ביהמ"ש דחה תביעה של אגבבה נגד תושב גני זוהר

בעניין: 1 . מוריס אגבבה קבלן בנין בע"מ
2 . אגבבה מוריס התובעים;

 נ  ג  ד
 
 מזרחי ישעיהו אברהם הנתבע;

מיני-רציו:
* נזיקין – עוולות – לשון הרע
תביעה לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע. התובעים, חברה קבלנית ומנהלה, טענו כי התובע, שרכש דירה מהתובעת, הדביק על דלת משרדה של התובעת מכתב אנונימי המהווה לשון הרע. לטענתם, התובע הוא שכתב את המכתב.
.
ביהמ"ש דחה את התביעה וקבע:
מתוך כלל נסיבות הענין לא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובעים להוכיח במאזן הסתברויות של 51% כי הנתבע הוא שכתב את המכתב. הבאת המכתב למשרדי החברה אינה עולה כדי "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק). החוק מטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע, קרי, בגין יצירה או חיבור של תוכן המהווה לשון הרע. הפצה של לשון הרע איננה יצירה של לשון הרע, ולכן הפצה גרידא של פרסום הכולל לשון הרע אינה מהווה עוולה לפי החוק. ככל שמדובר בהפצת לשון הרע, להבדיל מעצם יצירתה, מוטלת על המפיץ האחריות רק במקרה שבו מדובר בהפצה של דבר דפוס שהודפס בבית דפוס. לפיכך, על הנתבע לא מוטלת אחריות לפי החוק.

פסק דין
מבוא

1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 360,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע שלטענת התובעים נעשה על ידי הנתבע.

2. התובעת 1, מוריס אגבבה קבלן בנין בע"מ,  היא חברה קבלנית העוסקת בבניית דירות ברחבי הארץ (להלן: "החברה"). בין השאר, ביצעה החברה בנייה למגורים ביישוב אלעד.

 התובע 2, מוריס אגבבה (להלן: "אגבבה") הוא הבעלים והמנהל של החברה.

 הנתבע, אברהם ישעיהו מזרחי (להלן: "מזרחי") הוא דייר שרכש מהחברה דירה בפרוייקט מגורים ברח' שמעון הצדיק 49/10 בשכונת "אהבת ישראל" ביישוב אלעד. כפי שנראה להלן, קיים פער מסויים בין שמה הפסטורלי של השכונה לבין מערכת היחסים הקיימת בין תושבי השכונה לבין התובעים, שאהבת ישראל אין בה.

3. במועד כלשהו השנוי במחלוקת בין הצדדים (לטענת התובעים בחודש ינואר 2005, לטענת מזרחי בחודש ספטמבר 2004) הודבק על דלת משרדה של החברה ביישוב אלעד מכתב אנונימי שכותרתו "די לעושק ואלימות מחברת הבניה אגבבה." קיימת מחלוקת בשאלה האם ההדבקה בוצעה גם במקומות נוספים ביישוב אלעד, כפי שטוענים התובעים.

 וזה תוכנו של המסמך:

 "די לעושק ואלימות
מחברת הבניה אגבבה
מוריס אגבבה עד מתי נוכל לסבול את מעשי העושק ואלימות שלך?
לא די שגרמת לירידת ערך הדירות באלפי דולר' בר"ח בן קיסמא כי מכרת לכל
מי ומי!
הבטחת בשאר הפרויקטים שלך ועדת איכלוס ומכרת לכל המרבה במחיר!
הבטחת שצ"פ (גינה) בשמעון הצדיק ובמקום זאת נתת מטרד של חניה
ציבורית של המרכז המסחרי שלך!
הצגת פרוספקטים של המכירות מרכז מסחרי קטן אך הכפלת אותו בקומות!
איחרת במסירת הדירות חודשים רבים ולא שילמת שכירויות!
מתעסק אם חברות פשטות רגל (גני זהר)!
גזלת מקבוצת הזכאים של משרד השיכון 17 אלף ₪ אחרי שסיכמת אתם
מחיר וחתמת חוזה!
מתחסד עם ספרי הזוהר במשרדך. אך השפלות שגורמות פקידותיך וחוסר
התחשבות בציבור, וכן הפריצות החוגגת שם!
מכרת דירות לאנשים. בסוף מתברר שהם בקומה יותר  גבוהה מהנכתב בחוזה
ולא פיצית על עגמת הנפש!
נתת חדר אשפה בחוזים לכל בנין בסוף מכרת אותו כמחסן!
חדרי עגלות בבנינים משמשים כמחסנים שלך!
מכרת דירות יקרות בסוף קיבלו מפרט טכני הכי פשוט בעיר (מטבחים, שקעי
חשמל, מערכת סידור החשמל וכו')
מתברר שאתה משאיר מפתחות של מחסנים ודירות אצלך!
עשרות תביעות עומדות נגדך, עבור רמאויות שלך!
ולא די בכך שאתה מתנהג כאדם אלים מוריס אגבבה כשמך כן הוא. אתה
שולח איומים כל מי שלא מיישר איתך קו מכריח לחתום על פרוטוקולים. וכן
לאחר מסירות מחסנים פרצת לדיירים גנבת רכוש. והגדלת לעשות ששלחת את
רומנים שלך שיתנו מכות, והכו דיירים לא הבחנה בן איש לאשה אוי לאותה
אלימות אוי לאותה בושה.
                                                           דיירים כאובים ועשוקים
פרויקטים
שמורת אברהם. אהבת ישראל א'. אהבת ישראל ב'. גני זוהר."

 (המסמך יכונה להלן: "המכתב").

יצויין כי כל שגיאות הכתיב והתחביר במכתב הן במקור.

4. אין למעשה חולק כי מדובר במכתב רצוף דברי נאצה ודברי בלע, המהווה כל כולו לשון הרע, באשר יש בו כדי להשפיל את התובעים ולבזותם. על כך שתוכנו של הפרסום הוא שקרי ברובו, אין למעשה מחלוקת (התובעים טוענים כי הוא שקרי כולו), ועל כן אין כלל צורך לדון בשאלות של אמת בפרסום, המתעוררות בדרך כלל בתביעות בגין פרסום לשון הרע. המחלוקת העובדתית האמיתית בתיק זה היא בשאלה אחת ויחידה: האם מזרחי הוא שכתב את המכתב, כמו שטוענים התובעים, או שרק הניח אותו מקופל על דלת משרדה של החברה, על מנת שיימסר לאגבבה, כטענתו של מזרחי.

5. המכתב אינו חתום. אין עדי ראיה שראו את מזרחי כותב את המכתב או תולה אותו על גבי לוחות המודעות בשכונת מגוריו או במקומות אחרים ביישוב. עם זאת, התובעים טוענים כי מכלול הראיות הנסיבתיות מחייב את המסקנה שמזרחי, הוא לבדו, היה זה שכתב את המכתב ואף תלה אותו לפרסום על גבי לוחות המודעות. טעמו של דבר הוא שבמכתב מתוארים אירועים שונים שארעו אך ורק למזרחי, ותיאורם במכתב מהווה מעין "טביעת אצבע" של מזרחי.

6. ראוי להקדים ולציין כי מזרחי משמש כנציג של דיירי השכונה במסגרת מאבק ציבורי ומשפטי שהדיירים מנהלים נגד התובעים, בטענות לפיהן התובעים חרגו מהיתר בניה שניתן להם לגבי בניית מרכז מסחרי בסמוך לבית מגוריו של מזרחי. מזרחי טוען כי התביעה הנוכחית לא באה לעולם אלא כדי לסכור את פיו, להלך אימים על תושבי השכונה ולגרום להם להשלים עם התנהגות בלתי ראויה של חברה קבלנית מבוססת, המנצלת את מצוקתם של התושבים נטולי  האמצעים. מנגד, התובעים טוענים כי מזרחי מנהל נגדם מסכת שיטתית של השמצות פרועות, בכסות של מאבק ציבורי, רק בשל סכסוך פרטי בינו לבין החברה בענין תפיסת חזקה על ידו, שלא כדין, במחסן אשר בבנין מגוריו. הם מדגישים בפתח סיכומיהם כי אין בליבם כל טרוניה בקשר למאבק המשפטי שמנהלים נגדם התושבים, דבר שהוא לגיטימי, אלא אך ורק בקשר לפרסום המכתב הרצוף דברי כזב ודברי בלע.

אין צורך במסגרת ההליך הנוכחי להזקק לאותה מסכת נפתלת ומורכבת של סכסוכים בין תושבי השכונה לבין התובעים, כמו גם למחלוקת הפרטנית שנתגלעה בין מזרחי לתובעים, בענין המחסן הצמוד לדירתו, משום שהשאלה העובדתית המתעוררת בתיק זה היא פשוטה בתכלית: האם מזרחי הוא שכתב את המכתב והאם מזרחי תלה את המכתב על גבי לוחות המודעות ביישוב.

דיון

7. מטעם התובעים הובאו לעדות עובדי החברה וכן אגבבה עצמו.

 העד יצחק ליפשיץ (להלן: "ליפשיץ"), המשמש בתפקיד מנהל פרוייקטים בחברה, טוען בתצהירו כי בתחילת שנת 2005 הוא הגיע למשרדי החברה במתחם "אהבת ישראל" וראה את המכתב. עוד באותו יום פגש את מזרחי ששאל אותו האם ראה את המכתב, וכאשר השיב ליפשיץ בחיוב, אמר לו מזרחי כי יעביר את המסר לאגבבה, ויאמר לו כי אין המדובר בסוף דבר, אלא רק בהתחלה.

 בעת חקירתו טען ליפשיץ כי הבחין במכתב דומה מודבק גם במרכז המסחרי. לדבריו, הוא גילה את המכתב בשעה 06:30 בבוקר כשבא לעבודה. לגבי הדבקה באתר בניה נוסף, בגני זוהר, מתבסס ליפשיץ על דברים שאמר לו אדם אחר, דורון גבאי, משמע, ידיעתו האישית מתייחסת רק למתחם "אהבת ישראל" והמרכז המסחרי. בנוסף הוא טוען כי מכתב דומה הודבק באחד מבנייני המגורים (ע' 29 לפרוטוקול), אך ככל הנראה מדובר בעדות שמיעה שכן העד אישר קודם לכן כי ראה במו עיניו שתי הדבקות, במשרד ובמרכז המסחרי, ואת שתיהן תלש. לדבריו, מזרחי ראה אותו מאוחר יותר ואמר לו "הפתקים האלה מאוד גרועים בציבור החרדי, ושיידע להסתדר איתנו" (ע' 27 לפרוטוקול). משמע, אין טענה כאילו מזרחי הודה בפניו בכתיבת המכתב. ליפשיץ לא זכר מתי בדיוק התרחש הדבר (ע' 29 לפרוטוקול).

 העד דורון גבאי (להלן: "גבאי"), מנהל מכירות של החברה באלעד, טוען בתצהירו כי בתחילת שנת 2005 או בסמוך למועד זה, הגיע למשרדי החברה באלעד ומצא על דלת המשרד את המכתב. עוד באותו יום הגיע מזרחי למשרדו ושאל אותו האם ראה את המכתב. גבאי השיב שכן, ושאל את מזרחי מדוע כתב את המכתב. מזרחי השיב לו שעשה זאת מאחר ולא רצה שדיירים אחרים ייפגעו כמו שהוא נפגע.

 בעת חקירתו על תצהירו, טען גבאי כי מצא את המכתב מוצמד לדלת הכניסה של המשרד, באתר הבניה של שכונת "גני זוהר", ואז הגיע מזרחי ושאל אותו האם ראה את המכתב. כאשר השיב בחיוב ושאל את מזרחי מדוע כתב את המכתב, "הוא אמר לי שאף אחד לא חתום עליו, ואי אפשר להוכיח שהוא כתב את זה". (ע' 13 לפרוטוקול). משמע, בניגוד לנטען בתצהירו של גבאי, מתברר כי מזרחי לא רק שלא הודה בכתיבת המכתב, אלא אף טען כי לא ניתן להוכיח שהוא כתב אותו.

 גבאי גם תיאר כי המכתב היה מודבק על הדלת "בניילון כזה, הוא שם את זה מקופל. לא ראו מה היה כתוב ... זה היה בתוך ניילון, ועל הניילון לא היה רשום. הדלת האחרונה היא סורגית, והם קיפלו את זה, ושמו את זה שם." (ע' 16 לפרוטוקול). משמע, תוכן המכתב לא היה גלוי לעין כל.

 גבאי אישר כי לא ראה במו עיניו את פרסום המכתב במקומות אחרים ביישוב, "אבל שמעתי מאנשים." (ע' 17 לפרוטוקול). משמע, מדובר בעדות שמיעה.

 אגבבה טוען בתצהירו כי בחודש ינואר 2005 פרסם מזרחי את המכתב על גבי לוחות המודעות של הבניינים בפרוייקט. מעדותו מתברר כי לא ראה את המכתבים המודבקים אלא רק קיבל על כך דיווח מעובדיו (ע' 47 לפרוטוקול), ומכאן שמדובר בעדות שמיעה בענין הדבקה על לוחות מודעות.

8. קיים קושי בטענתו של ליפשיץ לפיה המכתב הודבק במשרדי החברה בשכונת "אהבת ישראל", שכן העד גבאי העיד כי המשרד שהיה שם עבר עוד בשנת 2003 למתחם של שכונת "גני זוהר" (ע' 12 לפרוטוקול), כך שלא יתכן לבצע הדבקה במשרד שכבר איננו קיים. ייתכן איפוא שזכרונו של ליפשיץ בגד בו, והוא מייחס למשרד בשכונת "אהבת ישראל" את המכתב שראה בשכונת "גני זוהר", או שאולי זכרונו של גבאי הוא שבגד בו, בכל הנוגע לקיומו או אי קיומו של משרד בשכונת "אהבת ישראל" בחודש ספטמבר 2005.

9. מן המקובץ עולה, כי לכל היותר, ישנן ראיות בדבר הדבקה של המכתב בשני משרדים של החברה- בשכונת "אהבת ישראל" ובשכונת "גני זוהר" (ואם גבאי צודק בעדותו לפיה המשרד בשכונת "אהבת ישראל" כבר נסגר- ההדבקה היתה רק במשרד בשכונת "גני זוהר"), וכן הדבקה במרכז המסחרי בשכונת "אהבת ישראל". לגבי קיומן של הדבקות נוספות מדובר בעדות שמיעה.

 יחד עם זאת, בכתב התביעה נטען כי המכתב פורסם על גבי לוחות המודעות בבניינים, ונמסר לגבאי. אין כל טענה בדבר הדבקה על דלת המשרד של ליפשיץ בשכונת "אהבת ישראל". על כן, בכל הנוגע להדבקה זו מדובר בהרחבת חזית, מה גם שכאמור לעיל, קשה ליישב את הטענה לגבי הדבקה בשכונת "אהבת ישראל" עם עדותו של גבאי.

 בנוסף, כל עדי התביעה לא היו נחרצים בקשר למועד בו בוצעה ההדבקה, ולמעשה, אין הם יכולים לזכור האם היה זה בחודש ינואר 2005 או בחודש ספטמבר 2004.

10. מטעם מזרחי הוגשו תצהירים שלו עצמו, וכן של אשתו, מרים מזרחי, רמי ג'בלי, אמיר יונתי ודב רובין. עדותו של זה האחרון היא עדות בדבר פעילותו הציבורית של מזרחי, ועל כן היא אינה רלבנטית. תצהירו של רמי ג'בלי נמחק בהסכמה.

11. מזרחי טוען בתצהירו כי ביום 26.9.2004 (ולא בתחילתה של שנת 2005) הוא מצא את המכתב והביא אותו לתובעים "באופן ידידותי" תוך שהוא מודיע להם מפורשות כי אין לו קשר לכך. אין בתצהירו פירוט בענין מיקומו של המשרד אליו הביא את המכתב אך ברור כי הכוונה היא למשרד אחד, ולא שניים. לדבריו, לאחר מכן אף הושגה פשרה בינו לבין החברה בענין המחלוקת לגבי המחסן שיוצמד לדירתו, מה שמלמד כי התובעים ידעו שלא הוא עומד מאחורי הפרסום. מזרחי מוסיף ומקשה בתצהירו כיצד זה ניתן להעלות על הדעת כי יסתכן בהבאת המכתב לתובעים אם הוא עצמו עומד מאחורי כתיבתו. לדבריו, רק מספר חודשים לאחר הפרסום, כאשר המאבק הציבורי של תושבי השכונה נגד התובעים התעצם, החליטו התובעים להשתיקו באמצעות הגשת התביעה, תוך "הזזה" פיקטיבית של מועד פרסום המכתב אל שנת 2005. הוא מאשר כי כאשר פגש את ליפשיץ, ביקש ממנו להעביר את המכתב לידי איש המכירות גבאי.

 בעדותו הכחיש מזרחי מכל וכל כי כתב את המכתב:

 "אני לא כתבתי אותו בשום פנים ואופן, ואני כל כך כואב שמישהו הלך וכתב את זה, לא שאני מרחם על אגבבה, אלא סיבך אותי ואלמלא זה אולי לא היינו פה ..." (ע' 75 לפרוטוקול)

 "בשיא הכנות, עד היום הדבר הזה זה חידה מי כתב את זה, אולי האדם רצה לעזור לי אבל בשורה תחתונה הוא סיבך אותי עם זה ..." (ע' 80 לפרוטוקול).

 הוא מעלה את ההשערה כי הכותב הוא אדם בשם שמוליק טוייב, ומציין כי את שמו של טוייב קיבל דווקא מעובד של החברה, אדם בשם עורקבי, שאמר לו "אתה לא כזה כשרוני לכתוב כזה מכתב" (ע' 80 לפרוטוקול).

 מזרחי לא נשאל בעת חקירתו הנגדית האם הפיץ את המכתב גם למשרדי החברה בשכונת "אהבת ישראל", מלבד ההדבקה במשרד בשכונת "גני זוהר", כך שלא נסתרה טענתו בדבר הדבקה במקום אחד בלבד.

12. מרים מזרחי טוענת כי ארוע ההדבקה היה ביום 26.9.2004 וזאת בהסתמך על רישום שניהלה ביומנה האישי. בתצהירה אין היא מתייחסת לשאלה מי כתב את המכתב. יצויין כי גב' מזרחי הציגה בפניי בעת חקירתה יומן אישי המנוהל על ידה באופן יום יומי, אשר מפורט לפרטי פרטים ממש, כך שאני מאמין לה כי הארוע אכן היה ביום 26.9.2004. בסופו של דבר, מדובר בגרסת "ברי" של גב' מזרחי, אל מול גרסת "שמא" של עדי התביעה, שלא ידעו לנקוב בתאריך הפרסום. ב"כ הנתבע הציע לב"כ התובעים לעיין ביומן, אך היא סרבה לכך (ע' 67 לפרוטוקול).

לדבריה של גב' מזרחי, המכתב הונח בתיבת הדואר של בעלה, וכך הגיע לידיו (ע' 67 לפרוטוקול). לדבריה, גם פרט זה נרשם ביומנה.

13. אמיר יונתי, שכנו של מזרחי ושותפו למאבק הציבורי נגד התובעים, טוען בתצהירו כי לא ראה מעולם את המכתב מודבק במקום כלשהו.

14. התובעים מצביעים על "טביעות אצבע" הקושרות את מזרחי למכתב, קרי, במכתב מתוארים אירועים הקשורים אישית למזרחי, כגון, המחלוקת בענין המחסן הצמוד לדירתו וגילויי האלימות שמזרחי מייחס לפועל הרומני של החברה בקשר למחסן, אשר לטענתו, תקף אותו. מזרחי נחקר כיצד זה ידע כותב המכתב לציין פרטים הנוגעים למזרחי אישית, והשיב כי "אנחנו גנים [צ"ל- גרים] במתחם של 52 דיירים, בכל בנין יש 11 דירות, איך לא ידעו? כשיש ניידת משטרה למטה, לא ידעו? בציבור החרדי יודעים מה קורה ברחוב אחר." (ע' 76 לפרוטוקול).  וכן: "כל השכנים של הבנין מיד ירד [צ"ל: ירדו] למטה" (ע' 80 לפרוטוקול).

אכן, קיים חשד כי מזרחי הוא שכתב את המכתב או לכל הפחות היה מעורב בכתיבתו, שכן בעדותו אמר מזרחי: "והרומני חבט בי ובאשתי" (ע' 79 לפרוטוקול), ובמכתב נרשם כי "ששלחת את רומנים שלך שיתנו מכות, והכו דיירים לא הבחנה בן איש לאשה" (השגיאות במקור). קיים איפוא דמיון מעורר חשד בין שני הניסוחים, בשל אזכור מוצאו של הפועל המכה.

עם זאת, ההסבר של מזרחי כי כל הדיירים ידעו על התקרית, שהתרחשה בפרהסיה, סביר בהחלט, והוא נוטל במידה רבה את העוקץ מאותה "טביעת אצבע". יש להניח כי מזרחי לא נצר את לשונו לאחר אותה תקרית, ושיתף בפרטי הענין את כל מי שרק היה מוכן לשמוע. מכאן שאין כאן משום ראיה חותכת לכך שידו אכן היתה במעל הכתיבה.

 "טביעת אצבע" נוספת היא התלונה על איחור במסירת הדירות, אך בצדק טוען ב"כ מזרחי בסיכומיו כי איחורים במסירה הם תופעה רווחת בדירות חדשות, והעובדה שאיחרו במסירת הדירה למזרחי, אין פירושה שהוא היה היחיד שסבל מאיחור כזה. על כן, גם טביעת אצבע זו אינה ראיה חותכת למעורבותו של מזרחי בכתיבת המכתב.

 במכתב נטען כי אגבבה מתנהג כאדם אלים, וידוע כי מזרחי הגיש נגדו תלונה במשטרה בטענה כי נהג כלפיו באלימות. לכאורה, דבר זה קושר את מזרחי למכתב. דא עקא, התלונה בגין אלימות פיזית של אגבבה עצמו נגד מזרחי היא רק מיום 1.12.2005, קרי, למעלה משנה אחרי פרסום המכתב (ראה עדותו של מזרחי בע' 79 לפרוטוקול וכן צילום התלונה נספח ז' לתצהירו). מכאן שגם הטענה הזו אינה קושרת בהכרח את מזרחי למכתב.

15. אל מול אותן טביעות אצבע הקושרות את מזרחי למכתב, מצויים בו גם עניינים שאינם קשורים אליו, כגון טענה בדבר ירידת ערך של דירות ברח' בן קיסמא. בקשר לכך ציין מזרחי כי "חלק מהדברים לא הכרתי אותם. יש דברים שלא מתייחסים אליי, כמו רחוב בן כיסמא- אני לא גר בו." (ע' 80 לפרוטוקול).

 גם הטענה בדבר מכירת דירות בלא ועדות איכלוס לא הועלתה מעולם על ידי מזרחי.

 כך גם הטענה בדבר גזילת כספם של זכאי משרד השיכון, הנזכרת במכתב, אך מזרחי טוען כי הוא עצמו מעולם לא העלה טענה כזו בעבר (ע' 81 לפרוטוקול).

 הוא הדין בענין הטענה בדבר העסקת חברות פושטות רגל בשכונת "גני זוהר"; הטענה לפיה נמכרו דירות בקומה שונה מן המוסכם; תיאורי ההתחסדות של אגבבה עם ספרי הזוהר והטענות בדבר פריצות החוגגת כביכול במשרדי החברה.

 דווקא הנושא הקרוב ביותר לליבו של מזרחי- הטענות בענין בניית המרכז המסחרי בלא היתר והשימוש בו תוך סטייה מתוכנית- אינן נזכרות במכתב בצורה מפורשת, אלא יותר על דרך הרמיזה.

16. כמו כן, במכתב מועלות טענות כלליות שיכולות להיות מועלות על ידי כל דייר אחר ברחוב, כגון, הטענות בענין השצ"פ (שטח ציבורי פתוח) שהובטח על פי הטענה לתושבים, מסירת דירות באיחור, מכירתה של דירה בקומה שונה מזו שהובטחה וכו'.

17. מזרחי נשאל מדוע טרח והביא לחברה את המכתב שמצא בתיבת הדואר שלו, אם לא הוא היה זה שכתב את המכתב. מזרחי השיב על כך: "בגלל זה הלכתי לחברת אגבבה ומסרתי את זה בידיים ולא הסתרתי את עצמי שהנה קיבלתי מכתב ותעבירו את זה למוריס עצמו, ואין לי סיבה להלחם, בואו איתי לפשרה. אם יבוא מישהו מחר ויפרסם אני הראשון שהבאתי את זה, כי אולי יש דברים ששייכים לעצמי ... רציתי להראות כנות טובה, אולי לקרוא לזה מחווה ..." (ע' 82 לפרוטוקול).

 ברור כי בניגוד לדרך בה מזרחי מציג את צעדיו, כוונתו לא היתה טהורה. גם אם לא כתב בעצמו את המכתב, הוא בהחלט לא הזיל דמעה בזמן אמת על כתיבתו ואף הזדרז למסור אותו בעצמו במשרדי החברה, כדי להשיג טובת הנאה כלשהי מן הפרסום ולהלך אימים על התובעים על מנת שיגיעו עימו להסדר פשרה. יחד עם זאת, השאלה אינה האם מזרחי ביקש לנצל את הפרסום לשם השגת טובת הנאה לעצמו, אלא האם הוא עצמו כתב את המכתב. אם לא כתב את המכתב- אין הוא אחראי בגינו.

18. מתוך נסיון להתחקות אחר אותות האמת, ערכתי למזרחי מעין בדיקת הכתבה ספונטנית תוך כדי עדותו, כדי להשוות את כתיבתו עם הכתיבה העילגת של כותב המכתב. זה האחרון, שניחן בשפה דלה ועילגת במיוחד, כתב משפט אחד ובו שתי שגיאות כתיב בולטות לעין:

 "מתעסק אם חברות פשטות רגל ...", במקום "מתעסק עם חברות פושטות רגל ..."

 על כן, הקראתי למזרחי משפט זה בהיותו על דוכן העדים, וביקשתי כי יכתוב אותו על גבי דף נייר. מזרחי כתב תחילה:

 "מתעסק עם חברות פשטות רגל" (מוצג ת/4).

 מכאן שמזרחי ידע, בשונה מן הכותב האלמוני, שיש לכתוב את המילה "עם" ולא את המילה "אם". עם זאת, כמו אותו כותב אלמוני, הוא כתב את המילים "פשטות רגל" עם שגיאת כתיב. אולם, בצדק ציין ב"כ מזרחי כי זה האחרון סבר בטעות שעליו להעתיק את המשפט מתוך המכתב שעמד לנגד עיניו, ועל כן העתיק גם את השגיאה במילים "פשטות רגל". (ע' 77 לפרוטוקול).

על כן, התבקש מזרחי פעם נוספת לכתוב את המשפט, זו הפעם בלא להסתכל במכתב, והפעם המשפט נכתב בלא שגיאות כלשהן:

"מתעסק עם חברות פושטות רגל" (מוצג ת/5).

וכדברי מזרחי: "כשכתבתי פעם ראשונה, הסתכלתי על הפשקביל. השופט אמר לי והסתכלתי וכתבתי ובפעם השניה לא הסתכלתי" (ע' 77 לפרוטוקול).

מכאן שבשונה מאותו כותב אלמוני ועילג לשון, ידע מזרחי לכתוב את המשפט המסויים בלא שגיאות. מכאן שסביר בהחלט להניח כי לא מזרחי הוא שכתב את המכתב.

19. מתוך נסיון נוסף להתחקות אחר אותות האמת, והואיל ומזרחי הוא אדם חרדי שהשבועה באלוהים אסורה עליו, שאלתי אותו האם הוא מוכן להשבע על גרסתו לפיה לא הוא כתב את המכתב. מזרחי השיב מייד בחיוב, אך אמר שעליו להשיג לשם כך את אישורו של הרב. למרבה הצער, הדברים לא תועדו בפרוטוקול הדיון. גם נכונות זו להשבע באלוהים, מתיישבת יותר עם המסקנה כי לא מזרחי הוא זה שכתב את המכתב.

20. נקודה נוספת התומכת בגרסתו של מזרחי היא העובדה שהוא עצמו הלך והביא את המכתב למשרדי החברה. מזרחי צריך היה להיות טיפש גמור כדי להסתכן בצעד כזה, לו היה זה הוא עצמו אשר כתב את המכתב. אמנם, ניתן להתפלפל ולטעון כי על ראש הגנב בוער הכובע, ודווקא כדי להרחיק מעצמו את החשד כי כתב את המכתב, הלך מזרחי והביאו בעצמו למשרדים, כפי שהוא עצמו העיד כי ביקש לעשות: "אם יבוא מישהו מחר ויפרסם אני הראשון שהבאתי את זה, כי אולי יש דברים ששייכים לעצמי ..." (ע' 81 לפרוטוקול). יחד עם זאת, באותה מידה ממש יכול היה מזרחי לנסות ולהרחיק מעצמו את החשד בדרך זו לא משום שכתב בעצמו את המכתב, אלא משום שידע כי באופן טבעי החשד יפול עליו ועל כן ראוי כי יוכיח את טוהר כפיו בכך שיקדים ויביא בעצמו את המכתב לחברה. במאזן הכולל של הדברים, סביר יותר להניח כי מי שכתב מכתב כזה, לא יביא אותו בעצמו לחברה.

21. התובעים טוענים כי הגופן בו נכתב המכתב, גופן מסוג "מרים", הוא אותו גופו ששימש את מזרחי במכתבים אחרים שכתב. דא עקא, סוג הגופן אכן נראה דומה, אך לא ניתן לקבוע בעין בלתי מקצועית כי מדובר בגופן זהה, ולא הובאה כל ראיה מקצועית על כך. מכל מקום, מדובר בסוג גופן נפוץ למדיי, כך שייתכן כי כותב המכתב השתמש באותו גופן בו השתמש מזרחי.

22. סיכומו של דבר, מתוך כלל נסיבות הענין לא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובעים להוכיח במאזן הסתברויות של 51% כי מזרחי הוא שכתב את המכתב. בהחלט סביר להניח כי אדם אחר כתב את המכתב, וכי את העניינים האישיים הנוגעים למזרחי הוא שמע ממזרחי עצמו, או שהיה עד ראייה להתרחשותם, או אפילו עד שמיעה, בהיותו אחד מדיירי הבנין. מה שברור הוא, ועל כך אין מחלוקת, כי מזרחי טרח להביא את המכתב למשרדו של גבאי, בשכונת "גני זוהר". עם זאת, אין כל ראיה לכך שמזרחי היה מעורב באופן כלשהו בהדבקת המכתב על גבי לוחות המודעות של הבנינים, מה גם שעצם קיומה של הדבקה כזו הוא בבחינת עדות שמיעה, שכן מי שראו את ההדבקה לא הובאו להעיד.

23. נשאלת השאלה האם הבאת המכתב למשרדי החברה עולה כדי "פרסום", לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), קרי, האם בעצם הפצת המכתב בידי מזרחי, הוא ביצע עוולה של פרסום לשון הרע, גם אם לא כתב את המכתב.

 סבורני כי התשובה לכך היא שלילית. טעמו של דבר הוא שהחוק מטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע, קרי, בגין יצירה או חיבור של תוכן המהווה לשון הרע. הדבר משתמע מהגדרת המונח פרסום, בס' 2 לחוק, שכותרתו "פרסום מהו":

  "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

מכאן שלנגד עיני המחוקק עמד פרסום במובן של יצירת תוכן משמיץ, בין בכתב ובין בעל פה. הפצה של לשון הרע איננה יצירה של לשון הרע.

לעומת זאת, ככל שמדובר בהפצת לשון הרע, להבדיל מעצם יצירתה, מוטלת על המפיץ האחריות רק במקרה שבו מדובר בהפצה של דבר דפוס שהודפס בבית דפוס, קרי, עיתון או ספר. הדבר עולה מתוך ס' 12 לחוק, שכותרתו "אחריות של מדפיס ומפיץ". סעיף זה קובע:

"פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות המוצא לאור על פי רשיון בעל תוקף, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע גם מחזיק בית הדפוס, כמשמעותו בפקודת העתונות, שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שלא ישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע."

מכאן שלדעת המחוקק, הפצה גרידא של פרסום הכולל לשון הרע, אינה מהווה עוולה לפי החוק, שאם לא כן, לא היה צורך להחריג הפצה של דבר דפוס, ולקבוע כי הפצה כזו מהווה עוולה לפי החוק, שכן גם אלמלא ס' 12 לחוק, היתה מוטלת אחריות על המפיץ. חזקה על המחוקק שלא השחית מילותיו לריק. סעיף 12 מלמד איפוא כי המחוקק ביקש לקבוע חריג לכלל לפיו הפצה גרידא אינה מהווה עוולה לפי החוק, והוא, כאשר מדובר בהפצה של דבר דפוס שהודפס בבית דפוס (להבדיל מהדפסה ביתית, כמו במקרה דנן). על כן, במקרה של הפצת דבר דפוס המכיל דברי לשון הרע, תחול אחריות על פי החוק לא רק על הכותב, אלא גם על המפיץ.

משל למה הדבר דומה? לדוור המחלק מכתב שכלולים בו דברי לשון הרע. פשיטא שלא תוטל על הדוור אחריות בגין פרסום לשון הרע, רק משום שהפיץ את הפרסום המעוול, גם אם הוא יודע שבמכתב נכללת לשון הרע. כך גם בעניננו: אם מזרחי אכן לא כתב את המכתב, הרי שהוא מילא תפקיד של מעין דוור, שהעביר את הפרסום למשרדי החברה. בתור שכזה, לא מוטלת עליו אחריות לפי החוק. אין מדובר בפרסום של דבר דפוס כמשמעו בס' 12 לחוק, ולכן לא חלה לגביו הוראת סעיף זה.

גם עיון ברשימת הפרסומים המותרים וההגנות הכלולה בס' 13- 15 לחוק, מגלה כי לנגד עיני המחוקק עמדו פרסומים שהם למעשה יצירה או חיבור של תוכן משמיץ, להבדיל מהפצתו גרידא.

24. בשולי הדברים יש להתייחס לטענת מזרחי בסיכומיו, כאילו המכתב נמסר באופן כזה שכלל איננו מהווה פרסום, משום שקופל, הונח במשרדי החברה ונאמר על ידו בעל פה לגבאי כי יש למסור אותו לאגבבה.

 לו הייתי מגיע למסקנה כי מזרחי אכן כתב את המכתב, הטענות בדבר אופן הנחתו כשהוא מקופל במשרדי החברה לא היו מועילות לו. טעמו של דבר הוא שמכתב מקופל המונח במשרד החברה עלול היה להגיע לאדם זולת הנפגע. הואיל ובמכתב כלולים דברי לשון הרע על אגבבה באופן אישי, והוא הנפגע כמשמעו בחוק, הרי שרק מסירה אישית לידיו של המכתב, היתה שוללת את יסוד "הפרסום". כאשר מניחים מכתב מקופל במשרדי החברה, הדעת נותנת כי מישהו מהעובדים יפתח אותו ויעיין בו, ויקרא את דברי לשון הרע על אגבבה. בקשתו בעל פה של מזרחי למסור את המכתב לאגבבה, באה רק לאחר מעשה, לאחר שגבאי כבר עיין במכתב. בעת שהמכתב הונח במצב מקופל על הדלת, לא נרשם עליו כי הוא מיועד לאגבבה לבדו. פרסום לאדם כלשהו זולת אגבבה, גם אם הוא עובד החברה, הוא פרסום אסור על פי החוק משום שהנפגע מן הפרסום הוא אגבבה, ולא רק החברה.

25. טענה נוספת של מזרחי, שיש לדחות אותה, היא שעצם העובדה שנחתם בינו לבין החברה הסדר פשרה ביום 3.11.2004 (מוצג נ/1), לאחר פרסום המכתב, היא הנותנת שהחברה ידעה כי לא ידו היתה במעל. אין לקבל טענה זו. מדובר בהסדר פשרה ענייני בקשר למחסן שבמחלוקת, וטוב עשתה החברה שהגיעה להסדר ענייני, בלא קשר לשאלה מי בדיוק כתב את המכתב נגדה. אינני סבור כי מתוך גישה עניינית זו, ניתן ללמוד כי בזמן אמת החברה לא חשדה במזרחי.

 גם העובדה שחלף פרק זמן של מספר חודשים בין פרסום המכתב לבין הגשת התביעה, אינה מלמדת כי התובעים סברו מלכתחילה שלא מזרחי הוא שכתב את המכתב. אדם רשאי להמתין עם הגשת תביעה בגין פרסום לשון הרע במשך שבע שנים לאחר הפרסום, וקל וחומר שהוא רשאי להמתין חודשים בודדים, כמו במקרה דנן. אדם גם רשאי למחול בליבו על פרסום פוגע, ולשנות את דעתו בחלוף הזמן, כאשר הוא סבור כי מי שפגע בו, ממשיך בפגיעה ומגדיש את הסאה, כמו שסברו התובעים במקרה דנן.

26. טענות התובעים בענין הלחץ שהפעילו מזרחי וחבריו על אחד מבעלי החנויות בקניון, אדם בשם שלמה ביטון, לסגור את חנותו, אינן רלבנטיות לתביעה הנוכחית, משום שמדובר בהתרחשות שקרתה לאחר הגשת התביעה, ואינה חלק מעילת התביעה. על כן, אין כל צורך לדון בטענות אלה.

27. סיכומו של דבר, לא שוכנעתי ברמת ההסתברות הנדרשת כי מזרחי היה זה שכתב את המכתב. העובדה שמזרחי מסר בעצמו את המכתב במשרדי החברה, היא הפצה גרידא, שבגינה אין מוטלת אחריות על פי החוק. אשר על כן, יש לדחות את התביעה.

 עם זאת, אין ספק כי יש לגנות בכל לשון של גינוי את מי שכתב את המכתב, הרווי דברי השמצה ובלע בסגנון ירוד ועילג, ולא בכדי כינו שני הצדדים כאחד את המכתב בשם הגנאי "פשקוויל".

28. סוף דבר, התביעה נדחית. עם זאת, בנסיבות הענין, ובשים לב לפסול שדבק בהתנהגותו של מזרחי, שביקש לעשות את המכתב קרדום לחפור בו בקשר לענייניו הפרטיים עם התובעים, אינני פוסק לזכותו הוצאות משפט.

5129371
5467831329. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

5129371
54678313
ניתן היום כ"ט בתמוז, תשס"ז (15 ביולי 2007) בהעדר הצדדים הנ"ל.

חגי ברנר 54678313-14919/05
                                                                               
חגי ברנר, שופט
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה