בס"ד
שלום לכולם/ן!
קודם כל אני ממש מתנצלת, רציתי שהפרק הנוכחי יפורסם בתשעה באב כדי שיוכל במקצת להפיג את כאבי הבטן והראש שהיו בצום. אבל מסיבות שונות ומשונות לא יצא לי לפרסם אותו. סליחה, סליחה, סליחה!
ברצוני להבהיר דבר מסויים לכל הקוראים/ות, אני מפרסמת את הפרקים אחת לשבוע, ז"א פרק צריך להופיע בין יום ראשון עד למוצ"ש ולא כפי שרבים חושבים שאם אני מפרסמת ביום שלישי לדוגמא אז אני צריכה לפרסם ביום שלישי שבוע מאז. זה לא כך, ולכן לכל אלו ששלוחים לי הודעות שעבר כבר שבוע ואני באיחור, אז שתדעו אני לא באיחור :)
ועכשיו, היות ולא הרגשתי בנוח בעוד כולם ציפו לפרק לכבוד הצום ("או לפחות הודיעו לי שציפו) הבאתי פיצוי חד פעמי, בנוסף לפרק 17 מתפרסם גם פרק 18! אז לכולם/ן קריאה נעימה!
השתקפות פרק 17
מוחו שותק כמעט לחלוטין. הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו הייתה המודעות הגדולה לכתם הקולה שבחולצתו. אבל תוך שניה גם מחשבה זו נעלמה. היא הייתה כל כך קרובה אליו. קרובה כמו שלא הייתה הרבה זמן. מבטה מושפל, היא הביטה ברצפה שלרגליה במבוכה. אבל כעבור כמה שניות שנדמו כנצח, היא הרימה את מבטה, הנחוש כעת והביטה בו, ישר לתוך עיניו, מותירה אותו נתון לחסדיה.
" היי" הוא אמר לה אחרי כמה רגעי מבוכה.
" היי". היא החזירה לו בביישנות.
" טוב לראות אותך...התגעגעתי..." הוא אמר בצורה גלויה.
" גם אני..." היא השיבה כשלחייה מקבלות גוון ורדרד שהעמיק יותר ויותר.
" שנשב?" הוא אמר והצביע לעבר השולחן בו בחר.
" כן..." ולאחר שהביטה לכיוון שאליו הצביע הוסיפה " בחירה מעניינת..."
" חשבתי שזו תהיה התחלה טובה...את יודעת, להתחיל מאותו המקום...."
שניהם חייכו אחד לשניה, שוכחים מהעולם שסבב אותם. מתמכרים לאותה הרגשה.
הם התיישבו זה מול זו. לא יודעים מה לומר. כיצד להתחיל לדבר ועל מה. שירה הבחינה בכתם הקולה שעל חולצתו וחייכה לעצמה. דודי שהבחין בזה מיהר לתרץ לה " המלצר לא היה זהיר מספיק והפיל לידי את המגש שעליו היו כמה כוסות קולה..." הוא אמר בעודו מסמיק.
" אני מבינה שזה לא כל כך נעים להתחיל ככה פגישה.. אבל זה באמת לא איכפת לי. מצידי שכל החולצה הייתה מוכתמ-" היא אמרה ועצרה כשקלטה שהיא נסחפה מעט בדבריה.
הבעה של שביעות רצון ועם זאת בושה ניבטה מעיניו של דודי שהביטו ישירות לתוך עיניה וגרמו לה להרגיש כמו שלא הרגישה הרבה זמן.
הם ישבו ודיברו שעות. לא שמים לב לשעה שמתאחרת. המלצרים הביטו בהם בחוסר נוחות, לא ידעו כיצד לרמוז להם ששעת הסגירה כבר עברה לה. אבל בלית ברירה הם עשו זאת. ושלחו מלצר להגיד זאת להם.
"אני לא רוצה להפריע אבל...כבר אנחנו היינו צריכים לסגור".
" אוי אני כל כך מצטער, לא שמנו לב לשעה..." אמר דודי בהתנצלות כששילם לו.
הם עזבו את המסעדה וטיילו ברחוב הקרוב. הכל היה כל כך מושלם. שניהם הרגישו הקלה כשגילו שרגשותיהם לא נעלמו אלא נשארו חזקים כמו פעם. המבוכה הראשונית שהייתה ביניהם נעלמה כלא הייתה. הם הרגישו חופשי לדבר על כל נושא. הם לא רצו להפסיק לדבר, אבל ידעו שהשעה כבר מאוחרת. ושעליהם לחזור לבתיהם.
השעה שבה האוטובוסים האחרונים יצאו כבר עברה ודודי מצא את עצמו מתעקש ללוות את שירה לביתה.
" דודי, לא!". שירה אמרה בצורה נחרצת.
" למה לא? אני לא מבין... את לא רוצה שאני אבוא איתך?"
" בוודאי שאני רוצה..." היא אמרה בעודה מסמיקה.
" אז מה הבעיה?"
" אני פשוט לא רוצה ש..." אמרה והפסיקה באמצע.
" את לא רוצה מה?" הוא שאל, מביט לתוך עיניה שעד לפני רגע הביטו ברצפה.
" אני לא רוצה שזה יפגע בך...בכל זאת הישיבה שלך קרובה לכאן ואילו ביתי די רחוק. גם ככה השעה כבר מאוחרת, ובגללי אתה תאחר מחר לישיבה..."
דודי הביט בה וחייך אליה.
" זה לא מצחיק!" היא ענתה בעקשנות. אני באמת דואגת לך!".
" אני לא צוחק... אני פשוט..." אמר ועצר.
"פשוט מה?"
" כלום, זה לא משנה... בואי אני בכל זאת אלווה אותך. ואין לך על מה לדאוג, אני אקום בזמן..."
שירה נותרה מסוקרנת בקשר למשפט הסתום שאמר קודם לכן, הוא פשוט מה? אבל היא הייתה עייפה מידי מכדי לנסות ולשכנע אותו להגיד לה את מה שאמר.
היא הלכה על המדרכה והוא לצידה. שירה החליטה שילכו בדרך צדדית בה לא יפגשו באנשים סקרנים שיתהו לפשר העובדה שביתו של הרב מטיילת עם בחור צעיר שאיתו עדיין לא התארסה. 'עדיין?' האם זה באמת הולך לקרות? שאלה את עצמה בהתרגשות.
הם לא היו צריכים לדבר כדי להרגיש קרובים. הם הלכו בשתיקה, כמעט וקוראים זה את מחשבותיה של זו ולהפך. הם הצטערו כשגילו שכבר היו קרובים לביתה, ושעליהם להיפרד.
" אז כאן את גרה?" הוא שאל בשקט, חושש ולהפיג את הרגע הקסום בו הם היו שרויים.
" כן...בבניין הזה" אמרה והצביעה לעבר הבניין השלישי מהם.
" באיזו קומה?"
" בקומה השנייה...רואה את החלון שעליו תלויה האדנית עם הפרחים?"
" רגע...כן, אני רואה אותו"
" זה החדר שלי..." אמרה בסתמיות כאילו פרט זה היה שולי בעיניו.
" מעכשיו כל ערב אני אבוא לכאן כדי לראות אותך..." אמר לה אחרי שחשב רבות אם לומר משפט זה ולהפוך אותו חשוף בפניה.
שירה שהביטה בכוכבים שזהרו מעליהם, הסמיקה מעט וחייכה אליו חיוך קטן.
" טוב... אז הגיע הזמן להיפרד..." הוא אמר.
" כן... כבר מאוחר..." היא הסכימה.
" אז...לילה טוב..."
" לילה טוב".
למרות מילות הפרידה, הם נשארו עומדים במקומותיהם, לא יכולים לעזוב אחד את השנייה. כאילו פחדו שאם ייפרדו עכשיו שוב לא יתראו למשך זמן ארוך. באופן אוטומטי שניהם צחקו על התנהגותם הילדותית מעט.
" כבר מאוחר..." הוא הביט בשעונו.
" כן.. טוב אז עכשיו באמת, לילה טוב". היא אמרה מחייכת.
" לילה טוב".
דודי עשה את הצעד הראשון והחל להתרחק מהמקום, מפנה לה את גבו. שירה כמוהו גם חלה להתקדם לעבר כיוון ביתה. בצעדים איטיים, כשתחושה עילאית ממלאת אותה. היא עדיין לא עיכלה את מה שהתרחש בערב האחרון. בעודה משחזרת את פגישתם התקבלה הודעה לפלאפון שלה. הודעה מדודי.
לא האמינה שכל כך מהר הוא הספיק לכתוב משהו. היא הביטה לאחוריה וראתה אותו עומד במרחק ממנה, מביט אליה מחייך, כדי לראות את תגובתה.
היא פתחה את ההודעה בסקרנות וקראה " היה ערב מדהים! נ"ב בקשר למשפט הקטוע שאמרתי קודם לכן... רציתי לומר שאני אוהב אותך..." גם אני אוהבת אותך! רצתה לצעוק לעברו, אבל היא הסתפקה בלשלוח לו את זה לפלאפון בתור הודעה ולחייך לו מרחוק.
היא הייתה מאושרת כמו שלא הייתה זמן רב. שניהם חיכו יותר מידי זמן. מרוב אושר היא כמעט ודילגה במדרגות אבל היא ויתרה על הרעיון במהירות בעודה מודעת לנעלי העקב שלבשה. היא הוציאה את המפתח מתיקה וציפתה להיכנס לבית רדום וחשוך. אבל למרבה הפתעתה היא ראתה את אמה שעיגולים שחורים של עייפות היו מתחת לעיניה, מחכה לה ערה בסלון.
היא קמה אליה וחיבקה אותה בחום. שירה נצמדה לחיבוק, נאחזת בו. רצתה לחלוק איתה את שמחתה.
" מה שלומך שירה?" היא שאלה.
" הכל בסדר, ברוך ה' " שירה ענתה וידעה שאמה רוצה לשאול אותה איך הייתה הפגישה, אבל היא עוצרת בעדה משום שלא רצתה לדחוק בשירה.
" אמא, זה בסדר את יכולה לשאול איך היה..." היא אמרה לה בחיוך.
" איך היה?" היא שאלה בעודה צוחקת בהקלה.
" היה מושלם..." שירה אמרה בפתיחות.
" באמת?" היא שאלה כשהבעת אושר עלתה בפניה.
"כן... לא יכולנו להפסיק, לכן חזרתי רק עכשיו. אמא, הוא בחור כל כך טוב, אני מרגישה שהוא מתאים לי..."
" אני כל כך שמחה לשמוע את זה!" היא אמרה לה וחיבקה אותה בחום.
שתיהן צחקו ודיברו על הפגישה עוד שעה ארוכה מתעלמות מהשעה המאוחרת.
" נו, אז מתי נוכל להגיד מזל טוב?" אמה שאלה בתור בדיחה.
" אמא, די... כל דבר בעתו, עדיין אי אפשר לדעת מה יקרה..." היא אמרה בעודה מסמיקה.
" אני רק צחקתי..." היא התגוננה. " למתי לבקש מסבתא שתקבע את הפגישה השניה?"
"אני לא יודעת... אני חושבת שהשבוע אין לי זמן פנוי, נכנס פרויקט חשוב מטעם החברה, ואני לא חושבת שישחררו אותי מוקדם מהעבודה. יש לי הרבה שעות נוספות השבוע. אני מאמינה שביום ראשון הבא, אני אוכל."
" אני מקווה שזה יסתדר גם עם הצד השני".
" טוב לילה טוב אמא".
" לילה טוב, נסיכה".
*
דודי ראה את חיוכה מרחוק ונמס בתוכו. לא יכול היה שלא לשלוח לה את ההודעה הזאת. הוא המשיך ללכת בדרכו. רק לפני כמה דקות הוא הדליק את הפלאפון וכבר קיבל הודעה מאימו. " תתקשר אליי אם אתה יכול, אחרי הפגישה".
הוא חייך לעצמו ודמיין את אימו יושבת בכורסא הקבועה שלה, עם ספר פתוח לפניה כוססת אצבעות מרוב דאגה לבנה.
" הלו? אמא, מה שלומך?" שאל אותה.
" עזוב עכשיו מה שלומי, מה איתך? איך היה?" היא שאלה בדאגה.
" איך היה מה?" הוא שאל בתמימות, מנסה להתבדח מעט.
" דודי, נו, אני לא מסוגלת להישאר במתח הזה, אני לא הולכת ונעשית צעירה מיום ליום, אני רוצה לראות נכדים". היא אמרה כשתחינה בקולה.
" אני רק יוכל לומר לך שאת קרובה להגשים את חלום הנכדים יותר מתמיד..." אמר לה כשחיוך גדול הופיע על פניו.
" באמת? אני כל כך שמחה בשבילך... אתה בטוח?" היא שאלה בחשש.
" הייתה פגישה מדהימה, ואני חושב שזאת הבחורה שאני הולך לחלוק איתה את חיי, התחברנו מהרגע הראשון.. ואני חושב שגם היא הרגישה בדומה לי" הוא אמר בדיוק כשקיבל את ההודעה שלה 'גם אני אוהבת אותך'.
" דודי אני כל כך רוצה לראות אותה, לחבק אותה, להכיר אותה. מתי תפגיש בינינו?"
" אמא, לא צריך להיסחף, אמנם זה נראה שזה השידוך שלי, אבל לא צריך למהר מידי, תני לנו לעשות לנו את זה בקצב שלנו, ובעזרת ה' הכל יבוא על מקומו בשלום. "
" איך שתגיד, אני לא רוצה לדחוף יותר מידי. לילה טוב דודי, אני אדבר עם גברת ברמן בקשר לפגישה הבאה, אתה בטוח שגם היא תרצה פגישה שניה?"
" כן, אני בטוח. לילה טוב אמא".
רעד קל של התרגשות עבר בגופו בעודו נזכר בחיוכה, בעיניה, הוא כל כך ציפה לפגישה השנייה, שמבחינתו היה מוכן לחזור על עקביו ולהוציא אותה לפגישה שנייה באותו רגע.
* * *
בס"ד
השתקפות פרק מס' 18
שעות של שיחות אינסופיות עברו על שירה ודודי. הם עברו כבר כמה פגישות מאז פגישתם ה"ראשונה". גם כעת הם היו שרויים במהלך שיחת טלפון שהתחילה לפני שעה. מנותקים ממגבלות של זמן ומקום.
" אז רק רגע, את אומרת בעצם שהחברה הזאת שלך, רותי, התחילה לחזור בתשובה, בגללך?" הוא שאל בתדהמה ובהערכה.
" לא בדיוק בגללי...גם, אבל לא בדיוק, היא כבר זמן רב מחפשת משהו להיאחז בו, סוג של אמונה, והיא באמת התחילה להתקרב לדת בעזרתי, היא כבר התחילה לשמור על צניעות ושבת, עם כשרות קצת קשה לה אבל גם את זה היא קיבלה על עצמה..." היא ענתה בגאווה מסוימת, היא הייתה גאה ברותי שהחליטה את ההחלטה האמיצה הזאת.
" אבל רגע, מה עם הארוס שלה? איך קוראים לו?... יניב?" הוא ניסה להיזכר.
" כן קוראים לו יניב. הוא גם בתהליך, מסתבר שכבר הרבה זמן שהוא מתקרב לדת אבל הוא חשש לגלות את זה לרותי, כדי שלא יווצר מצב בו היא תעזוב אותו בגלל התקרבותו לדת. אבל בסופו של דבר רותי שיתפה אותו בלבטיה, והוא גילה לה על התהליך שהוא חווה, והיא הסכימה להיות שותפה לכך".
" יפה. זה בוודאי היה להם קשה. תימסרי לחברה שלך שאם יניב רוצה איזושהי עזרה או סתם אוזן קשבת הוא יכול ליצור קשר איתי".
" אני אמסור לה..." היא אמרה כשחיוך הופיע על פניה.
" אני חייב לנתק, חברים שלי עוד מעט יגיעו לחדר, אני אפילו חושב שאני שומע אותם צועקים במדרגות כאן... לילה טוב שירוש"
" לילה טוב".
באותו רגע שניתק נכנס לחדר חברו שלומי. " עם מי דיברת?" שאל בסקרנות.
" לא עניינך" הוא אמר לו בחיוך חולמני.
" לפי החיוך הזה אני כבר יכול לנחש מי זאת הייתה..."
" באמת?" הוא שאל והביט בו.
" כן...זאת שירה שלך נכון?"
" אתה צודק, כמו תמיד. זאת באמת הייתה שירה, שירה שלי". הוא אמר מתענג על המילה שלי...
" נו, מה קורה ביניכם? כבר עבר זמן מאז שסיפרת לי על הפגישה שלך איתה... " הוא שאל מנצל את העובדה שחבריהם לחדר עדיין לא הגיעו.
" אתה ממש סקרן היום אתה יודע?"
" כן אני מודע לחסרונותיי. אבל אתה עדיין לא ענית על השאלה שלי". הוא אמר וזרק עליו כרית.
" טוב..טוב... האמת היא בפגישה הבאה שלנו אני הולך להציע לה... אתה יודע, נישואים".
" וואו, הגיע הזמן, מזל טוב".
" תודה". הוא ענה בחולמניות.
" אתה הולך לעשות את זה בצורה מיוחדת או שפשוט תשאל אותה?"
" אתה לא מוותר... אני רוצה לעשות את זה בצורה מיוחדת אבל עדיין אין לי שום רעיון... לך יש?"
" נצטרך לחשוב על זה...מתי הפגישה?"
" עוד יומיים".
*
" שמואל, נו, מה את אומר? אני חושבת שזה רציני..." שאלה חנה הלפרין את בעלה
" אני גם חושב כך... לא זכור לי שלפני זה שירה נפגשה מספר כזה של פגישות עם בחור אחר".
" היא גם מדברת איתו כל הזמן בפלאפון... אז מה אתה חושב? היא מצאה את הבחור שלה?"
" אני חושב שכן... לפחות כך זה נראה...".
" אני לא אהיה רגועה עד שהיא לא תבוא ותודיע לי את זה רשמית, הרבה הפתעות היו לנו עם הילדה שלנו..." היא אמרה כשחיוך קטן על פניה.
*
שירה ישבה במשרדה, כמעט ונעלמת בניירת המרכיבה סיסמאות שונות לתוכנה מסובכת במיוחד. למרות שהייתה עסוקה בדבר שהצריך חשיבה מרבית וריכוז מלא ראשה חשב על הפגישה הבאה שלה עם דודי, שתהיה היום בערב. למרות שמעולם לא הייתה מאושרת כמו בתקופה זו, עדיין הטרידה אותה המחשבה שדודי עדיין לא הציע לה נישואים. היא הרגישה שהוא זה שאיתו היא רוצה לחיות וידעה שגם הוא מרגיש כך. אבל היא לא הבינה מדוע הוא מתעכב כל כך בהצעה. 'אולי הוא מפחד ממחויבות?' היא שאלה את עצמה. ונותרה ללא מענה.
דפיקה רכה בדלת. " תיכנסי רותי" היא אמרה בלי להסיר את עיניה מהדפים. רותי פתחה את הדלת ונכנסה לחדר.
" איך ידעת שזו אני?" היא שאלה בפליאה.
" לפי הדפיקות העדינות שלך, אין אף אחת במשרד שדופקת בעדינות כזו..." היא אמרה לה בחיוך.
" מה שלומך? יש עומס היום?" היא שאלה בהתעניינות.
" הכל ברוך ה' בסדר, יש מעט עומס, אבל אני מודה על זה. זה מעסיק את הראש שלי מלחשוב על דברים אחרים".
" דברים כמו מה?" היא שאלה בחיוך מבין.
" על מה כבר אני יכולה לחשוב?" היא הרימה את ראשה וחייכה לרותי בחולמניות.
רותי צחקה. היא בהחלט הבינה את הרגשתה של שירה. היא הייתה במצב דומה.
" יש איזושהי סיבה מיוחדת שבאת לכאן?" שאלה שירה בעודה מביטה בהרמת הדפים והדיסקים שהחזיקה רותי בידיה.
" כן. אני באמצע פיתוח תוכנה כמו שאת יודעת. ורציתי שתעיפי מבט בה, לבדוק שהכל מתקדם בסדר". היא אמרה בדריכות.
שירה שהבחינה בדריכות בקולה של רותי, ייחסה אותו לכך לאי הנעימות שחשה רותי בלבקש משירה עזרה. היא נענתה לרותי והבטיחה לה שתסתכל על התוכנה.
" את צריכה שאני אעשה את זה לפני תאריך מסוים?"
" אממ... כן אם תוכלי לראות את זה היום זה יהיה מצוין. אני צריכה להגיש אותה מחר".
" אוקיי, אני מאמינה שיהיה לי מעט זמן לעיין בה. אני אשתדל".
" תודה רבה שירה, זה ממש דחוף וסודי, אז אם תוכלי, את יודעת...לראות את זה כשאת לבדך ועוד יום".
" אין בעיה".
"תודה! אין לך מושג עד כמה אני מעריכה את זה". היא אמרה לה בהתרגשות.
" אין לך על מה לבקש תודה, זה בסדר גמור".
" טוב, אני צריכה כבר ללכת, להתראות ושוב תודה".
" להתראות".
" להתראות".
*
רותי יצאה ממשרדה של שירה כשאנחת רווחה יוצאת מבין שפתיה. היא כל כך שמחה שהצליחה לעשות זאת בלי לעורר את חשדה של שירה. בתחילה היא לא האמינה שתצליח אבל בסופו של דבר ה' עזר לה במשימתה.
באותו בוקר כשהיא הגיעה לעבודתה היא לא חשבה שדבר כזה יוטל עליה. עוד לפני שהיא הניחה את תיקה על הכיסא, היו דפיקות נמרצות על הדלת ושליח של חברת משלוחים ידועה דפק נמרצות על דלת משרדה. הייתה לו חבילה קטנה שהייתה ממוענת לה. היא פתחה את החבילה אחרי שחתמה על טופס הקבלה. מתחת לעטיפה הסתתרה קופסא של דיסק כסוף ומעטפה. היא פתחה את המעטפה, ובדף שבפנים היה כתוב כך:
לרותי,
את אמנם לא מכירה אותי אישית אבל אני מניח ששמעת עליי רבות. קוראים לי דודי רוזן ואני יוצא עם חברתך שירה. בדיסק שמצורף לחבילה מוקלטת הצעת הנישואים שלי לשירה. היום בערב לי ולה יש פגישה ואני מעוניין ששירה תראה את ההצעה לפני הפגישה, אני יודע שאת תוכלי לגרום לה לראות את זה לפני שאני אראה אותה בצורה שלא תהיה חשודה.
תודה מראש
דודי.
*
דודי היה בדרכו למקום בו היה צריך להיפגש עם שירה. פארק ציבורי בו הם הרבו להתראות. בידיו הוא החזיק זר ורדים אדומים אותו רצה להעניק לה. הוא כסס את אצבעות ידו הפנויה. עוד שעה מפרידה בינו לבין הרגע המכריע ביותר בחייו.
"היא חייבת להסכים" הוא ניסה לשכנע את עצמו.
*
שירה כבר הייתה מוכנה לפגישה כשנזכרה בדיסק שרותי העבירה לה היום אחר הצהריים. היא התיישבה במהירות בחדרה, סוגרת את הדלת כדי שאחיה הקטנים לא יפריעו לה. היא קיוותה בליבה זה לא יארך יותר מידי זמן שהרי עוד זמן קצר עליה לצאת לעבר הפארק.
היא פתחה את כונן המחשב והכניסה את הדיסק. חלון קטן הופיע על צג המחשב, הוא הראה שהדיסק מכיל בתוכו קובץ וידאו.
'קובץ וידאו?' היא חשבה לעצמה בהפתעה. ' למה שרותי תשים פה קובץ וידאו?' היא חשבה לעצמה בהפתעה. 'אולי טעיתי בדיסק? או שרותי טעתה?'
היא לחצה שתי לחיצות על העכבר, והקובץ נפתח. כמו בהילוך איטי היא ראתה את המסך מתמלא בקטע וידאו שהכיל בתוכו את הים בשעת שקיעה. היא כמעט וסגרה את הקובץ אבל עצרה בעצמה כשלמול עיניה הופיע דודי. מבולבלת היא הביטה בהשתאות בקטע הוידאו.
רעש הים המה ברקע, דודי עמד במרכז המסך כשחיוך גדול מופיע על פניו.
" שירה, אני יודע שאת מופתעת עכשיו ושעוד מעט אנחנו גם ככה צריכים להיפגש אבל קחי לך כמה דקות ותתרווחי לך בכיסא".
" מאז שראיתי את עיניך בפעם הראשונה נחקקת בתוך ליבי. כמה שניסיתי להוציא מליבי לא הצלחתי, אני אוהב אותך כמו שמעולם לא אהבתי אדם אחר". הוא הביט ישר לתוך עיניה מעביר בה צמרמורת נעימה.
" אני נמצא עכשיו במקום הכי רומנטי בעולם, בחוף הים, רק כדי לשאול אותך את השאלה הכי חשובה ששאלתי אי פעם. התנשאי לי?" הוא שאל כשקולו רעד.
שירה הרגישה את נשימתה נעתקת ממנה בהתרגשות, ליבה האיץ את מהירותו. כן! היא רצתה לצעוק. אני רוצה להתחתן איתך! רגשות שונים מילאו אותה בערבוביה. היא רצתה לראות אותו, פנים מול פנים. אבל היא המשיכה להביט בקטע הוידאו.
" אני יודע שזו לא הדרך הכי מקובלת להציע כזה דבר אבל אני רציתי לתת לך את ההצעה הכי מיוחדת שאני יכול לתת לך. וזה מה שעלה לי במחשבותיי. אני מחכה לך בפארק". הוא אמר כשחיוך גדול ממלא את פניו. היא אפילו חשבה שראתה דמעה קטנה של התרגשות נוצצת בזווית עינו.
היא כיבתה את המחשב ויצאה מחדרה במהירות מנגבת את דמעות ההתרגשות שבעיניה. היא יצאה לרחוב ההומה ונכנסה לאוטובוס שהגיע במהירות לתחנה שליד ביתה.
היא ירדה מהאוטובוס בסמוך לפארק והתחילה ללכת במהירות עד כמה שאפשרו לה רגליה הרועדות שלבשה. היא הגיעה לספסל הקבוע שלהם. וראתה אותו יושב שם, בגבו אליה. הפארק היה ריק באזור זה והעניק להם פרטיות. השמש הקייצית זלחה את קרניה האדומות האחרונות וליטפה את פניה של שירה.
"דודי!" היא קראה לו בהתרגשות.
הוא זינק ממקומו והגיע אליה במהירות. עמד למולה כשבידיו הרועדות הוא החזיק את זר הורדים.
הם הביטו זה בעיניו של זו, בלי יכולת לדבר.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
האהבה היא דבר גדול דבר ניפלא!!!!!!!!!
את גדולהההההההה!!!!
