| נשלח ב-18/7/2007 06:59 |
 |
| |
אהבת סיפורי השנאה
כולם רוצים שנאמין שירושלים של היום, אינה כמו ירושלים של פעם.
אם היום היא עיר של אהבה, הרי פעם היא היתה עיר של אהבה לשנאה.
כך רצו ורוצים שנאמין, ואילו אני האמנתי ששום דבר לא השתנה מאז, ותמיד היו אנשים שידעו לאהוב ולשנוא ואיך לחגוג:
"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". (גיטין דף נה עמוד ב)..
מהי התרומה ההיסטורית של סיפורי אגדות חז"ל?
שאלה זו אינה חדשה, וכאשר אנו בוחנים את סיפורם של קמצא ובר קמצא אין לנו אלא לשאול, כמה מהפרטים בסיפורים הן עובדות היסטוריות? או שהם באו "למסור מסר"?
לפי סיפור הגמרא, כהמארח מצווה על בר קמצא לעזוב את המסיבה, מבקש בר קמצא להשאירו, והוא ישלם לו את עבור מה שיאכל וישתה! כשהמארח מסרב לו, הוא מבקש להשאירו והוא ישלם לו את מחצית הוצאות הסעודה, וכאשר המארח מסרב להצעתו זו, הוא מציע לשלם עבור כל הסעודה, אלא שהמארח מסרב גם להצעתו והוא מוצא בכוח מהמסיבה, בעוד החכמים שהיו במסיבה וראו את שהיה לא מיחו.
בר קמצא אמר לעצמו: היות שהחכמים לא מיחו, ישנה הוכחה שהם מסכימים להתנהגות בעל הבית, א"כ אלך ואלשין לפני המושל שהיהודים מרדו בו.
הסיפור מעורר את השאלות:
איך התפתחה התיאוריה שהסיפור בא להדגים את שנאת החינם שהיתה בירושלים לפני החורבן, הרי כל שמסופר כאן בגמרא הוא, שהיה מארח שהיה לו חבר וגם שונא בעלי שם דומה, כשסיבת השנאה אינה ידועה, האם לא ייתכן שהיתה לו למארח סיבה צודקת לשנאה, ומניין לנו שהיתה כאן שנאת חינם?
איך עברה שנאתו של בר קמצא מהמארח דרך החכמים, לכל עם ישראל.
מי היה המארח?
מי היו קמצא ובר קמצא?
הסיפור מופיע גם באיכה רבה (וילנא) פרשה ד ד"ה ג בשינויים :
"מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה, אמר לבן ביתו לך והבא לי קמצא רחמי, אזל ואייתי ליה בר קמצא שנאיה, עאל וישב בין האורחים, עאל אשכחיה ביני אריסטייא, אמר לו את שנאי ואת יתיב בגו ביתאי קום פוק לך מיגו ביתאי, אמר לו אל תביישני ואנא יהיב לך דמי דסעודתא, אמר לו לית את מסובה, אמר לו אל תביישני ואנא יתיב ולית אנא אכיל ושתי, אמר לו לית את מסובה, אמר ליה אנא יהיב דמי כל הדין סעודתא אמר ליה קום לך, והיה שם ר' זכריה בן אבקולס והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה מיד נפיק ליה אמר בנפשיה אילין מסביין יתבין בשלוותהון אנא איכול קרצהון, מה עבד הלך אצל השלטון אמר לו אילין קורבנייא דאת משלח ליהודאי למקרבינהו אינון אכלין להון ומקרבין אוחרנים בחילופייהו, נזף ביה".
בסיפור המדרש הוא אינו מבקש ממנו שלא יגרשוהו, אלא שמתחנן לפניו שלא יביישוהו, ואם בסיפור הבבלי גרם זכריה בן אבקולס לחורבן הבית, ע"י שהתגד להריגתו של המלשין, הרי לפי סיפור המדרש, עצם העובדה שזכריה בן אבקילס ראה את שנעשה והוא לא התערב, הביאה אותו להלשנה.
מי היה זכריה בן אבקולס ומי היה קמצא בר קמצא?
לדעת חוקרים רבים לפננו שני אנשים "חשובים" ולא "סתם" אזרחים מן השורה, וכי זכריה בן אבקולס הוא זכריה בן אמפיקלוס מראשי הקנאים בירושלים, שג'וזפוס מספר עליו במלחמות ספר ד פרק ד, וקמצא בר קמצא היה אחד מנכבדי התושבים בטבריה (הם היו תושבי ירושלים אך ייתכן שהיו בטבריה בזמן המרד), שיתף פעולה עם הרומאים, ששמו היה קומפסוס בן קומפסוס, (ג'ווזפוס "חיי יוסף" פ"ט), ששונה בסיפורים (כזלזול) ל"קמצא (שפירושו נמלה, חגב או ארבה, תלוי בפירושיו השונים של רש"י: "קמצא - ארבה, ולי נראה: קמצא - [נמלה]". (שבת דף עז עמוד ב). "מין חגב שמו איל קמצא". (פסחים דף טז עמוד א). "קמצא - ארבה שמכלה את התבואה". (תענית דף כא עמוד ב)."אייל קמצא - מין חגב הוא". (עבודה זרה דף לז עמוד א).
אם כך הם הדבר כי אז הסיפור מתאר "משחק כחות" בין שני "חשובים", ולא "סתם" שנאת חינם בין "סתם אנשים"..
אז למה סיפרו לנו סיפורי "שנאת חנם"?
האם מפני שזה "התאים" להם?
תוקן על ידי נישטאיך ב- 18/07/2007 7:38:03
 עולם הפוך אני רואה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2010 10:56 |
|
| |
אפשר לתרגם לעברית
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2010 10:54 |
|
| |
"המריבה בתוכנה היא תוצאה מהשינוי והניגוד שיש בעצמיות של אוצר החיים. מעט מאד הוא הערך של יסודי ההתנגדות, שהם מתבטאים בבינה ופירוט מדעי, כל אלה הם סימנים קלים, שמפני חולשת ההכרה הם מתבטאים בתור סבות ודרישות. אבל היסוד העליון הוא שנאת החנם, שאוצר החיים מבטא למה שהוא מנגדו. ויצרא דשנאת חנם זה חובק בתוכו את סתר האהבה, שהיא גם כן כמותה אהבת חנם, שאור השלום והאושר רק בה הוא גנוז. וכל הנימוקים, המתגלים בגילוי הגיוני ובמערכה צורתית מתוארה, הם רק ניצוצות קלים, שמתוך שאין הספירה המוגבלה של עמדת חיי האדם בהוה יכולה לקבל את שיגוב האור של האוצר במילוי תוכיותו, מסתפק הוא בציורים קלושים, שמכילים רק צללים כהים של המקוריות, אשר לאהבת החנם ושנאת החנם, שיסודן הוא שנאו רע ואהבו טוב. וכאשר עומק הרע ורוממות שרשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם "
הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, מז.
יש כאן מחד טיעון פסימי שהשנאה אינה צירכה שום הצדקה, פרט לכך שאדם שונא את מי ששונה ממנו, אולם הרב קוק, כדרכו, מחפש גם כאן את האופטימיות.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2010 10:49 |
|
| |
|
 למה אנחנו שונאים כל כך? צעירים, זקנים, ערבים, יהודים, אשכנזים, מזרחים, הומואים, לסביות, סטרייטים, עולים, ותיקים. בישראל 2010 כולם שונאים את כולם. תמונת מצב אלון עידן |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2010 10:46 |
|
| |
ביום שישי 23 באוקטובר 2009, בשלוש לפנות בוקר, צעד א"ה ליד מועדון הפלאקה בתל אביב. הוא דיבר בטלפון נייד. לפתע ניגשו אליו שני צעירים. הם ביקשו לשוחח איתו. הם צעדו איתו אל סמטה חשוכה לא הרחק משם. כשהגיעו אל הסמטה, הצטרף צעיר נוסף. השלושה ביקשו מא"ה להיכנס למחסן קרוב. הוא כבר הבין שטוב לא ייצא מזה. הוא ניסה להתנגד אבל לא היתה לו ברירה - הוא אחד, הם שלושה. במחסן החל הפוגרום: השלושה נטלו קרשים והיכו אותו בהם. הם לקחו תמונה מזכוכית וניפצו על ראשו. פתחו פחי צבע ושפכו עליו. אחרי שהתמלא בצבע, לקחו כמויות חול ומרחו עליו. בשלב מסוים נטל אחד הצעירים, ר', כבל חשמלי רותח והניח אותו על גבו של א"ה. א"ה התעלף. לאחר כמה שניות חזרה הכרתו. עוד כמה שניות - ושוב התעלף. כך לסירוגין, כשהשלושה ממשיכים להכות בו. ברגעים שהתאפשר לו, ניסה לצעוק שלא הוא האדם שהם מחפשים. א"ה הניח שיש אדם כזה, שאותו הם מחפשים.
חודשיים וחצי חלפו מאז אותו מקרה. כעת השלושה צועדים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. הם מעוניינים לרכוש דבר מה, אך כספם כמעט שאזל, הם הוציאו את רובו על אלכוהול. בשקלים שנותרו להם הם מחליטים לקנות סכינים. בשעה 20:15 הם מבחינים בר"ש, שנכנס לשירותים בקומה הרביעית של התחנה המרכזית. הם נכנסים בעקבותיו עם הסכינים שקנו לפני כמה שעות. הם מאיימים על ר"ש ומבקשים את כספו. אחד מהם מצמיד סכין לגרונו. השניים האחרים עושים חיפוש בתיקו ועל גופו. הם נוטלים את המכשיר הסלולרי, נוקיה E71, ואת ארנקו. מתוך הארנק הם מוציאים את כרטיס האשראי שלו. הם דורשים ממנו שיגיד להם מה הקוד הסודי של כרטיס האשראי. ר"ש נאלץ לגלות. 4,000 שקל הם מושכים, אחר כך מאיימים עליו שאם יעזוב את המקום ביממה הקרובה, יירצח.
שמונה ימים לאחר מכן שני צעירים מתוך השלושה מהלכים בדרום תל אביב. הפעם צעיר נוסף מצטרף. השלושה - יכונו להלן "הקבוצה" - פוגשים שני צעירים אחרים, א"א ו-ד"א. הם שואלים אותם מה השעה והאם יש להם מכשיר טלפון נייד. תוך כדי השיחה מובילים חברי "הקבוצה" את א"א אל חניון תת קרקעי. א"א מבין שמשהו רע עומד לקרות, הוא מתחיל לגלות סימני התנגדות. הוא חוטף אגרוף בפרצופו. א"א מנסה להתגונן, נדחף על ידי שניים מחברי "הקבוצה", ומצליח להתחמק לרגע מאחיזתם. הוא מנסה לברוח במעלה החניון. באותו זמן עומד חברו ד"א בצד. הוא רוצה לעזור אך אחד הצעירים שולף סכין ומצמיד אותה לצווארו.
בינתיים א"א במנוסה. שני הצעירים רודפים אחריו. כוחו אוזל, והם מגיעים אליו. הם מפילים אותו על הרצפה. הוא מבין שדינו נחרץ. הוא מפסיק להתגונן. השלושה לוקחים אותו ואת חברו ומצמידים אותם לשער החניון. הם תוקפים את השניים באגרופים ובבעיטות. הם מבקשים מהם להוציא את כל רכושם מהכיסים ומהארנקים. א"א מוציא את מכשיר הטלפון הנייד שלו ואת ארנקו. חברו, ד"א, לא צריך אפילו להתאמץ. אחד הצעירים עושה זאת במקומו. ד"א מתבקש לגלות את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלו. ד"א אומר שאינו זוכר. הצעיר מצמיד סכין לצווארו. צעיר אחר מכה בגופו באגרופיו וצועק: "אתה לא רוצה להגיד מה הקוד?" צעיר שלישי מצטרף ושולח אגרוף לפניו של ד"א. ד"א נכנע ומוסר את המספר. ר', הצעיר שמנהיג את "הקבוצה", עוזב את החניון וצועד אל כספומט. הוא מושך 1,000 שקלים. בינתיים השניים האחרים לוקחים סכין ודוקרים פעמיים את ד"א ברגלו השמאלית - חתך אחד באורך שישה סנטימטר, האחר 1.5 ס"מ. הם דוקרים אותו שוב, הפעם ברגלו הימנית ופעם נוספת מתחת לפטמה. את א"א הם דוקרים בירכו הימנית.
השניים מדממים. הם מבקשים מחברי "הקבוצה" שיפסיקו, אך כעת הם נדרשים להסתובב עם הפנים אל השער. א"א נשען על השער ובגלל תשישותו מאבד לרגע את הכרתו. כשהוא מתעורר מורים חברי "הקבוצה" לשניים להתפשט מבגדיהם. הם מתפשטים ונשארים בתחתונים. "הקבוצה" לא מסתפקת בכך. הם נדרשים להוריד גם את תחתוניהם. כשהם עירומים לגמרי, נלקחים כל בגדיהם ומושלכים מעבר למעקה. השניים מקבלים הוראה ברורה: אל תעזבו את המקום עד מחר, חברים שלנו מתצפתים על המקום ואם יראו אתכם עוזבים, יהרגו אתכם.
חודש לאחר מכן "הקבוצה" שוב פועלת. השעה ארבע בבוקר, הפעם א"פ ו-א"ב הם הקורבנות. השניים יושבים באותה עת ומעשנים סיגריה. שניים מחברי "הקבוצה" ניגשים אליהם ומבקשים סיגריה. א"פ ו-א"ב נעתרים לבקשה ונותנים סיגריה. כעת אחד מ"הקבוצה" מבקש מ-א"ב לעשות שיחת טלפון מהמכשיר הנייד שלו. א"ב נענה גם לבקשה זו. הצעיר לוקח את המכשיר ומדבר. תוך כדי השיחה הוא מתחיל לרדת במורד החניון, כשא"פ ו-א"ב צועדים אחריו. בשלב מסוים מבקש א"ב את המכשיר בחזרה. לפתע מצמיד אחד הצעירים סכין לצווארו ומאיים עליו: "אם תזוז אני חותך אותך". כעת הוא דורש ממנו את ארנקו, אבל לא מחכה שא"ב יגיש לו אותו, ומיד פותח בחיפוש בכיסיו. הוא אף לוקח את חגורת מכנסיו ומאיים: "אתה זז מפה - אתה מת".
לאחר שהם לוקחים את ארנקיהם (ומגלים שיש 20 שקלים בכל ארנק) ואת מכשירי הטלפון של א"ב ו-א"פ, הם משוחחים בצד ומאיימים על השניים שלא ידברו ביניהם. לאחר כמה שניות אחד הצעירים מתקרב אל השניים, אומר להם "דיברתם, אה?", מניף את החגורה שברשותו ומצליף בפניו של א"פ. כעת מגיע צעיר נוסף ומתחיל להפשיט את השניים. בגדיהם מושלכים אל גג סמוך.
* * *
חברי "הקבוצה", ארבעה במספר, נעצרו בסופו של דבר. כשנשאלו לפשר התנהגותם, טענו שכל אחד מהמותקפים הרגיז אותם. איך הרגיז אותם, מדוע הרגיז אותם - לכך לא נמצאה תשובה. בכל זאת: מה היה המניע, מלבד צורך בכסף, מלבד האלכוהול שפיעפע בהם? "עלה לי לראש שהוא מניאק", ענה אחד מחברי "הקבוצה". הוא התייחס לאותו אחד שהוכה באכזריות ושלגבו הוצמד כבל חשמלי רותח.
אני שואל את קומי ג'יבלי, קצין חקירות במרחב יפתח, מה הסיבות והמניעים למקרים מהסוג הזה. הוא מביט בי ומחייך קלות. "אין סיבות", הוא אומר, "כלומר, הם תמיד יתארו מה קרה, אבל לא ייכנסו לעומק המניעים. מקסימום 'ההוא לקח לי' או 'קפץ לי הפיוז'. זו אלימות שפשוט מופעלת, ככה סתם, בעיקר כשיש אלכוהול בסיפור".
אני מביט בתמלילי החקירות. החוקר שואל למה, הנחקר משיב הלכתי לפה, הלכתי לשם. התשובה, על פניו, היא ככה. אבל כמובן שמתחת לכל "ככה" מסתתרת תהום. ספק אם ביכולתם וספק אם ברצוננו להביט לתוך התהום. כך, פחות או יותר, משתמר לו ה"ככה".
* * *
המקרה האחרון הוא מה שמכונה מקרה של "שנאה ללא מושא" - הרי האובייקטים שנבחרו לפעילות האלימה לא היו מוכרים ל"קבוצה". האלימות היא מה שנהוג לכנות "אלימות אינסטרומנטלית", כזאת עם מטרה מובהקת, במקרה הזה כסף. ובכל זאת, יש משהו בעוצמה של האלימות, באכזריות, שמעלה את התהייה אם אין פה שנאה שמופנית החוצה כי אינה יכולה להתקיים בפנים. שהפגיעה הקשה ב"אחר" מתקיימת לא כדי להשיג 70 שקלים, אלא כדי לנתב את הזעם החוצה.
את החבורה הזאת הרכיבו ארבעה צעירים בני העדה האתיופית. התיק עדיין בערכאות משפטיות ולכן אי אפשר לפרט יתר על המידה. אבל חייהם של הארבעה קשים מנשוא, הם נטשו את כל המסגרות שהמדינה העמידה לרשותם. הזעם שלהם על "המצב" גדול מן הקיבולת הנפשית שלהם. לכן הוא מחפש דרכים לצאת החוצה, להתממש על אובייקט אחר. באזור רחוב המסגר בתל אביב, בעיקר בסופי שבוע, הרבה "מצבים" כאלה מממשים את עצמם על אובייקטים אחרים.
אחרית דבר
רשימת השנאות בלתי נגמרת כמעט, רק להתכופף ולהרים. הן מגיעות בצורות שונות ומשונות ולעתים קשה להבחין באלימות הטמונה בהן. אציין עוד סוג אחד של אלימות, שבעיני מקורו בשנאה - אולי עצמית - כדי להמחיש שאינטליגנציה אינה ערובה לאי-אלימות, וששליטה בשפה חברתית יכולה להוות כלי דיכוי רציני.
ב-15 בנובמבר, בבלוג שנקרא "אני כסף צעיר", העלה הבלוגר אלון עוזיאל פוסט בשם "קריפס, יש המון מהם בפייסבוק 2". הפוסט היווה פלטפורמה שקופה לעשרות הצעות רומנטיות שהועברו בפייסבוק מגברים לנשים ושכעת הועתקו על ידי אותן נשים ונשלחו אל עוזיאל. ההצעות - קצתן לגיטימיות, קצתן לא - פורסמו בבלוג כדי ללעוג לשולחיהן, הרי "קריפס, יש המון מהם בפייסבוק". הן פורסמו עם שמם המלא של השולחים ועם הטקסט המדויק שנכתב. ניכר שליבת הפוסט, המוטיבציה שמאחוריו, היא אי קבלה של אופני שיח, דיבור, שאינם מתכתבים עם אלו של עוזיאל וקהילתו. העובדה שבחור ישב בביתו והתבטא באופן לא מעודכן, או לחלופין באופן לא מודע, "אילץ" את עוזיאל להוציאו לאור, לחשוף אותו בפומבי כסוג של "אחר". מטריד לגלות שעל פי עוזיאל, שמצהיר בתחילת הפוסט כי "בגלל שאני רודף טראפיק ידוע, החלטתי, לשם שינוי, לעמוד במלה שלי ולפרסם פוסט המשך", אי אפשר אפילו להתחיל עם בחורה בשקט. בעזרת מכשיר אינטרנטי ושנינות מסוימת - כלומר, בעזרת טכנולוגיה ושפה - הוא מוחץ את ה"אחר", מותיר אותו מדמם ונבוך אל מול הקהל.
מרבית הטוקבקיסטים של עוזיאל, ניכר שקצתם מעריצים, מתמוגגים ממופע הלעג הזה. למרות שזהו אקט אלים ודורסני, הקהילה הקטנה שמבינה את שפתו של עוזיאל משתפת פעולה עם האלימות ולמעשה הופכת חלק ממנה. סיכם זאת היטב טוקבקיסט אחד בסדום: "אכזריות של חזקים".
* * *
היינץ קוהוט, אחד הפסיכואנליטיקאים המשפיעים ביותר במאה העשרים, כתב: "האויב המעורר את זעמו הארכאי של מי שפגיע מבחינה נרקיסיסטית נראה בעיניו לא כמקור אוטונומי של דחפים, אלא כפגם במציאות הנתפסת באופן נרקיסיסטי... במלים אחרות, העובדה הפשוטה שהזולת הנו עצמאי או שונה נחווית כמעליבה על ידי אלה שיש להם צרכים נרקיסיסטיים עזים". (מתוך "פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח האדם").
אנסה לפשט מעט את קוהוט: טענתו המרכזית היא שאצל האדם הנרקיסיסטי - כלומר, אצל זה שאינו מסוגל להכיר בכך שמלבדו מתקיימות עוד ישויות עצמאיות בעולם - ה"אחר" נתפס כחלק מעצמו, חלק שמפריע לבסס שליטה מוחלטת במציאות. משמעות הדבר, שיש עלבון הנובע מעצם הרצון של ה"אחר" לממש את דחפיו. מדוע עלבון? מפני שלא ייתכן שלי, כלומר ל"אני", יהיו שני סוגי דחפים שסותרים זה את זה. לא ייתכן שארצה שמכונית המרצדס השחורה שלי תישאר נקייה משריטות ובו-בזמן ארצה שמכונית המרצדס שלי תישרט. לכן, הנרקיסיסט ינסה להכחיד את דחפיו של ה"אחר", ולמעשה להשמיד אותו. השנאה, וכתוצאה מכך האלימות, היא הדרך של הנרקיסיסט לקבל שליטה מלאה על המציאות. הסטירה שסטר הצעיר לזקן היא הגילום ה"מעודן" של ההשמדה הזאת; החתול שהוכה באלה עם מסמרים הוא האובייקט שהטריד את מנוחתו - כלומר, את עצמאותו - של המכה, ולכן הוא נרצח. ג.יפית הצליחה למרות שגולש האינטרנט לא מצליח ולכן נוצר פרדוקס והוא נאלץ להרוג אותה כדי לפתור אותו. וכן הלאה וכן הלאה.
כעת צריך לברר אם אנחנו סובלים מנרקיסיזם. או אולי: האם העיוורון הגדול הזה ל"אחר" הוא תולדה של הוויה מסוימת שמתקיימת בישראל ושנוגעת במושג "נרקיסיזם". האם כאן, בשנים הללו, בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, מתקיים מנגנון תת הכרתי קולקטיבי שמניח שמלבדנו - וכל אחד מאיתנו הוא "מלבדנו" כזה - לא מתקיים דבר; שהכל הוא למעשה שלוחה של עצמנו. וכתוצאה מכך: כל מי ש"מעז" להתקיים באופן עצמאי, למעשה מפריע לנו בביסוס השליטה שלנו על חיינו.
עלינו להמשיך ולברר: למה אנחנו שונאים?*
מצעד השנואים
רשימה חלקית של קבוצות שמנקזות אליהן שנאה בלי הבחנה
הקוראים מוזמנים להרכיב ולדרג את רשימת השנואים הפרטית שלהם.
לא מתאים לי
השלימו את המשפט: אני לא רוצה לגור ליד - - -
גילום מוחשי של שנאה אפשר לאתר במידת הסובלנות או חוסר הסובלנות שלנו ביחס
לשכנים שאינם נמנים עם הקבוצה האתנית או הסוציו?אקונומית שאנחנו משתייכים
אליה. מדד הדמוקרטיה שפירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב? 30 בנובמבר השנה, שה?
תבסס על סקרי דעת קהל מייצגים של האוכלוסייה, ובהם 1,203 נשאלים בשלוש שפות,
הראה תמונה מדאיגה ביחס למידת הסובלנות של יהודים ישראלים כלפי שכניהם. אלה
האנשים שיהודים בישראל אינם רוצים בהם כשכנים:
בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה בתחילת 2006 התברר ש? 68 אחוז מהיהודים בי?
שראל מתנגדים לגור בבניין עם שכנים ערבים, 46 אחוז אינם מעוניינים שערבי יבקר
בביתם, 41 אחוז תומכים בהפרדה במקומות בילוי ו? 34 אחוז סבורים כי הערבים הם עם
נחות. לפי סקר אחר של גיאוקרטוגרפיה, שנערך ביוני 2009 , ושכלל 750 מרואיינים בני
18 שנה ויותר, מתברר כי 50 אחוז מהישראלים אינם מוכנים לגור ליד אדם בעל |
|  | |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2007 00:07 |
|
| |
תוספות מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב
לא חרבה כו' - ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם וי"ל דהא והא גרמא.
רש"י מסכת שבת דף לב עמוד ב
שנאת חנם - שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו - ושונאו.
אבן עזרא ויקרא פרק יט פסוק יז
(יז) לא תשנא את אחיך הפך ואהבת לרעך (יח). והנה אלה המצות כולם נטועות בלב, ובהשמרם ישבו בארץ, כי על שנאת חנם חרב בית שני. הוכח תוכיח שמא תחשדהו בדבר ולא היה כן, וזה טעם ולא תשא עליו חטא, כי עונש יהיה לך בעבורו: [ואני, מיכה, מוסיף - שהאוהב את חבירו מוכיחו כדי שלא ייכשל, כדאיתא בארחות צדיקים]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2007 15:47 |
|
| |
שטיינר
<"היכן שמעת או ראית כזו תיאוריה? אמנם ברייתא ביומא ט, ב מלמדת שלא חרב בית שני אלא מפני שנאת חינם שהיתה בירושלים, אך אין לראות במעשה שבגיטין כל קשר לכך">
ראיתי את הדברים בהרבה מקורות, ביניהם במהרש"א חדא"ג יומא ט ע"ב בד"ה אבל מקדש.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 18/07/2007 15:47:13
עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2007 12:29 |
|
| |
בעבר היה אשכול בו דנתי בארוכה במעשה קמצא ובר קמצא, היפכתי ומשמשתי היטב בקרבי הודעותיי הישנות, ולא מצאתי את אבידתי, לפיכך אנסה בקצרה לשחזר את הסבר המעשה:
"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה - אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך אמר ליה לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
פירש רש"י:
מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת:
ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו:
רבי זכריה בן אבקולס מוזכר בעוד מקום בדברי רז"ל, בתוספתא מסכת שבת פרק י"ז:
"ב"ה אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין, ב"ש אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה. זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמר רבי יוסי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל:"
מה עניין שמיטה אצל הלויית המת? מה עניין החמרתו של רבי זכריה אצל חורבן הבית?
התשובה נמצאת באופן מפתיע דווקא אצל רמח"ל במסלת ישרים, בפרק הדן במשקל החסידות:
"והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז"ל (נדה ס"א): על הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. והבית השני גם הוא חרב ע"י חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ"ו): סבור רבנן לקרוביה, א"ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למקטליה א"ל רזב"א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר"י על זה: ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו: הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה."
רבי זכריה בן אבקולס היה מחמיר מתוך חששנות. משקל חסידותו לא היה מאוזן. כאשר היה צריך לקום ולהרוג את בר קמצא, האיש שטרח שלא יוקרב קורבן המלך, הקשה רבי זכריה את ליבו מתוך חסידותו ואמר "יאמרו מטיל מום בקדשים ייהרג". והוא המעשה המובא גם בתוספתא, שהיה מחמיר יתר על הדרוש, יותר מדברי ב"ש וב"ה גם שניהם, מתוך חששנות יתר, ועל זה טרח רבי יוסי לציין כי חששנות זו היא שגרמה לחורבן הבית, ויש להסתייג ממנה.
אין כאן כל עניין אצל שנאת חינם, או אצל החכמים שהחניפו לשונאו של בר קמצא. בר קמצא היה נבל גדול (וראה מה היה בסופו), ומן הסתם הבזיון הגיע לו ביושר. התביעה היתה על כך שלא הסירו את ראשו!
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2007 12:28 |
|
| |
ירוחם,
לפחות חלקו השני של הפסוק היה אמור להתפרש, ע"פ ענ"ד, על בעל הבית שגירש את בר קמצא. ואולם הסיפור, כפי שהוא לפנינו, מכוון אל ענוותנותו של ר"ז, וכדברי שטיינר, וכנראה שחז"ל הוציאו את הפסוק מפשטו ולמדו אותו על 'מקשה לבו' = ר' זכריה, שהלך עם הראש ההלכתי לתוך הקיר, ולא פחד.
מעניין להעיר כי ה'פחד' אינו פראנויה (יאמרו כך, יאמרו כך) ודקדקנות הלכתית, אלא פחד מההשלכות הציבוריות של הפסיקה ההלכתית.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2007 12:10 |
|
| |
לא הבנתי איך הפסוק הזה "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפ ול ברעה" בא ללמד אותנו ב
ולכן צריך להיות זהירים גם בנושאים שנראים לנו לא חשובים.
איך מקשה ליבו מתקשר עם דברים לא חשובים?
ואיך אדם שמפחד תמיד כן שם ליבו לדברים לא חשובים?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2007 11:58 |
|
| |
אמת לאמיתה. אבל ברור שדברי רבי יוחנן מסתיימים בשורה זו. הגמרא פותחת בדבריו ככותרת לבאות, שאמנם מכילה מסר בפני עצמו - כדבריך - כיצד מדברים קטנים וזניחים עלולים לצמוח חורבנות נוראים, ולאחר מכן מפרטת בעצמה את המעשים, תוך העברת מסר בכל מעשה ומעשה. כך יש לראות את התיאור המפורט של מעשה קמצא וב"ק כסיפור בפ"ע ואת מעשה נירון קיסר כסיפור בפ"ע, וכן הלאה.
_________________
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2007 11:53 |
|
| |
לענ"ד חכמי האשכול שכחו את כותרת הסוגיה: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה".
אגדות החורבן, ובכללן המעשה מקמצא ובר קמצא, באות להדגים את הטענה לפיה מאורעות כבירים הם תולדה של מעשים זניחים (מריבה קטנונית בין שני טרדנים, תרנגול ותרנגולת, שקא דריספק) ולכן צריך להיות זהירים גם בנושאים שנראים לנו לא חשובים.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2007 11:52 |
|
| |
חשבת שכתבתי את זה ברצינות?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
