כך על שום היות האישה יושבת בפנים בבית, והאיש בא מבחוץ אל הבית (בפסוק אצל שמשון - אל החדר) ואסמכתא יש למצוא בלשון חז"ל "הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה". 

תלמיד.
התחלפנו הפעם אני טעיתי חשבתי שאתה מדבר על הויא אליה אחר

בראשית פרק לח 

אתנן לבת שוע?

 לאור החידוש שלך-למה הוא שלך לה את האתנן?

ויקחיה יכול להתפרש כשפחה ורק ויבוא מכריח נישואים והתורה רוצה לחומר שהם ילדים מנישואים

יהודיה נכנסה לרבי  ושטחה לפניו את צרותיה. במר ליבה התקרבה לרבי שישמע אותה טוב יותר. היא התקרבה והרבי התרחק. כך מספר פעמים.
ואז פרצה בבכי ואמרה -אוי רבי רבי עולמי חרב עלי ומר לי מר. ואתה שטויות יש לך בראש. על מה אתה חושב?!

יעקב אבינו ניבל את פיו

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה

בעל

ויבא אליה -מה לא נקי במשפט הזה? וידע אדם את חוה אשתו. יותר נקי. אנשים מרוב צניעות ירדו מהשכל הישר.
להשאיר את הדבר למחשבתו של הקורא הרבה יותר גרוע. העובדה אנשים חושבים מלוכלך, אין כל חוסר נקיות במגע בין אדם לאשה. זה הבסיס לקיום האנושות.עודף הצניעות מקורה בעודף מחשבות זימה של המחמירים

.קהלת פרק ז 

אתמול, בשיחה עם חבר הועלתה השאלה הבאה:
התורה מלאה בביטויים מסגנון: "ויבוא אליה". מה היה חסר אם בבראשית לח היה כתוב:

בצורה פרדוקסלית - כשנהגו דיני טמאה וטהרה הרי המיניות היתה למעשה נושא פומבי, כיום אנחנו יכולים להיות דתיים ואיסטניסים בעת ובעונה אחת.