נישואין וגירושין-מעשה הבעל או מעשה הרב(נות)?
קיים הבדל במה הופך זוג פנוי לנשוי ונשוי לפנוי בין החוק האזרחי וההלכה היהודית. בעוד שלפי החוק האזרחי, הנישואין הן בעלי הכרה חוקית, כשבני הזוג נרשמים אצל רושם נישואין ממשלתי מוסמך, ופירוק נישואין מוכר רק כששופט מכריז על ביטול הנישואין, הרי לפי ההלכה היהודית המקורית, הנישואין והגירושין אינן אלא "פעולות פרטיות" שבין הבעל והאשה, שבהן הבעל עצמו הוא המקדש או המגרש, וכתוצאה מפעולת הבעל, האשה מקודשת או מגורשת.
למה כתבתי לפי ההלכה היהודית "המקורית" ולא "לפי ההלכה"?
כי אם כך היה לפי ההלכה המקורית, הרי היו זמנים ומקומות שקידושין וגירושין שלא נעשו בפני אנשים "מאושרים" לא הוכרו, אף אם נעשו כדין, ואשה שמבחינה הלכתית היתה נשואה הוכרזה כפנויה, ואשה שהיתה גרושה הלכתית הוכרזה כאשת איש.
ב"אותם הזמנים והמקומות", היו גם רבנים כשנוכחו לדעת שיש להם "מונופול" לעריכת נישואין וגירושין, סחטו כספים מהציבור שנזקק לשירותיהם.
הריב"ש שנולד בברצלונה בשנת 1326 כותב לחכמי קטלוניא, בתשובתו הדנה בסכסוך הרבנות בצרפת, (שו"ת סימן רס"ח) על "רבני הזווגים הדייגים פורשי מצודות על הגזל":
"... רבני הזווגים הדייגים, פורשי מצודות על הגזל. אם כסף ואם סגים, משכחי רברבי וזוטרי, שקלי בהדיהו. הכפירים שואגים על החמס, ואין מציל מידם. ותחת כבודם, כל הפוגע בו אין לו תקנה. זה יכאב, וזה יחבש. זה יפשיט, וזה ילבש. ירוצו לעשות חתונים, ושכרם מרובה על הנדון. אין בארץ איש, רשאי לשדך בנו ובתו בחשאי, בלא רשות רבני מתא, ולהם יובל שי. ולהאריך כל אורך הספור, לא יכיל זמן".
הרב עובדיה מברטנורא (נולד בשנת 1440 באיטליה עלה לירושלים בשנת 1488, ונפטר בה בשנת 1530) כותב בפירושו על משניות בכורות, (פרק ד משנה ו):
"... וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפציו. וחושש אני לגט [זה] שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטילה".
היו זוגות שהמחיר היקר של הגירושין, גרם להם להחליט שמוטב להם שלא יתגרשו, סיפורם מסופר בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות גיטין ד"ה [א] מנהג
"[א] מנהג קהילות שו"ם במדינת ריינוס שהם שפייאר וורמיישא מגנצא תקנת רבותינו ז"ל הקדמונים, כשיתנו גט באחת מהן, שישלחו מקודם לכן לשתים האחרות להסכים עמהם להנתן הגט בהסכמתם בהיתר. ופעם אחת היתה וועד להקהילות במגנצא ישובו דמהר"י סג"ל, ואיקלע להנתן גט שמה ולא רצה מהר"י סג"ל להקל על הזוג שיסכימו אותם שהיו שם בשליחות אחיהם משני הקהילות על הוועד, אך הצריך את הזוג לשלוח שליח מיוחד להביא ההסכמות ממקום הקהילות. כי אמר עיקר התקנה לא נתקנה מעיקרא רק להחמיר על הזוג להרבות הוצאה אולי רע בעיניהם להוציא ויבטל הגט. ע"כ הצריכו לתת בכל קהילה ג' גדולים ישנים שקורין אלט טורנש שכל א' שוה ב' גדולים מרגיטן לג' פרנסי העיר שיחתמו ההסכמה, וכן בעיר ששם הגט. וכן ראיתי שפעם אחת נתחרט הזוג באשר הרע עינם על ההוצאה ונתפייסו לישאר יחד".
והיו שהגנו על הכנסתם בכל האמצעים שעמדו לרשותם:
הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן, שהיה רב פלונסק ואח"כ בווראשא כותב בספרו שו"ת "תירוש ויצהר" (בילוגריי תרצ"ז עמוד 355) סימן קס"ה, שישנו "איסור גמור וחרם הקדמונים שלא לסדר קידושין אפילו אם באים לעיר אחרת אם לא סילקו להרב המגיע לו עפ"י דין".
היו קהילות שקבעו תעריפים לסידור נישואין וגיטין, אולי כדי להגו על הזקוקים להם, ואולי היו כדי להגן על הכנסות הרבנים מסידור גיטין וקידושין. (רח"ש).
תעריפי ליטא בספרו של הרב י. שציפנסקי, "התקנות בישראל" ח"ד עמוד תנא, ובהערה 50 שם,
קידושי חטיפה, תרמית, שחוק והיתול,
במשך אלפי שנים היה כל אחד יכול לקדש ולגרש, ועל אף "חומרת התוצאות" של קידושין וגירושין קלוקלים, נשארו הקידושין כדבר שבינו לבינה.
ה"תיקון" הראשון היה בשנת 1187, כאשר במצרים תוקנה תקנה שבין החותמים עליה היה הרמב"ם, (שהיה ראש הקהילה היהודית בממצרים), שהסדירה את סדרי עריכת קידושין וגיטין.
התקנה שהתיחסה רק לאנשי שלושה כפרים בלבד, וקבעה, שעל בני אותם הכפרים להנשא או להתגרש רק בפני מורשים שנזכרו בשמם באותה תקנה, שהיו דיינים באותם הכפרים.
התקנה איימה בחרם על הנישאים והמתגרשים שלא כהוראות התקנה, אך לא הודיעה על ביטול קידושי או גיטי העוברים עליה:
"תקנו רבני מצרים והוציאו ספר תורה ברבים והחרימו על אנשי הכפרים השוכנים בדמנהור וכולכיס ובלמוחלה, לבל ישא אדם אשה ולא יגרש שום אדם את אשתו באלו הכפרים אלא על ידי אלו הרבנים שבכפרי מצרים והם ר' חלפון דיין דמנהור או על ידי ר' יאודה הכהן דיין כולביס או ע"י ר' פרחייא דיין אלמוחלה והסכמנו והחרמנו כל מי שיתן רשות לאדם שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין כדכתיב (משלי ז' כ"ו) רבים חללים הפילה דרשו רז"ל (סוטה כ"ב א' ושבועות י"ט ב') כי רבים וכו' זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה, זהו ת"ח שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין והיה זה בשליש אחרון של חדש טבת שנת אלף ותצ"ח לשטרות בפסטאט מצרים דעל נילוס נהרא מותבא ומן דהוה קדמנא כתבנא וחתמנא עליה למהוי לזכות ולראיה לאחר היום והכל שריר וקים". (תשובות הרמב"ם (בלאו) סימן שמח).
גם סימן שמ"ז בתשובות הרמב"ם, עוסק בתקנות במיסוד ענייני הנישואין, אלא שלא כתקנות שבסימן שמ"ח, שהיו רק ליושבי שלושה כפרים בלבד, היו תקנות אלה ל"כל ארץ מצרים", וייתכן שהיו מאוחרות יותר:
"תקנות חדשות שתקן רמב"ם ז"ל משום תקנת בנות ישראל והם שלא נשיא אשה לנכרי בכל ארץ מצרים עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי או ישבע בחומש על זה ואם יש לו אשה יכתוב לה גט ואז נשיאנו פה וכל נכרי שישא אשה פה ורצה לצאת לארץ אחרת לא נניחנו ללכת אפי' שנתרצתה אשתו בזה עד שיכתוב לה גט וימסרנו בידה ויתנה בזמן כפי מה שיתפשרו ביניהם או שנה או שנתיים או ג' שנים לא יותר מזה. (שו"ת הרמב"ם (בלאו) סימן שמ"ז, וראו א"ח פריימן, "סדר קידושין ונישואין", ירושלים תש"ה, עמ' לה-לו).
התקנה הראשונה שהיתה רק לתושבי שלושה כפרים, הורחבה בשנת 1235, (כמעט חמישים שנה מאז התקנה הראשונה) לכלול את "כל מצרים" ונאסר בה לסדר קדושין "בלא מצות הממונה של אלכסנדריה השמורה", ומלבד האיסור לסדר נישואין וגיטין בלא רשות, (שהיה גם בתקנה המקורית של הרמב"ם), נאסר בתקנה החדשה לקחת כל חלק בסידור קדושין אלה, כמו איסור על "העדים שיעידו בהם או מי שיכתוב את הכתובה":
"... וגמר הדיין הזה עם אספה של זקנים לעשות הסכמה בחרם חמור בשם כל בר ישראל על כל מי שיסדר קידושין בלי מצות הממונה של אלכסנדריה ושיצרפו אל זה בשם כל בר ישראל חרם על מי שיסדר קידושין לסת אלנסב בת אבו אלכרם וזהו נוסח ההסכמה:
כשהיה יום א' החמשי לחדש אדר שני משנת דתתקצ"ה ליצירה בנא אמון דעל כיף ימא רבה מותבה נקבע בית דין כג"ק מר' ורב' יצחק הדיין ירום הודו בר' חלפון השר הנכבד זצ"ל ואסף אספת הזקנים והחרים חרם חמור בספר תורה המקודש בבית הכנסת הקטן כנסת העיראקיים /עירקיים/ האל יציב גבולה בשם כל בר ישראל כל מי שיסדר קדושין בלא מצות הממונה של אלכסנדריה השמורה, וכל מי שיש לו חלק בקדושין אלה כמו העדים שיעידו בהם או מי שיכתב את הכתובה יכנס בחרם הזה, ולא יבואו אל כל מי שמתעסק בדבר זה לא בשמחתו ולא בצערו, אלא יהיה מובדל מן הקהל ויהא נתפס למה שהזכירו הזקנים שרבנו משה זצ"ל הוא ורבנו יצחק בן הרב רבינו ששון זצ"ל עם כל הדיינים שהיו בזמן ההוא החרימו על כל יושבי הכפרים אשר יסדרו קידושין בלי רשות הממונים המורשים לזה על ידי הרייס, (ראש יהודים) של אותו זמן".
... והתשובה לפי הצד השני הוא שהחרם שהחרימו הדיין המפואר רבי' יצחק הי"ב בשם מי שיסדר קדושים באלכסנדריה בלי רשות הממונה של אלכסנדריה הוא חרם מחייב ומחזק יחוסי ישראל ושומר את סדרי תורתם ומונע בעד ההפקרות בקדושים המביאה להשחתת היוחסין והוא דומה לחרם שהסכימו עליו והחרימו ועשו בו תקנה וגדרו גדר אבא מארי וחכמי דורו זצ"ל ומי שעובר על החרם הזה ויגש לסדר נשואים או גרושים בלי רשות הממונה מביא עצמו לידי סכנה דתית (?) ... (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (מהד' פריימן-גויטין) סימן קו, על תקנות אלו ראו:S.D. Goitein, A Mediterranean Society, Vol. III, Berkeley, 183 (1978), p. 82, and p. 443 note 48.
מאחר ולפי נוסח התקנה בתשו' הרמב"ם סי' שמ"ח, היתה התקנה שהנישואין והגירושין של תושבי הכפרים יהיו לפני שלשת הדיינים הנקובים שם בשמות, ולא לפני המורשים הממונים ע"י "ראיס היהודים", כפי שהוא בתשובת הראב"ם, ייתכן ששלושת הדיינים ששמותיהם מופיעים בתקנה היו ממונים מטעם ה"ראיס" (הנגיד) שבאלכסנדריה, (ראו הערות פריימן לשו"ת הראב"ם עמוד 182, ובספרו "סדר קדושין ונישואין" עמודים לה-לו), אך גם לא מן הנמנע, שלב"ד של נו- אמון שהיא אלכסנדריה, (ראו רש"י נחום פרק ג פסוק ח: "מנוא אמון - ... וכי גדולה את מנוא היא אלכסנדרי' של מצרים... "), שתיקן את התקנה השניה, היתה מסורת אחרת בענין זה, מפי הזקנים שהם מסתמכים כאן עליהם.
תקנות הרמב"ם ובנו הראב"ם, לא היו התקנות היחידות שהיו במצרים בתחום האישות, הרדב"ז שהגיע לקהיר בשנת 1513, והיה ראש הקהילה היהודית במקום, עד שחזר לישראל בשנת 1553, כותב בשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקלט ד"ה כללא דהאי:
"וכן במצרים יש הסכמת נגידים שלא יקדשו עד שעת נשואין ... ותו דיש הסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד ואי איתא דקדש קלא אית ליה. ותו דיש הסכמת נגידים קדמונים שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות".
הרדב"ז כותב בתשובהזו על מספר "הסכמות", שיש להבינן כתקנות:
הסכמה שלא יקדשו עד שעת נשואין.
הסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד.
הסכמה שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות.
ייתכן שההסכמה שלא יקדשו עד שעת נישואין שהיתה ב"הסכמת נגידים", היא ההסכמה שאותה הוא קורא מאוחר יותר בתשובתו "הסכמת נגידים קדמונים"- "הסכמת נגידים קדמונים שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות", וייתכן שגם ההסכמה "שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד", היתה "תקנת נגידים".
מי היו "נגידים קדמונים" אלו?
ייתכן שהם היו הרמב"ם ובנו הראב"ם, שהחזיקו בתואר "נגיד".
מטרת התקנות השונות.
בספרו "סדר קידושין ונישואין", מסביר פריימן את הבעיה ואת הסכנות שבקידושי סתר, קידושי חטיפה, קידושי תרמית וקידושי שחוק והיתול, הנובעות במישרין מ"פרטיות" הקידושין לפי דין תורה. ובלשונו של פריימן שם, בעמודים ד' וה':
"תופעות אלו מהוות הבעיה המשפטית המיוחדת של סדר הקידושין והנישואין בישראל. בבעיה זו התחבטו גדולי ישראל ומנהיגי האומה מימי התלמוד ועד ימינו. כל השתלשלות הדינים והמנהגים, התקנות וההסכמות שנתחדשו בסדר הקידושין והנישואין בכל הארצות ובכל התקופות אינה אלא היאבקות בלתי פוסקת עם תקלות אלו, וכל חידושי הדינים והמנהגים והתיקונים שהונהגו בשטח זה לא באו אלא לבצר ולחזק את סדר הקידושין והנישואין כדי להתגבר על המכשולים".
אין ספק שמטרת תקנות הרמב"ם והראב"ם (והסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד), היו כדי למנוע נישואי סתר וחטיפה, גם ייתכן שההסכמות "שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות", ו"שלא יקדשו עד שעת נשואין", היו לשם אותה מטרה, מפני שהברכות צריכות להיות בעשרה, (ראו כתובות דף ז עמוד ב), ובאם הקידושין היו סמוכין לברכות, הרי היו עשרה בשעת הקידושין, והיה פרסום לנישואין (ראו בבא בתרא קמב:אייתו לי בי עשרה
בעוד שכל הראשונים מייחסים את המקור לברכה על הכוס בעת האירוסין לתקנת גאונים, (ראו הרא"ש כתובות פ"א סימן ט"ז, טור אהע"ז סימן ס"ב בשם רב נטורנאי, ואף הגר"א בביאורו לאהע"ז סימן ל"ד לא ציין למקור בירושלמי, הרי על מה שכתב הרמב"ם¨ "ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס של יין", וראו שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן סה: "תשובה לא נזכר בשום מקום מהתלמוד לא כוס יין לא בברכת אירוסין ונישואין ולא במילה ולא בפדיון הבן ... והרמב"ם ז"ל כתב במקצתן נהגו העם להביא כוס יין", העיר הרגצו'בי (בצפנת פענח פ"ג מאישות הכ"ד) למקור בירושלמי (סוטה פרק ח הלכה ה), "... שהיין מגיתו שהיין קוסס מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה ומנחמין בו את האבל ..."., מקור אליו ציין גם הר"ח קנייבסקי ("קרית מלך" הלכות אישות פ"ג הכ"ג), למעשה הוא מקור שכבר ציין אליו הרוקח בהלכות אירוסין ונישואין סימן שנ"א, ולפי"ז יש לומר שהראשונים אלו לא פירשו את הירושלמי כפי שפירשוהו הקה"ע, הפני משה והרגצ'ובי ור"ח קנייבסקי.
על המנהג לברך שבע ברכות בזמן הקידושין, (האירוסין) בזמן הגאונים, מצאנו בשאילתות דרב אחאי, (פרשת חיי שרה, שאילתא טז), (ראו גם הלכות גדולות סימן לו):
"שאילתא דאילו מאן דבעי למינסב איתתא מיתבעי ליה לקדושי ברישא וברוכי ברכת ארוסין בעשרה וברכת חתנים בעשרה וממסר לה כתובתה דאמר רב נחמן: אמר לי הונא תנא, מניין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בעז עשרה אנשים וגו' ".
אם מדבריו ניתן להבין שהחיוב לברך שבע ברכות בזמן הקידושין, לא היה זה מתקנה, אלא ממקור בפסוק, הרי ממקורות אחרים ניתן להבין שהיה זה מתקנה.
המהרי"ט, (שו"ת חלק ב - אה"ע סימן מ), מביא מ"פסק השלם כמהר"א מונסון", "שהביא ראיה לדברי מהר"י בי רב ז"ל שנמצא כתו' בס' אלברצלוני ז"ל ששלח רבינו האי הגאון ז"ל לכורסאן (חבל ארץ בצפון מזרח בגבול אפגניסטן-איראן, ש פרס שאליה הגיעה השפעת הגאונים ויהודיה היו מעלים מסים למתיבתת סורא, ראו גיורא פוזיילוב: "לשאלת מוצאם של יהודי בוכרא", סיני קי"ד עמוד קמו הערה 12) : תקן מרנן רבנן שלא יקדשו אלא בברכת אירוסין וכל מי שאינו עושה כסדר הזה אין חוששין לקדושיו", (לפירוט ההשתלשלות ההיסטורית בעניין זה, ראו מ' אלון, המשפט העברי - תולדותיו מקורותיו עקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 540- 586).
דברי המהר"י אלברצלוני בשם רב האי מובאים גם בספר "תשובות חכמי פרובינציא", (אברהם סופר, ירושלים תשכ"ז, עמוד 65 ), סימן י:
"עוד מצאתי לרבי' האיי גאון בספר הרב ברצלוני על אודות קדושי' שעשה אחד בבית המשתאות לקדש נערה אחת והעידו בקידושין פסולי עדות בפסולא דרבנן בפסולי קורבא והנערה מכחשת העדים, והשיב שהמקדש בפסולא דרבנן אפי' בעד אחד כשר כיון שהיא מכחשת אותם אינם קדושין כלל כמו שכתבתי לעיל, אבל אם היתה מודה בקידושין חוששין בקדושין בפסו' עדות דרבנן, ושלח להם, בכורסאן זה כמה שנים היה מנהג לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא ר' יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתימת עדים וברכת אירוסין, וכל שאינו כסדר הזה תקן להם שאין חוששין בקידושין, דאמרי' (כתובות ג, א) כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה, ושתסתלק מביניכם מנהג כזה ע"כ, ועל כי פסו חכמינו ונערבו גדולי הדור בעלי תורה אשר תורתם תורת אמת היתה וסלת נקיה היה ראוי לתקן כזה לפי הדור אשר פורצים פרץ על פני פרץ ותכס עליהם הארץ".
ואצל אסף, (תשוה"ג, סימן קיג בשינויים קלים), וממנו ל"אוצר הגאנים", מסכת כתובות, חלק התשובות סימן ס' בשינויים:
"... בכורסאן היה מכמה שנים יותר מק' שנה היה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, ויצא הדבר בהפסד, *ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה גאון שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה, וחתם ידי עדים וברכת אירוסין, וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו... וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו, עד שיתקן הדבר".
"סדר בבל" זה, מוזכר גם בתשובה אחרת, (תשוה"ג, אסף, מדעי היהדות ירושלים תרפ"ז, ספר ב' עמוד נז סימן מה), בשאלה העוסקת במי שקידש אשה בקידושין גמורין, ולאחר זמן בא עליה בלא כתובה ובלא ברכה, שעליה עונה הגאון:
"הוו יודעין שבבבל כולה אין מנהג בשעת נישואין לא כתובה ולא ברכה, אלא שניהם בשעת אירוסין, אבל אתם מנהגכם בשעת אירוסין בלא ברכה ...".
והוא ממשיך:
"אין אנו יודעים היאך, אם החתן עומד בפני עדים ואומר לכלה: אריסת לי ומקודשת לי אנת פלנ' לדילי אנא פל' קדם סהדי אילין *בהדין כסא ובמה דאית ביה*, הרי הוא כדת קידושין אלא מוטב שלא תעזבו ברכת ארוסין בשעת ארוסין ושלא תשהו אותה עד נישואין, ואעפ"כ מי שקידש קידושין ובא עליה בלא ברכה ובלא כתובה אינו חייב מלקות אלא שלא יפה עשה, ואין רוח חכמים נוחה ...".
גאון זה לא רק שלא איים בביטול קידושי מי שאינו נוהג ב"מנהג בבל", כתקנת רב יהודה גאון, אלא גם הוסיף ש"אינו חייב מלקות אלא שלא יפה עשה".
נוסח הקידושין של*בהדין כסא ובמה דאית ביה*.
שמחה אסף בהערותיו לתשובה זו (הערה 13), מציין לנוסח הקידושין ה"מוזר" שבתשובה זו: " בהדין כסא ובמה דאית ביה*, (בכוס זה ובמה שיש בו", (ראו העיטור המובא באוצה"ג לקידושין סימן כט: "ויש מקומות שנותנין טבעת להכוס ומברך עליו ונותן לאשה ואומר לה התקדשי לי בו ובמה שבתוכו, והכל לפי המנהג"), ודניאל שפרבר (מנהגי ישראל ו' עמוד רנה), גם מציין לסידור רע"ג (עמוד צז), אשר בו מופיע נוסח הקידושין דומה אך מורחב: "בהדין כסא ובמה דאית בגויה ובהדא כתובה ובמה דאית בגוה", שלפיהם משמע שהכתובה היתה פועלת את חלות הקידושין, (ראו לעיל על הקידושין הקראיים עמוד 7) ולדבריו, מקורו של מנהג זה, הוא בתקנת הגאונים שאסרו לקדש בלא ברכת אירוסין ובלא כתובה, וכדי לבסס מנהג זה, הם הנהיגו שהכוס והיין שבתוכה יהיו לא רק נלווים למעשה הקידושין, אלא חלק מעיקרו של מעשה הקידושין, ולכן הנהיגו שהכסף או הטבעת יהיו בתוך הכוס, וכך יקבע בעיני העם שהכתובה וכוס הברכה הם מעיקר
במקורות אשכנזיים מאוחרים, מופיעה "קבלה", על תקנה דומה שמקורה בתקנות ר"ת, ש"לא יסדר שום אדם קידושין, כי אם הוא שנבחר לרב או מ"צ בקהלתו בקהלה או מדינה או גליל":
על מסורת זו, שאינה ידועה ממקור אחר, מספר הרב יחזקאל קצנלבויגן, שהיה רבה של הקהילות אה"ו, בספרו שו"ת כנסת יחזקאל סוף סימן ע"ב, (עמוד ס ראש טור א), בלשון:
"וכל גאוני ארץ קבלה בידיהם מן רבני צרפת קיבלו מר"ת שגזר ואמר...".
תקנה ר"ת זו מופיעה גם בדבריו המובאים בשו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קכא ושם הלשון הוא:
"כבר קמו רבנן על הא מילתא ולבשו בגדי נקם להוסיף ולהריק חרב מנדנה החרים יחרמו וירדנה וכל הגאוני' בכל ארצות פולין ותוגרמא ואשכנזי וקבלה בידינו שהם קיבלו מרבני צרפת שהיו בימי ר"ת שגזרו ואמרו שלא יסדר שום אדם קידושין כי אם הוא שנבחר לרב או מ"צ בקהלתו בקהלה או מדינה או גליל".
בין שתי המקורות ישנם שינויים במי תיקן תקנה זו, בעוד שלפי דבריו בשו"ת "כנסת יחזקאל", היה זה ר"ת שגזר את הגזרה לבדו, ואילו לפי דבריו בשבות יעקב, היו אלה רבני צרפת שהיו בימי ר"ת, אך גם ייתכן שרבני צרפת גזרו את הגזרה יחד עם ר"ת.
מה בין תקנות הרמב"ם והראב"ם ותקנת ר"ת?
בתקנתו הראשונה של הרמב"ם, היו המוסמכים לסדר גיטין וקידושין הדיינים בכפריהם
בתקנת הראב"ם ניתנה הסמכות לסדר נישואין וגירושין בידי כל מי שהוסמך ע"י הראיס לסדרם.
ואילו לפי דברי ה"כנסת יחזקאל" היתה תקנת ר"ת שלא יסדר שום אדם קידושין כי אם הוא שנבחר לרב או מ"צ בקהלתו בקהלה או מדינה או גליל.
נישואים פרטיים בחוקי מדינת ישראל.
יחסם של בתי הדין הרבניים לנישואין פרטיים "פוזל" לשני הכיוונים בעת אחת: מחד גיסא, בתי הדין אינם מכירים כעיקרון בקידושין פרטיים לצורך רישום, כדי שלא לתת יד לעוברי עבירה, (הדבר נכון לא רק כלפי קידושי עבירה כשל כהן וגרושה אלא גם כלפי שאינם פסולי חיתון ועוברים על תקנות הרבנות), אך מאידך גיסא בתי הדין גם אינם מתירים לבני הזוג להתחתן עם בן זוג אחר בלא גט.
עוד בסופו של כינוס הרבנים הארצי שהתקיים בירושלם בימים י"ח - כ"א שבט תש"י, הדיעו המשתפים שהם החליטו פה אחד:
"לחדש את תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ... ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם:
אסור לכל איש ואשה מישראל לקדש ולארס שלא בשעת חופה ובעשרה אחרי הרשמת הנשואין במשרדי לשכות הרבנות שבכל מקום. איסור זה רובץ בחרם חמור על כל איש מישראל שהוא נזקק לעדות קידושין - אירוסין אלה, והוא נחשב לחוטא פלילי שראוי להענש עליו.
... סדור קידושין, גיטין וחליצות דבר נהוג ומקובל בארץ - ישראל מפי מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל הקדמונים זצ"ל, וכן נהוג ברוב קהלות ישראל שלא לסדר קידושין, נשואין, אלא ע"י מוסמכים וממונים לכך מטעם הרה"ר לישראל ולשכות הרבנות המקומיות ומשרדי הרה"ר שבכל עיר וכרך. תקנה זאת מיוסדת עפ"י דינא דתלמודא; כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם ועניין קידושין מאן דכר שמיה. לא כל אדם רשאי ליטול השם לעצמו ולאמר שהוא בקי בטיב קידושין וחליצות, אם לא שהוסמך לכך מפי הרה"ר והמקומית, וגם התמנה לתפקידים אלו. הלכה זאת כתבה רמ"א ז"ל יו"ד סי' רמ"ב ואה"ע סי' קנ"ד, והיא מקובלת בכל ארץ - ישראל בזהירות מרובה (עיין פתחי תשובה אה"ע שם ס"ק א'). ועל יסודה הננו גוזרים לאסור על כל איש ורב בישראל לסדר קידושין, נשואין, אם לא שהוסמך והתמנה לתפקידים אלה עפ"י כתבם וחתימת ידם של הרבנות הראשית שבערי אר"י. וכל העושה זאת שלא ברשות, הרי הוא פורץ גדרם של ראשונים כמלאכים ז"ל. בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב. ראשי הרבנים לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג. בן ציון מאיר חי עוזיאל".
התקנות שהופצו בין הרבנים ובתי הדין בחוזר "סטנסיל", הובאו בהערת המביא לדפוס את ספרי שו"ת היכל יצחק,(הרצוג) אה"ע א סימן ה, בספר תחוקה לישראל עפ"י התורה, ח"ג עמ' 169-168, ובספרו של ד"ר ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, "דיני משפחה", ירושלים תשי"ח, נספח ב, עמ' 397-359.
על תקנת "סידור קידושין" זו, של הרבנות הראשית, כותב ד"ר זרח וורהפטיג, (במאמרו "תקנות הרבנות הראשית", תחומין טו עמוד 105):
"אין בתקנה זו משום חידוש, אלא משום חזרה על תקנות קדומות כלליות ומקומיות שנתקבלו וחודשו בתקופות שונות ... וכבר רבני צרפת שהיו בימי רבינו תם גזרו ואמרו שלא יסדר שום אדם שום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל, כי אם דווקא במניין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל, או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר, מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין". (כרם חמר, ח"ב, ליוורנו תרל"א, תקנה א; ספר התקנות, שלום בר-אשר, ירושלים, תשנ"א עמ' 48)... בשנת תרע"ד פרסמו הראי"ה קוק (זצ"ל) והרב"צ חי עוזיאל (זצ"ל), שני רבני יפו, איסור לקדש שלא בשעת חופה ושלא בעשרה וברשות בית דין. (משפטי-עוזיאל אה"ע סי' נה, אות י'), עיקר החידוש שבתקנה הרבנות הראשית היה בסנקציות נגד העוברים על התקנה, כפי שנאמר בסיפא:
"כל איש שארס לו אשה שלא בשעת חופה וקידושין כנ"ל, חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל, אחרי תשלום פצויים, ככל אשר יפסקו עליו ב"ד מוסמך מהרבנות הראשית לארץ- ישראל. ועד אשר יגרש ובתשלום הפצויים כנ"ל, חייב במזונותיה, כפי אשר יטילו עליו בי"ד".
והוא לא צדק, בתקנה זו יש משום חידוש בדברי הרמ"א , שבדריו ביו"ד סי' רמ"ב סעיף יד, ואה"ע סי' קנ"ד (סדר הגט א) כפי שהם לפנינו, אין כל זכר לקידושין, אלא לגיטין וחליצות בלבד.
אין ספק שלא איומי החרם שגזרו משתתפי כינוס הרבנות הראשית הם שמונעים קידושין פרטיים במדינת ישראל, אלא הוא החוק החילוני שקבע ש"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים", ובתי הדין מסרבים לאשר את הנישואים לצורך רישומם כנשואים במשרד הפנים.
החוק שהעניק לרבנות את הסמכות לסרב את סדור נישואיהם של אנשים המוגדרים כפסולי חיתון, גם גרם לכך שנעשו מספר נסיונות להנשא "באופן פרטי", ו"להכריח" את שר הפנים לרשום אותם כנשואים, מפני שלפי ההלכה קידושיהם כחייבי תופסין.
ראו בג"צ 80/63 - שניצה גורפינקל ו-ירחמיאל חקלאי נ' שר-הפנים ( פ"ד יז(3), 2048), וע"א 238/53 - אהרן כהן ובלה בוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלת . פ"ד ח(1), 4.
לפני כשנתיים וחצי קבעה מועצת הרבנות הראשית לראשונה קריטריונים "מדוייקים" למי מוסמך לערוך חופות. בהחלטה נכתב כי רק רבנים ודיינים מכהנים, או כאלה שכיהנו בתפקידים אלו בעבר, יוכלו לעסוק בתחום זה, וכן רבנים צבאיים ומשטרתיים. בנוסף קובעות ההנחיות החדשות, כי אדמו"רים (אם כי לא ברור לי מה היא ההגדרה החוקית לאדמו"ר) וראשי ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות יוכלו להשיא את תלמידיהם בלבד. הקריטריונים שהוגדרו לא נאכפו עד כה, ורק בחודשים האחרונים הונחו לשכות הרבנות השונות להקפיד על הכללים החדשים.
האם התקנות החדשות הן מחשש לסידור קידושין ע"י רבנים ריפורמיים, או פעולת תגמול ונקם נגד תנועת "צהר" על שב"חוצפתה" ערערה לבג"ץ נגד מינוי הדיינים מטעם הגדוילים?
http://upload.kipa.co.il/media-upload/tzohar2/tzohar23085.DOC
http://elyon1.court.gov.il/heb/verdict/search/verdict_by_case_rslt.asp?case_nbr_html=%E1%E2%22%F5+2860%2F07
תוקן על ידי נישטאיך ב- 26/07/2007 12:26:46
עולם הפוך אני רואה
