יכול להיות להם זקן לבן ארוך, והם יודעים את התורה יותר מדואג ואחיתופל גם יחד !

ב"ה

שורש נשמה

ביום שישי בצהריים, שעתיים לפני כניסת שבת, שמעתי את הנקישה בדלת. הייתי במטבח, המרק כבר רתח על הכיריים, ואני פתחתי את התנור להוציא את תבנית העוף החמה. נקישה נוספת נשמעה, ובעלי צעק: "אני עם הילדים באמבטיה, תפתחי." עזבתי את המטבח המהביל, תיקנתי את המטפחת הגולשת משערי. פתחתי.

הוא עמד בכניסה, עיניו מושפלות. שערו השחור ארוך משזכרתי, מסתלסל בקצותיו, תרמיל גדול על גבו. הוא שמע את הדלת נפתחת, הרים את מבטו, ועינינו נפגשו. שנים של היסטוריה געשו בינינו, רגעים בלתי אפשריים שנשכחו ואבדו, מילים שהעברנו בינינו בלחש, והתפוגגו מזמן באוויר, אי שם בחיים אחרים. הוא שתק, מביט בעיני בשלווה שזכרתי לפני שהתהפך עלינו העולם, לפני שהפרידו בינינו יבשות. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי להבין: מה הוא עושה בפתח ביתי אחרי כל כך הרבה שנים? איפה היה כל הזמן הזה? האם ידע שהתחתנתי, האם שמע על הולדת ילדי?

"שלום, איילת," אמר חרש, וצליל שמי בפיו צבט את ליבי בחוזקה, וגרם לי להרגיש שוב בת שבע עשרה.

"דביר!" דוד, בעלי, הציץ מאחורי כתפי, בן השנה העירום והרטוב בזרועותיו, עטוף במגבת. "דביר, מה אתה עושה פה! בכלל לא ידעתי שאתה בארץ!" הוא לחץ את ידו בחזקה בידו הרטובה, וטפח על כתפו בחביבות. אני עמדתי ליד הדלת, אילמת.

"איילת, זה דביר. הוא למד בישיבה כמה שנים מעלי... כמה?" הוא חייך אליו. "מה, באת לשבת? בכבוד, בכבוד, אין שום בעיה," והוביל אותו פנימה, לתוך ביתנו. בעלי אינו יודע דבר.

* * *

את דביר ראיתי לראשונה בסניף. הדרכתי בסניף עולים והייתי מגיעה לשם בכל שבת שנייה ופעם בשבוע באמצע השבוע. דביר היה מדריך לשעבר, כבר חזר אז לישיבה אחרי הצבא, אבל הסניף היה קרוב לביתו, וכך בכל פעם כשהייתה שבת חופשית הוא היה מגיע להעביר פעולה לחבריא ב' או עונג שבת למדריכים.

דיברנו לראשונה בליל שבת אחד אחרי השיחה שהעביר. התעניין איפה אני גרה, ולומדת, ואיזה שבט אני מדריכה. דיברנו על הסניף, על הבוגרים ועל העדה האתיופית, ומשהו בניצוץ בעיניו, בתלתליו המעט ארוכים מהמקובל ובשנינותו הקסימו אותי. מעט דיברנו אז, הייתי בת שבע עשרה והוא היה בן עשרים ואחת. זה היה שלושה חודשים לפני הפיגוע.

* * *

דוד נכנס למטבח לסדר את הנרות בפמוטים וראה אותי יושבת ליד השולחן, ראשי בין כפות ידי. "אני לא מרגישה כל כך טוב," נשאתי אליו את פני הדומעות, "לא מתאים לי שהוא יתארח אצלנו." דוד בחן את פני החיוורים ואת דמעותיי, ואז האיר חיוכו הטוב את פניו. "אני אדאג לו למקום אחר להתארח, אל תדאגי." הבטנו זה בזו. "מה יש לך?" בעדינות, ברגישות. "לא יודעת, אולי אני קצת חולה... או עייפה." "אני אקח את תכלת לתפילה," החליט. "תרדימי את הלל ותוכלי לנוח." הבטתי בפניו של בעלי הטוב, התמים.

* * *

כשאני ומשפחתי ישבנו שבעה, המומים ומרוסקים, דביר הגיע לנחם אותי יחד עם קבוצת מדריכים וחניכים מהסניף. הוא הגיע איתם כבר בערב הראשון עת חזרנו מבית הקברות מותשים מבכי, וישב כל הלילה בסלון ביתנו, לומד משניות. הבית היה פתוח כל תקופת השבעה, שכנים ובני משפחה יוצאים ונכנסים ועושים בו כבשלהם, בעוד אנחנו ואמא מסתגרים בחדרינו, מנסים לעכל את מה שהיה ומה שלעולם לא יהיה עוד. ודביר היה שם כל הזמן, לומד, שומר על הפעוטות, יושב ושותק בחדרי, מביא לאמא קפה וסנדוויץ', ומחזיר הכל למטבח כלעומת שבא.

כשתמה השבעה, התרוקן ביתנו בבת אחת. פתאום נותרנו לבד, אנחנו וצערנו, אנחנו וכאבנו, אנחנו והחללים העמוקים הפעורים במקומם של אבא ונחלה שהיו בחיינו. לא מצאנו מילים לאבלנו, וגם אחרים לא מצאו, וכך כשנגמרה העשייה הקדחתנית סביב הפקת השבעה והחזקת בית האבלים התרחקו מאיתנו כולם, בתערובת של מבוכה, זהירות, פחד ואשליה עצמית - "לי זה לא יקרה..."

חזרנו מיד לשגרה. שלחנו את הקטנים לגן ולבית הספר, אמא חזרה ללמד, ואני חזרתי לאולפנא. שם העמדתי פנים שהכל בסדר, שאבא מלמד בישיבה ונחלה לומדת בכיתה מעבר למסדרון. חברות התהלכו סביב זהירות וחרישיות, לא נוגעות בכאב ועוצמות עיניים כשהוא צץ. בשיחות שנכפו עלי עם היועצת, המחנכת, הפסיכולוגית, המנהל, הסבתי את מבטי אל החלון, עניתי תשובות קצרות ולקוניות וחיכיתי שהפגישה תיגמר.

בניגוד לכולם, דביר נשאר בחיי. הוא הגיע לבקר כל שבוע, לפחות, נוסע בטרמפים מהישיבה שלו. הוא התקשר כמעט כל ערב. דיברנו שעות. דביר אמנם לא דיבר איתי רק על הפיגוע, אבל הוא לא נבהל כשאמרתי פתאום בחוסר תשומת לב - "אבא שלי..." או "אחותי תמיד..." ולא הפנה את מבטו כשנתקעתי באמצע המשפט חסרת מילים, כשהתמלאו עיני דמעות.

בעדינות וחרישיות הוא נכנס למשפחה, לא נדחק ולא מכביד, שקט ומרגיע. לא אחת קרה שהגעתי הביתה מהלימודים ומצאתי אותו בחדרו של אחי הגדול, והם לומדים או משוחחים. שמעתי גם את אמא מדברת איתו בטלפון מספר פעמים. אחי הקטנים היו מאוהבים בו עוד מהשבעה.

בעדינות וחרישיות נכנס גם לליבי. בלי ששמתי לב, התחילו חיי להסתובב סביבו. תמיד הוא היה שם - מכתב ששלח, שיחת טלפון, ביקור.

ערב אחד, הוא הגיע עם המכונית של אבא שלו, וישבנו בפנסים כבויים בחנייה. מדברים. שותקים. פתאום, מתוך דקות של דממה התפרצתי בבכי בלי מילים. הוא התניע את האוטו, ונסענו. לא ידעתי לאן, ולא אמרתי כלום לאמא שלי. השעה הייתה כבר אחרי אחת עשרה בלילה, וידעתי שהיא שוכבת במיטה, בחושך, מביטה בתקרה ומחכה שיגיע הבוקר. ידעתי שהיא לא יודעת איפה אני ולא תחפש אותי.

הוא שם קלטת בטייפ של האוטו, למרות שהייתי בשנת אבל ולא הייתי אמורה לשמוע מוסיקה. היה על הקלטת רק שיר אחד, שלא הכרתי, והוא חזר שוב ושוב: "נחלה, נחלה, תהיי לנו נחלה, ארץ אהובה, נחלה..." הדמעות זרמו עד שהגענו לים.

ירדנו יחד אל החוף, משאירים את הנעליים במכונית הנעולה. דביר גילגל את המכנסיים למעלה, נכנס אל הגלים עד הברכיים, והתחיל לצעוק אל תוך המיית הגלים: "למה?! למה?! אלוהים, למה?!?!" הוא לא הביט אליי, אבל הרגשתי היטב את ההזמנה שלו. נכנסתי אחריו, מרגישה את הגלים נחבטים ברגלי, בברכיי, את המלח הניתז אל פי, וזעקתי את הזעקה שלי. ארוכה ומחודדת, ללא מילים, הקאתי אותה, עד שהגלים בלעו אותה, ולקחו אותה איתם.

* * *

הלל ישן כבר במיטת התינוק שלו, בוהן בפיו וריסיו מרפרפים על לחייו הבהירות בחלום. ישבתי על הכורסא בסלון, מהורהרת וסחוטה רגשית, מההכנות לשבת והטיפול בילדים, או מהזיכרונות המציפים אותי מאז שפתחתי את הדלת וראיתי את פניו. דלת הכניסה נפתחה חרישית, ומייד ידעתי שזה לא בעלי. "איילת?" דביר נכנס אל הסלון, לבוש חולצה לבנה, עיניו מחייכות אלי את חיוכו השובה, המוכר, המסתורי. "קיוויתי שתהיי לבד בבית. רציתי לתפוס איתך שתי מילים לבד." הרגשתי איך הבטן שלי מתמלאת, בצער, בכעס, בכמיהה.

"מה היית עושה אם הייתה פה מישהי? חברה שלי?" כעסתי. "הייתי אומר ששכחתי משהו בתיק שלי," הוא התקרב אלי, מחייך, והתיישב על הדום הכורסא שלי, הרבה  יותר מידי קרוב. "דביר," השפלתי את עיני, ידעתי שהוא קורא אותי היטב, שנאתי לשמוע את הרעד בקולי, "אני נשואה עכשיו. אתה היסטוריה. אתה ואני לא מכירים. יש לי שני ילדים, אני לא מוכנה לשמוע ממך שום דבר." "לא באתי להגיד לך כלום," הוא עדיין עם החיוך שלו, ממיס בי מחיצות, מפלס את הדרך למקום החשוף והנזקק שבי, בו ביקר כבר אז, "באתי לשמוע אותך. חשוב לי לדעת שטוב לך. את מאושרת, איילת?"

הדלת נפתחה ותכלת רצה לזרועותיי. "אמא!" דוד עמד בפתח. עיניו הטובות נחות על דביר ואז עלי, מבטו שואל, מופתע. "רבינו!" דביר נעמד, ומייד הושיט את ידו לבעלי, "חיפשתי אותך אחרי התפילה, ולא מצאתי אותך, חשבתי שכבר הלכת הביתה." דוד הישיר מבט לעיניו של דביר, ודביר לא השפיל את מבטו. "מוזר," אמר דוד בקול רגוע, "דווקא חיפשתי אותך בכל מקום." הם עמדו זה מול זה, פנים אל מול פנים, לא מרפים. דוד חייך ראשון. "אשריך, אשריך," וטפח על כתפו של דביר, "שבת שלום, אשתי," פנה אלי, עיניו זוהרות.

"נחת קצת?" לחש, בעוד דביר משתעשע עם תכלת. "קצת," ניסיתי לחייך. "מרגישה קצת יותר טוב." "מצטער," הוא רמז לי על דביר, "הוא נעלם לי בסוף התפילה, לא הספקתי לשלוח אותו למישהו אחר." "זה בסדר," אמרתי לבעלי הצדיק, "אני ממש בסדר. בוא נעשה קידוש."

בליל שבת, דוד ישן שנת ישרים לידי, התהפכתי מצד לצד ולא יכולתי להירדם. הרגשתי שהבטן שלי עדיין מלאה, באותו זעם, כעס, אכזבה, דמיונות... רציתי לצאת ולהתפרץ על דביר, לחבוט בחזהו הרחב, וגם... נבהלתי מעצמי וכבשתי פני בכרית, בושה מפני דוד הישן. שמעתי את דביר מתהלך בחדר האורחים. צעדיו נשמעים לי היטב. זכרתי עוד מאז את נדודי השינה שלו, תמיד אמר שהוא לא צריך לישון הרבה, מספיקות לו שתיים שלוש שעות שינה ולא יותר. עד שלוש בבוקר היינו מדברים לפעמים, ואז נהג עד הישיבה וכעבור כמה שעות קם לתפילה כרגיל. הבטתי בדוד הישן, כתמיד, חזק ובלתי מופרע, נוחר קלות. גלשתי מהמיטה והתקרבתי לדלת הסגורה. לחצתי על הידית והצמדתי את האוזן אל הדלת. צעדיו של דביר הדהדו אלי מעבר לקיר, במקצב המוכר. לחלון, שהייה, למדף, מוריד ספר, מדפדף, לקצה החדר, שהייה, לחלון... סגרתי בבעתה את הדלת, נכנסתי למיטה וטמנתי את הראש מתחת לכרית, מבוהלת.

* * *

דביר למד קורס ברפואה משלימה באיזו מכללה, וחזר אליי עמוס תובנות חדשות. הוא סיפר לי על צבעי מאכל, מזונות מאוזנים ולא מאוזנים, חיטה מלאה וסוכר חום, מוצרי חלב וירקות אורגניים. הוא סנט בי בלי סוף על האוכל שאכלתי, צורת הישיבה שלי, היציבה בזמן ההליכה...

באותה תקופה סבלתי מכאבי ראש חזקים בלי הסבר. לקח חודש בו נכנסתי כל ערב למיטה בתשע עם שני אופטלגין, עד שדביר ניגש לאמא ואמר לה שנדמה לו שאני לא ממש בסדר. אמא התגייסה, אספה את עצמה, ולקחה אותי לרופא המשפחה. התגלגלתי בין בדיקות שונות אליהן הסיעו אותי שכנים וחברים של אבא, כי אמא לא יצאה מהישוב מאז שחזרה מהלוויה של אבא ונחלה, וגם לא נהגה מאז. בדיקת העיניים הייתה תקינה, וכך גם בדיקות הדם והבדיקה אצל הנוירולוג. רופא המשפחה המליץ על פסיכולוג. לאמא הוא אמר שהפסיכולוג הזה הוא גם פסיכיאטר, ויוכל לרשום לי תרופות אם יהיה צורך. לא לקחת את זה קשה, הוא מיהר להוסיף, הילדה עוברת תקופה קשה ולפעמים כדאי לקחת תרופות רק כדי לעבור את המשבר. אמא הביטה ברופא בעיניה הכבויות, המעוננות, ושאלה: "איזה תרופות?" "תרופות פסיכיאטריות," אמר לה הרופא. "תרופות נגד דיכאון."

באותו ערב דביר ישב על מיטתי. "כאילו אני לא שם," כעסתי, "כאילו אני בת חמש! לא שואל אותי אפילו אם אני בדיכאון, אם אני בחרדה... אם תשאל אותי," הוא הביט בי בעיניו החכמות, העמוקות, "היא צריכה פסיכיאטר. לא אני. היא צריכה תרופות נגד דיכאון. אני צריכה אקמול."

"את מה זה צודקת," הוא אמר. "את לא צריכה תרופות. גם לא אקמול דרך אגב. רק להירגע. זה הכל." "כן, ולסבול בשקט," חייכתי בציניות," העיקר לא להכניס חומרים ורעלים לגוף." "לא, לא לסבול." הוא ענה לי ברצינות. "נראה לי שהטיפול שלמדתי יכול ממש לעזור לך. זה מיועד ללחצים פיסיים, נפשיים רוחניים..." הבטתי בו מהופנטת. "הרי אלו לא סתם כאבי ראש," אמר לי בשקט, "את מתאבלת. ואת גם רחוקה מה', את כועסת. מה שלמדתי עובד על הגוף, ויוצר איזון בין הגוף, לנפש - החלק הרוחני שבגוף ועד לנשמה ולרוח ולמעלה מכך. פיוס בין כל החלקים שמרכיבים," והוא הביט אל תוך עיני, "את איילת."

הצטמררתי. הדלת הייתה חצי פתוחה וחצי סגורה. אחי הגדול היה בישיבה שלו, אחי הקטנים ישנו מזמן. אמא שלי הייתה בפגישה אצל הרבנית. "את מרשה לי לנסות?" הוא כמעט לחש. "מה... מה אני צריכה לעשות?" "רק תירגעי, תישעני אחורה." עצמתי את עיני. "תעלי דימוי בראש. כל מה שבא לך. תחשבי עליו. תתרכזי בו. תנשמי עמוק, בקצב שאני נותן לך. שאיפה, נשיפה...שאיפה, נשיפה..." שמעתי את נשימותיו ונשמתי יחד איתו. חשבתי על המכונית של אבא, החפץ הראשון שעלה בדעתי. המכונית החומה החבוטה, המלוכלכת... שהנערים בישיבה התיכונית תמיד קשקשו על האבק שלה את שמותיהם... המכונית שנמצאה מנוקבת כדורים בוואדי, מרחק עשר דקות נסיעה מהבית, גופותיהם של אבי ושל אחותי מוטלות בתוכה... שמעתי את נשימותיו הופכות להמהום, ואחר כך למנגינה. הוא שר, ללא מילים, ניגון שקט, איטי. חשבתי על לוח המחוונים של אבא, עם כל השטויות שהיו זרוקות לו שם תמיד, מקונטרסים של ברסלב ועד לקלטות ישנות של להקות צבאיות עם שירי ארץ ישראל הישנה, ושקית שקדים חיים לא קלופים, שלא יירדם בנסיעה... המנגינה של דביר עטפה אותי, הרגיעה אותי. הרגשתי שאני מתנדנדת, מעורסלת, במושב האחורי של האוטו של אבא...

"ועכשיו אני אפתח את המרידיאנים שלך," שמעתי את דביר, ולקח לי זמן להבין שמה שאני מרגישה ברגל זה מגע אצבעותיו המעסות את השוק שלי. נדרכתי וכמעט פקחתי את העיניים. "שששש... זה בסדר," הוא לחש, "את מטופלת שלי עכשיו. אני ארפא אותך, זה בסדר, איילת, זה מותר..." נשענתי שוב אחורה, ליבי הולם בחוזקה. "תחשבי על הדימוי שלך. מה את רואה? האם הוא זז? ולאן?" דביר התחיל שוב לשיר בשקט, ואני שוב הייתי קטנה ומכורבלת מאחורי גבו הרחב של אבי, הנוהג בחשיכה. הדמעות זרמו על פני, ואצבעותיו של דביר רפרפו, נגעו, ליטפו...

* * *

למחרת, ליד שולחן סעודת שבת, התינוק חבוק בזרועותיי, ישבתי ליד בעלי, מול דביר. ביתי בת הארבע ישבה על ברכיו של דביר, משחקת בשערותיו הארוכות ומפטפטת. הקרבה הייתה בלתי נסבלת. לא הפסקתי להשפיל את מבטי.

"אז מה, דביר," שאל בעלי, "מתי חזרת לארץ? איך היה בפרו?" "לא הייתי רק בפרו," דביר עונה לדוד אבל מביט בי. אני מרגישה את מבטו נח עלי. "הסתובבתי בכל דרום אמריקה. החזרה לארץ באמת הייתה לא מתוכננת. אפשר לומר..." הוא משתתק, ואני לא יכולה לשאת את הדממה, מרימה את ראשי ועיני נפגשות בעיניו. "שהיו כל מיני דברים בלתי צפויים." הוא סיים מרוצה. "ככה זה כשזורמים. וזה מה שהיה לי הכי חשוב במסע הזה לדרום אמריקה: הזרימה." "איפה עוד היית?" דוד פזור נפש, מביט בשעון, שואל כבדרך אגב. "בונצואלה, תקופה ארוכה במקסיקו, בגואטמלה... הייתי הרבה לבד, עשיתי טרקים בג'ונגלים, היה לי המון זמן לחשוב. זה מה שרציתי בעצם, פסק זמן." הוא ליטף את שערה של ביתי הקטנה, מעביר את אצבעותיו בתלתליה. "חזרתי כי בבת אחת הבשילה בי המחשבה שלא טוב היות האדם לבדו. הרגשתי חסר, כמה להתמלא, להשלים." בלי בושה הוא נעץ בי את עיניו. דוד קם להביא ברכונים, לא חש בתמימותו את המתח המחשמל על השולחן בינינו. "אז היית כבר אצל הרב שלמה? אתה יודע שהוא עוסק בשידוכים." דוד אוסף את הפירורים על המפה, מפנה כלי הגשה. דביר מביט בי, עיניו גדולות, עמוקות מיני ים, לא מרפות. "אני מחפש, קודם כל בעצמי. יש לי אמונה גדולה בפגישות הקטנות, המקריות של החיים. בכך שבדרך שאדם הולך מוליכין אותו, ומקרים לו שם את האבידה שלו."

קמתי בבת אחת, והכיסא נפל לאחור. "אני צריכה להניק," מלמלתי, נמלטת עם הלל הרגוע אל אפילת חדר השינה שלי ושל דוד.

* * *

כמה שבועות לפני תום שנת האבל, ישבנו דביר ואני בגינת הבית, על ספסל הנדנדה שאיש מבני משפחתנו כמעט כבר לא פקד. "דביר, נראה לי שיותר טוב שנתחיל לדבר פחות. אולי יותר טוב שלא נתראה יותר." אי שם מאחורי ההרים השמש שקעה, והגבעות החשופות מולנו נצבעו ארגמן וכתום מלוא העין. "למה?" שאל, רגוע, לא מביט בי. "סיימת כבר לטפל בי. אני לא מרגישה בנוח עם זה שאני יודעת שאתה... אתה יודע. זה היה אסור, אולי." "זה היה מותר, איילת," הוא הביט בי. הסמקתי, והרגשתי איך הדופק שלי מתגבר. "אני לא מרגישה עם זה טוב, אני רוצה להמשיך קצת לבד, אני..." התקלפתי מבפנים אל מול מבטו החודר, "אני מרגישה קצת תלויה מידי... כאילו, מה יקרה אם תיעלם לי פתאום? אני אתפורר לגמרי!"

"דברים כאלה צריך לעשות מתוך שיקול הדעת," אמר בשקט. דביר, המסודר, השכלי, הרגוע תמיד. הוציא פנקס ועט מהכיס, וסימן שני טורים על הנייר הריק: בעד ונגד. "בעד - " הוא אמר. "למה לנו להיפרד?" מי מדבר על להיפרד? חשבתי. מתי בכלל היינו ביחד. אני מדברת על להתנתק, להתרחק. לחתוך, לא להיות יותר... "כדי לא להיות תלויה," אמרתי. "תלות" הוא רשם. "בגלל ההלכה," הוספתי. "נגיעה", הוא רשם, ואחרי רגע הוסיף "פיתויים". שתקתי. כי אני מפחדת שתברח לי. אני מפחדת שתהפוך להיות כל עולמי. אני מפחדת שכבר הפכת להיות כל עולמי... "ולמה לנו להישאר יחד?" "קושי להתנתק", הוא כתב תחת הכותרת "נגד". "געגועים," לחשתי, והוא כתב. ראיתי אותו כותב ורק אחר כך ראיתי מה כתב. "אהבה".

הראש שלי צרח. הדם נעצר בעורקים. הוא אוהב אותי? לא ידעתי מה אני מרגישה. נבהלתי, התרגשתי, רציתי לפרוץ בבכי. הרגשתי שהוא מביט בי, וידעתי שאני מסמיקה. "מבחינתי זה קשר רציני מאוד," אמר ברוך. "מאוד. ומבחינתך?" הנהנתי, אבודה בעיניו, לא יודעת מה לומר. הדמדומים שירדו עטפו אותנו, את שנינו, בתוך עלטה סמיכה. "את צעירה מאוד, את צריכה לעשות שירות לאומי, כל החיים לפנייך... אבל אני כאן." הוא שתק. "את חשובה לי כל כך..."

לימים אזכר שהוא לא אמר אפילו פעם אחת את המילה חתונה. שלא אמר "אחכה לך," ולא כתב בפנקסו את המילה "הבטחה". אבל באותם רגעים הזויים על הנדנדה בחצר בית הורי ראיתי רק את ידו מסמנת ומדגישה את המילה "אהבה" הכתובה בפנקס בכתב ידו הבהיר והמסודר, ולא ידעתי את נפשי.

* * *

אחר הצהריים, לקראת סעודה שלישית, דביר יצא ראשון מהבית, מתנצל שלא יאכל איתנו ומצהיר שהוא ממהר לישיבה וכבר קבע לו חברותא. "זה בסדר," אמר לו דוד, "אנחנו אוכלים סעודה שלישית עכשיו, עם הילדים. אני יוצא איתם אחר כך לגינה, שאשתי תוכל לנוח קצת." דביר נעלם, ואחרי שהקטנים סיימו את ארוחתם בעלי הניח את הלל בעגלה, אחז בידה של תכלת וליטף את מצחי בדאגה. "נוחי לך, את נראית עוד לא ממש טוב." הנהנתי בחיוך רפה, והם נעלמו. נכנסתי לחדר השינה שלנו וסגרתי אחרי את הדלת. בין הערביים של שבת, צללים ממלאים את החדר... התנמנמתי כנראה, כי פתאום קפצתי ממקומי. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. שמעתי את צעדיו סובב בבית. הוא מחפש אותי? הוא לא יעז להיכנס לחדר השינה שלי, של בעלי... הדלת נסובה לאט על צירה, דביר עמד בפתח החדר.

"איילת, אני מחפש הזדמנות לדבר איתך כל השבת..." "דביר, לך מכאן," חשבתי שצעקתי, אבל מפי יצאה לחישה, "אני חולה. לך בבקשה." הוא התקרב ברוגע המפורסם שלו והתיישב על קצה מיטתי. אספתי את השמיכה הרחק ממגעו והתרחקתי קצת בעצמי. "קום מהמיטה שלי!" אמרתי המומה. "צא מהחדר שלי!"

"ששששש..." חייכו אלי עיניו כמו אז, "אלייך חזרתי, איילת. בך אני רוצה להתמלא. בלעדייך לא טוב לי להיות. אני מצטער על כל מה שהיה, עכשיו אני שלך. בואי אלי, הכל יהיה בסדר." "אתה לא נורמלי," בכיתי, "מה אתה רוצה ממני? אני נשואה, תעזוב אותי!" "דוד?" חייך דביר, ואפילו עכשיו היה חיוכו חם ומתוק בעיני. "דוד יבין שהיה כאן מיקח טעות. נועדת לי, איילת, את יודעת שמה שהיה לנו יחד לא היה ולא יהיה לך עם דוד." למה אני לא יכולה להגיד לו שזה לא נכון? למה אני לא יכולה להגיד לו שהאש שאכלה אותי במחיצתו אוכלת אותי גם עם בעלי?

"אהבה זה לא הכל," קרא את מחשבותיי, "את שורש הנשמה שלי. אני בטוח בזה. כל התבודדות שלי  נגמרת בך. אני מרגיש את זה, שביב של נבואה נזרק בי, אנחנו נשמה אחת איילת, אי אפשר להפריד בינינו..." פחדתי ממנו. פחדתי מכוחו עלי. פחדתי מרסיסים של רגש, עתיקים ורדומים שקמו בי לתחייה. "לך מכאן, עכשיו." הוא קם ממיטתי, מחייך אליי. "לא תוכלי לברוח ממני, איילת. אנחנו אחד. זה רק עניין של זמן עד שנתאחד. כמעט כלום לא מפריד בינינו יותר, את עוד תראי." הוא חמק ונעלם אל תוך השמיים המתכהים של צאת השבת.

* * *

מעולם לא הצהרנו שאנחנו חברים או בני זוג. האנשים סביבנו דיברו את דיבוריהם וחשבו את מחשבותיהם. לאמא ממילא לא היה אכפת, ואני למדתי מדביר שפשוט חייך בדממה לכל המקניטים והמעירים.

ההידרדרות התחילה לאט, כמעט לא מורגשת. הוא המשיך לחייך כל העת, כך שלא שמתי לב בהתחלה לשינוי שחל בו. כשהדליק לראשונה סיגריה, הרמתי גבה. הוא דיבר על צורך להתפרק, על מתחים ולחצים. כשעזב את הדירה של חבריו לשיעור בישיבה ושכר חדר לבדו בישוב, הבחנתי שהוא במצוקה. "את לא יכולה לעזור לי," ניער אותי מעליו בפראות. "זה ביני לבין הבורא. או מי שזה שם." וכך, מקרוב אבל מעבר לקיר של זכוכית צפיתי בנפילתו. הוא הדליק סיגריה ראשונה בשבת. הוא הפסיק ללכת לתפילות. בחדרי שבבית אמא השאיר את תיק הטלית והתפילין, כך שידעתי כמה שבועות ארוכים שלא נזקק להם. היה מתקשר אלי בשעות לא שעות, לא מצליח להירדם ולא מוצא מנוח. אכול חרדה וטרוף ספיקות.

סגרתי לעשות שירות לאומי בישוב בו הייתה הישיבה שלו, בו הוא גר לבדו בין ארבעה קירות. הבריות אמרו שאני נשארת קרוב לבית, לאמא ולאחים, אבל אני ידעתי על מי אני רוצה לשמור. אלול הגיע, ואני עברתי לדירת השירות, מרחק שתי דקות הליכה  מחדרו.

ערב אחד ישבנו יחד, עם כוס קפה שחור בחדרו. "איך אני יכולה לעזור לך," הפצרתי. "תגיד לי. אתה הרמת אותי שנה שעברה, תן לי לעזור לך. מה שיש בינינו..." השתתקתי בחוסר ביטחון. הוא הביט בי, עיניו מעורפלות. "את לא יכולה לעזור לי. את לא מוכנה לעזור." "כל מה שתרצה," לחשתי, "כל מה שאני יכולה." "איזה מחיר תשלמי בשבילי? בשביל מה שאני צריך?" "כל מה שצריך," הייתי כמעט בלתי נשמעת, אבל ידעתי שהוא שמע. "הכל." "אני צריך חיזוק. אני צריך תמיכה, וחום, אני צריך אותך." אמר לי ברצינות תהומית,  עיניו נוקבות אותי. חשתי אי שקט. "יש לך אותי, דביר, אני איתך," אמרתי בבלבול. למה הוא מתכוון? עיניו לא הרפו מעיני, והוא שלח את ידו וליטף את לחיי. "אותך אני צריך, איילת." לחש. הנדתי בראשי פעם אחת, וכשלא הסיר את ידו, נענעתי בראשי בחוזקה. "לא, לא דביר, עזוב אותי, אני לא רוצה..." הוא אחז את פני בשתי ידיו, לא מרפה במבטו. "זה אסור לנו דביר, אסור..." הוא הניח אצבע חזקה על פי, מלטף את פני, את שערי. עיני נמלאו דמעות. "אותך אני צריך," הוא לחש.

ניתקתי ממנו באחת, פתחתי את הדלת לרווחה וברחתי. נכנסתי בסערה לדירת השירות, זרקתי עצמי על המיטה ובכיתי אל הכר כל הלילה.

למחרת הוא לא התקשר, וגם ביום שאחריו ובכל שארית השבוע. התחלתי את העבודה בשירות הלאומי, תלויה באוויר, מחכה לשמוע ממנו. למה הוא שותק? בשבת הלכתי להתפלל בישיבה. חיפשתי אותו במבטי מעזרת הנשים, ולא הצלחתי לזהות את דמותו המוכרת. ביציאה מבית הכנסת ראיתי את משה, חברו הטוב. "נסע לפרו, אה?" חייך אלי ונופף באצבעו. "אני הייתי בטוח שאתם כבר מתחתנים..." עמדתי במקומי, קפואה, לא מאמינה. "איזה מתאים לדביר, מהיום למחר, לצאת לטיול של שנה. מאיפה לו הכסף, אה?"

אישתו של ראש הישיבה, רכזת השירות הלאומי שלי, הכירה לי את דוד כבר בחנוכה של אותה שנה. הוא היה תלמיד שיעור ב', בוגר ממני בשנה. היא קיבלה מחמאות רבות מכל מי שהכיר אותי ואת משפחתי על החסד שעשתה בשידוך הזה. "הוא יציל אותה," כולם אמרו. "היא חייבת להתחתן כדי להפסיק להתאבל על אבא שלה ואחותה." בערב שלפני הוורט רצתי בגשם השוטף אל ביתו של ראש הישיבה, וביקשתי מאישתו לשוחח איתו לבד. דמעות זלגו על פני כששאלתי. "הוא יחזור? אני יכולה לחכות לו... יש לי זמן.... הוא יבוא שוב?" ללא מילים הרב הראה לי גלויה שהייתה מונחת על שולחנו. מצידה האחד מרחבים ירוקים, עצומים, ומצידה השני, בכתב הקטן והמסודר שהיטבתי להכיר: "הרב שלמה שלום. אני כאן בטוב, הצטרפתי לבית חב"ד כאן בעיר הבירה, דרושות המון ידיים עובדות. לשאלתך, אינני חוזר, אין לי מה לחפש בארץ, כל מה שאני צריך נמצא איתי. אשאר כאן לפחות בשנה הקרובה. דביר."

הנחתי את הגלויה על שולחנו של הרב ויצאתי בשתיקה.

למחרת דוד ואני התארסנו.

* * *

לא יצאתי ממיטתי גם כששמעתי את בעלי נכנס עם הילדים, מבדיל בין קודש לחול, ומשכיב אותם לישון. לא קמתי כששמעתי את דביר נכנס, מתארגן בחדר שמעבר לקיר, ואחר יורד מלווה בבעלי במדרגות, ואז יוצא מהבית. כשהדלת נסגרה מאחוריהם גלשתי מהמיטה, ונעמדתי מאחורי התריסים ששלביהם פתוחים, מאזינה. "תודה רבה על האירוח," אמר דביר, "היה נעים מאוד." "אני שמח שחזרת," אמר בעלי התמים, המרומה, "בכל זאת ארץ ישראל... זה יעשה לך רק טוב. אולי יהיה עבורך סגולה במציאת זיווג הגון." דביר החל להתרחק, ואז אמר דוד. "דביר?" דביר הסתובב, פניו באור פנס הרחוב. דוד התקרב אליו ואז אמר. "תתרחק מאישתי, דביר. אתה לא מוזמן אלינו הביתה יותר. כדאי לך גם לעזוב את הישוב." דביר הביט בו, שותק, פניו ועיניו ריקות מחיוך. "איילת היא אישה בריאה, שלמה, שמחה בחלקה. תשמור ממנה מרחק, דביר. תיזהר ותישמר."

 הם עמדו זה מול זה, זקופים, ואחר דביר הסתובב ונבלע בחשיכה. דוד הביט אחריו בלכתו, שומר את צעדיו, ואז הסתובב והביט ישר אלי, במקום מחבואי מאחורי התריסים. עיניו הביטו עמוק אל עיני, ואז האיר אותן החיוך המוכר, הטוב.