| נשלח ב-3/8/2007 18:09 |
|
| |
על המצוות שנועדו לביטול או לשינוי
השאלה הזו עולה מחדש בפורום על רקע ויכוח-דיון בין ד"ר הרב לאם, ראש ישיבה אוניברסיטה, לבין אחד מתלמידיו לשעבר. התלמיד נשא גויה, וכיון שסבל מסנקציות חברתיות, ביטא את צערו במאמר בעיתון רב התפוצה, הניו יורק טיימס. במאמר זה, כך נראה מתגובתו של לאם, הוא "עשה חשבון" עם "היהדות" ואף עורר שאלות לא נעימות. למשל: מדוע אסור ליהודי לרפא גוי בשבת תוך חילול שבת?
(האשכול המקורי שעסק בזה בפורום: המציל נפש שלא מישראל
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=919940).
בעקבות ההעתקה באשכול המשאלות, אני מעתיק מחדש את דברי ד"ר הרב לאם לכאן. תגובתו, גם אם נכתבה במילים ארוכות מאד, מכילה כמה רעיונות מאד "עצכחיים" או "בוגיעלוניים" (למי שמכיר וזוכר).
על המרכזי שבהם אעמוד בהודעתי הבאה.
(הובא על ידי הלל בן שחר
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1841611&whichpage=35#R_4)
תגובתו של הרב נורמן (נחום) לאם למאמרו של נח פלדמן
(http://www.forward.com/articles/11308/)
A Response to Noah Feldman
Norman Lamm | Thu. Aug 02, 2007
Dear Prof. Feldman,
My first — and last — impression after reading your extremely well-written New York Times Magazine essay (more properly — a manifesto) is one of sympathy for your predicament, respect for your honesty and profound sadness at the community's misfortune when one of our best and most well-known yeshiva day school graduates sees nothing wrong with ''marrying out.'' Worse: You wittingly or unwittingly exposed your coreligionists to opprobrium in arguably the world's most public forum — even as you express admiration for the Jewish tradition, especially for Modern Orthodoxy.
True, we no longer ''sit shivah'' for a relative who married out. But all of us experience poignant anguish when a brilliant and once fully committed son of our people, who earnestly believes he is not rejecting his upbringing, effectively does just that in justifying his transgression and holding us up to ridicule.
And why so? Because you violated a major principle of Judaism and yet object when we, your fellow Jews, express our heartache in one of the only ways open to us.
Quite simply, my dear Prof. Feldman, you want to have your cake and eat it too. Sorry, but that just can't be done.
Frankly, your resentment at the removal of your name and photo from the alumni list of your high school and other such petty discourtesies does not elicit much sympathy from me. Tantrums do not move me. I am moved by your resolve to continue your relationship to Judaism. And I value your suggestion that we reexamine our attitude to the social ostracism we have practiced heretofore. We certainly will not accept the violation of the law with equanimity, but we ought to rethink how we can express our displeasure in a manner that will not close the doors to teshuva — if indeed the couple wishes to take advantage of it.
Apparently, you take the matter of intermarriage lightly — something on the line of eating non-glatt-kosher meat. If so, you are sorely mistaken. True, one can make a case that out-marriage is, technically, not a more serious violation than work on Shabbat or eating on Yom Kippur. But you well know that in our times the ultimate sign of pending assimilation is intermarriage. You resent the small discourtesies you experienced, yet you ignore the massive insult to your alma mater, and to the Modern Orthodox community that nourished you all these years, by violating a fundamental law — and then punish them in public.
Prof. Feldman, I do not understand you. I am truly nonplussed. Once or twice in your article you imply that Judaism should tolerate a forbidden marriage because it is ''one of my most important life decisions.'' I cannot believe that you really want to exempt the ''most important of life's choices'' from the purview and judgment of religion. For Heaven's sake, do you prefer that religion — any religion — deal with any thing but that which is important in life? Is this the Judaism you want? One that will make you feel warm and fuzzy and cuddly, one that will make grandiloquent pronouncements and issue pretty pieties — anything but what is really an ''important life decision''?
That is not the kind of religion for which our ancestors — yours and mine — were willing to suffer abuse unto martyrdom.
Let me now address several other (but not all of the) important items in your essay.
You imply that Modern Orthodoxy is somehow responsible for Baruch Goldstein and Yigal Amir. That is a blatant example of guilt by association, and truly a low blow that is unworthy of you. If Modern Orthodoxy is responsible for Goldstein and Amir, then Harvard is responsible for the Unabomber; Yale must answer for some of the most implacable kooks in this country — both right- and left-wingers, and by the same token Maimonides School is responsible for the tergiversation of one of its most distinguished graduates.
Now, for the facts: You do not quote any source for your assertion that when Baruch Goldstein murdered Arabs at prayer in Hebron on Purim day, he did so because he considered the Palestinians as Amalekites.
I beg to differ. His act was not one commanded by his religion, but by his Kahanist politics. How do I know? Because several years before the Hebron massacre, I received a document in which Palestinians of that area were effusive in their praise for the two brothers Goldstein, both physicians, who treated them with the same professionalism and compassion that they did their fellow Jews.
So your premise is faulty, and your conclusion is wrong.
Next item: You refer in anger to the Talmudic view on whether a Jewish doctor may violate the Sabbath laws in order to save the life of a non-Jew. You are critical of the Sages of the Talmud who permitted such violations of laws of the Sabbath because of concern for maintaining peaceful relations between the Jewish and non-Jewish communities. You suggest that, on the one hand, it is an ''instance of laudable universalism,'' but, on the other, it is ''an example of outrageously particularist religious thinking.''
Surely you, as a distinguished academic lawyer, must have come across instances in which a precedent that was once valid has, in the course of time, proved morally objectionable, as a result of which it was amended, so that the law remains ''on the books'' as a juridical foundation, while it becomes effectively inoperative through legal analysis and moral argument. Why, then, can you not be as generous to Jewish law, and appreciate that certain biblical laws are unenforceable in practical terms, because all legal systems — including Jewish law — do not simply dump their axiomatic bases but develop them. Why not admire scholars of Jewish law who use various legal technicalities to preserve the text of the original law in its essence, and yet make sure that appropriate changes would be made in accordance with new moral sensitivities? Plato — as well as Maimonides — taught us that every law must leave some who are thereby disadvantaged, that it is in the nature of law to serve the community even when individuals are injured. We then must seek ways to ameliorate the situation as best we can. This is a legitimate way for the Talmudic and post-Talmudic rabbis to protect the sacred Shabbat laws, and by appropriate halachic legislation enable us to live without violating our moral conscience.
Let me clarify my stand, as an Orthodox rabbi, on the issue you raised: It is strictly forbidden by the Halacha to deny a non-Jew whatever is necessary to save his or her life. There must be no discrimination whatsoever. Every human being is created in the Image of God and has a right to life and health. ''The Lord is good to all and His tender mercies are over all His works'' (Psalm 145).
Because the issue is subtle and highly sensitive, do you not think that it would have been more responsible of you either not to mention an issue which for centuries has inflamed antisemitic vindictiveness and exacerbated irritation for those Jews ignorant of the method and subtleties of the law, especially since such subtleties are beyond the reader not trained in legal theory? But if you are compelled to write about it, would it have been a violation of some professional code to give precedence and preference to the universalist bias of the halachic tradition?
But you took the easy way out, and thereby succeeded in holding up the Torah, the Talmud, the rabbis and especially Modern Orthodox Judaism to public ridicule, making the whole Talmudic enterprise look bigoted and racist.
Bravo! You made a trenchant point and, by the way, you succeeded in supplying via the New York Times article enough anti-Jewish material to last a good few years — as antisemites have been spewing this sanctimonious poison for centuries. Did not this possibility occur to you when you were writing your article? Why the sudden collapse of your obvious sophistication? ''Sages,'' the Talmud declared, ''be exceedingly careful with your words.''
You apparently were equally unaware of the damage your words have caused to innocent bystanders. Example: Daniel _____, a recent graduate of Yeshiva University, wrote this letter to me that broke my heart:
Like most Yeshiva University graduates, I interact on a daily basis with gentiles for most of my day. My Orthodox Jewish identity has never become an issue or conflict. However, following last week's New York Times article by Noah Feldman… I have frequently been getting questions like, 'Is it true that according to your law you wouldn't save my life on the Sabbath' or, 'Do you really believe that Jewish life is more important than gentile life?' How does a young Modern Orthodox professional answer these questions in a respectful and diplomatic way so as not to demonize others and at the same time be true to his faith?
*--**
My dear Noah Feldman, it is your duty to answer him, because you are the cause of his discomfiture and perhaps his possible inability to find employment — and so for the thousands who have no access to the pages of The New York Times and who will have to live under the cloud of calumny you have unwittingly visited upon them. Of course, I don't think you will, but should you be moved by Daniel's predicament, call me and I will gladly give you his full name and address. You owe it to him.
If my words sound harsh, it is because I have followed your career with naches and hope for the future of our Jewish people and Modern Orthodoxy, so I write like a spurned lover. I sympathize with your dilemmas. I can appreciate the pain suffered by one subject to the social sanctions prescribed by Jewish tradition, and I can understand the feelings of one who, under the pressure of desire or love, feels compelled to ignore the biblical prohibitions. The flesh, after all, is weak. But that is no excuse for embarrassing a whole community to which you always belonged and to which you maintain you still owe a degree of fidelity (and I believe you).
In your essay, your closing words are, ''My best friend just laughed.''
As for me — I cried.
I still dream that you will reconsider your remarks and your self-imposed alienation.
But whether you do or do not do that, remember: Judaism and the Jewish people will survive without you or me. But neither you nor I will survive spiritually without Judaism and the Jewish people.
Norman Lamm
Rabbi Norman Lamm is the chancellor and former president of Yeshiva University. He is the rosh yeshiva of its affiliated Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary
(נכתב בידי מיימוני. שועל האש שלי מסרב פתאום לשלוח הודעות חדשות, גם בעורך הישן. למישהו יש מושג למה? אולי זה בגדר "חודש תעזבני, הודעותיים אעזבך?)
_________________
תוקן על ידי עצכח ב- 06/08/2007 19:27:22
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2007 22:14 |
|
| |
ממללא
המושג 'דין' זו הגדרה של הרמב"ם -
והא לך תחילה לשונו של הרב רבינוביץ', שם עמ' 16 -
"ישנן מצוות המטילות עלינו חובה לעשות מעשים מסויימים או להמנע ממעשים אחרים. וישנן מצוות מסוג אחר לגמרי, והן שקראן רבינו (=הרמב"ם) 'דינים', הללו קובעות הגדרות משפטיות כגון: מה מהווה מעשה קנין תקף ומה לא; מה מטמא ומה מטהר; מי יכול להתחייב על פי חוזה מסויים ומי לא, המצוות המתייחסות לנושא העבדות הן מסוג דינים", עכ"ל.
כך מבואר מלשון הרמב"ם בספר המצוות עשה רלה:
"..הצווי שנצטוינו בדין עבד כנעני".
אבחנה זו יסודה ברמב"ם עשה צה :
"...בכל מקום שתשמעני מונה דין מן הדינין, שאין זה צווי לעשות דבר מסויים בהכרח, אלא המצוה היא שאנו מצווים לדון בדין זה באותו הדבר",
ויש עוד סוג דינים לה התייחס בעשה צו:
"...שאנו מונים כל מין ומין מן הטומאות מצוות עשה אין ענין שאנו חייבים להטמא בטומאה זו...אלא זה שהתורה אמרה כי הנוגע במין זה נטמא....כלומר הדין הזה שנצטוינו בו הוא מצוה וכו' " - עיי"ש באורך.
כלומר יש מצוות שיש בהן אופן של הגדרה משפטית כשמתקיימת מציאות מסויימת יש אופן כיצד לפעול ולהוציא אל הפועל את צוויו התורה.
ויש עוד להרחיב בענין, אך הצבעתי על העיקרון.
דינים שהשמיע הרמב"ם, כגון:
עשה צה: "לדון בהפר נדרים".
וכן גירושין עשה רכב - 'דין הגט'.
ובדומה להגדרה השניה - בענין נזקים - "לדון בנזקי בהמה" וכן לשאר האבות נזקים.
והמשכיל יבין שאף באלו אין צווי פרטי לאדם מישראל כצווי פרטי לעשות או לא לעשות, אלא יש בהם משפטים כיצד תתנהל החברה, שיש לדיינים להוציא אל הפועל.
הערה:
גם היסוד של מצוות גדולות שהשמעת ע"פ הראשונים יש לדון בו טובא, ע"פ איזה פרמטר נגדיר כן, ולענין מה הוא חל, ואכמ"ל.
דעת לנבון נקל שאינו דומה ערך כגון פקו"נ למצות פו"ר, או לצורך הרבים - שאינו מצווה, ובוודאי שלענין השלמת מניין, ואכמ"ל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2007 18:27 |
|
| |
כמתעסק,
לא ברור לי מה כוונת הרב רבינוביץ' במושג 'דין' שבו כלול ה'לעולם בהם תעבודו'. הרי לפחות ממה שזכור לי (תוס' בריש מסכת שבת) יש רק שני מקרים שבהם מותר לבטל את הדין הזה - פריה ורביה שהיא מצוה רבה מיוחדת וכופין את רבו וכו', וצורך הרבים שהמקרה של ר"א ששיחרר עבדו הוא דוגמא שלו. מכאן יוצא שלפחות לדעת רב הראשונים מותר לבטל את המצוה הזו רק בשביל מצוות "גדולות" יותר, וזה הרי קיים בהרבה מצוות דאורייתא אחרות, מכל הסוגים כשיש התנגשות דינים.
האם יש לך עוד דוגמאות למה שהרב רבינוביץ' מגדיר כ'דין'? (אני מבטיח להתאמץ להשיג את הספר, בתמורה).
השתקן,
מהתרשמותי במהלך עשרות השנים שאני מגיע לבית כנסת ביום כיפור, רוב הציבור מבין שהכוונה באיסור נעילת הסנדל אינה להחלפת נעלי העור של שבת בנעלי נייק אייר מרופדות, אלא במשהו פחות נח. נכון שיש פה בעיה מה זה 'נח', אבל אין לדבר סוף - הרי גם ללכת יחף על השטיח בבית זה נח לרבים. כמו כן אני חושב שחלק מהעינוי בנעילת הסנדל הוא 'חוסר המכובדות' שבעניין, והשילוב של בגדי יום טוב עם נעלים שאינם נעלי עור יוצרים סוג של חוסר מכובדות כזו (אם יצא לך פעם ללכת כך במעלי יומא דכיפורא בעיר שרובה חילונים, תבין למה אני מתכוון....).
לגבי דברים אחרים - הפורום מלא באנשים שמנסים לקדם 'חומרות' כאלו. למשל, מיימוני כתב כמה פעמים שיש להניח תפילין במועד. אחרים כתבו כנגד היתרי שמיטה כאלו או אחרים, וכן על זו הדרך. גם בהבט רחב יותר, הרב שרלו למשל כתב פעם נגד שימוש במכירת חמץ בבתים פרטיים וכן על זו הדרך.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2007 14:08 |
|
| |
כבר כתבתי לעיל על היסוד העקרוני, ושאבתיו מהספר 'דרכה של תורה' לרב נחום אליעזר רבינוביץ', עמ' 11 ואילך, (ומקורו בדברי הרמב"ם במו"נ בכמה מקומות).
והנה יש משם להביא דוגמה מעניינת נוספת:
הלכות עבדים ט,ו:
וכן אסור לאדם לשחחר עבדו וכל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר 'לעלם בהם תעבדו' ואם שחררו משוחחר...ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו המניין, וכן כל כיוצא בזה. וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר, והרי היא מכשול לחוטאים - כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא, ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה.
וכתב בספר הנ"ל, עמ' 18:
"כמה הלכתא גבירתא נשנו כאן...האיסור לשחרר עבדו אינו אלא מדרבנן, והיינו מפני שעוקף את הדין הלמד מן הכתוב 'לעולם בהם תעבודו' שאינו מאפשר מתן חירות...המשך לשונו שכל המשחרר עבדו 'עובר בעשה' - אילו דובר במצות עשה ממש לא היה מעתיק כאן לשון הגמרא בלא ביאור, אלא היה אומר "ביטל מצוות עשה" כדרכו בכל מקום (ראה הלכות ציצית ג,י)...והואיל ואין כאן מן התורה מצוה להשתעבד בו כי אם דין, לפיכך דבר זה נדחה בפני כל דבר מצוה אפילו מצוה של דבריהם.
נמצאנו למדים שעל אף העובדה שלא נתפרשה בתורה אפשרות לשחרור, באמת טמונה בחוק אפשרות כזו וחז"ל גילוה"
ושם בהערה 44 ציין - "בדפוסי הגמרות מופיעה קושיא 'מצוה הבאה בעבירה היא' ומתרצים 'מצוה דרבים שאני'....ברם ראה דקדוקי סופרים שיש כתבי יד שאינם גורסים לא את הקושיא ולא את התירוץ, וברור שכך היה לפי רבינו".
וכאן הבן מוסיף -
א) דוק, היטב גם בדוגמה השניה שברמב"ם, ואכמ"ל.
ב) כבר ביארתי כמה עקרונות, וארחיב קצת:
1) זיהוי סוג המצוה - מצות עשה, דין, עונש -
דין אינו אלא אופן של פרוצדורה עקרונית או אפשרית או ראשונית, אך אם ניתן להשיג זאת בעוד דרכים הרי ניתן ללכת בדרכים נוספות.
כך גם עונשים הרי הם מסורים לחכמים כבית דין ליישמם ולהתאימם עם המציאות. וכבר אמרו חכמים : "סנהדרין שהורגת וכו' ".
ואף יש מצוות מצות שהם סוג של מנגנון ענישה וכגון סוטה שבטלה (ולמי שלא מפרש שבטל הנס כברמב"ן דעת לנבון נקל שנשתנו התנאים), ועונשי הצרעת ועוד.
2) יש מצוות שגנוזה בתוכן אפשרות הביטול וכגון יבום וחליצה ובכך גילתה תורה על ייחודן.
המבין יבין שמצוות שיש בהן כפיה על הסדר חברתי - כגון יבום ומלך (ראה העמק דבר) וכדו', נראה שכבר התורה גילתה על מימדם התלוי במציאות החברתית, וגנזה בהם אפשרויות נוספות וגילו לנו אותם חכמים.
3) יש לדייק היטב בלשון התורה על הלשון בה מנוסחת המצוה, ואף שנלמדות מצוות עשה רבות מהמקרא, הלשון בהם נכתבו בתורה מורה על כוח חיובם - וכגון המנוסחאות בלשון "כי" וכגון "כי יקרא וכדו' ", ואכמ"ל.
4) לענ"ד יש ללמוד הרבה על דרך הלימוד של חכמים מן המקרא על המצוה, והמדקדק בספר המצוות לרמב"ם ישכיל מהיחס בין המקום בכתוב לדרך לימוד חז"ל שבמקרים רבים טרח רבינו להביאה, על המצוה, וכן יש ללמוד מניסוח המצוה בהלכות הראשונות בפרק במשנה תורה לו היא שייכת.
5) יש מצוות בהם הנושא הוא עמוק וקשה יותר. ראה בפולמוסי על אראל סגל על מצוות שמיטה, כי שם ביארתי דוגמה בולטת לכך בענין המצוה הזו.
6) המקרא אינו פיקציה (ועל כך כבר חלקתי עם ר' מיכי באשכול על פירוש המקרא), אדרבה כאמור לעיל בלשון המקרא סגנונו ותיאורו מובעת ההצבעה על סגנון המצוה, וממנה למדו חכמים.
ומכאן לענ"ד עוד יסוד חשוב על העיסוק אף במקרא ולאור הדרכים שלמדנו מחז"ל.
ולא באתי אלא לתת פתח לחכם המבין מדעתו, ודי בזה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2007 12:39 |
|
| |
השתקן1 פתח אשכול על נושא קרוב: המתודולוגיה של שינויים הלכתיים ועל ההרמנויטיקה (תיאוריות המשמעות) שביסודן.
כיון שאיני זוכר לינקים אחרים, העתקתי זאת לכאן. הנושא קרוב. מכמה בחינות:
א. הוא מציג מתודולוגיות של שינוי על ידי היצמדות מילה הכתובה ובאופן כללי להיבט הפורמלי של ההלכה בניגוד לטעם שמאחוריה.
ב. הוא מעורר את השאלה מתי זה נעשה ומתי לא.
על זה אני מוסיף: האם זה נעשה כתוצאה מהתפתחות היסטורית עצמאית ללא התערבות חכמי ההלכה, ומין "הצבעה ברגלים", כאשר דין מסויים מפסיק להיות רלוונטי ונעלם כי אין הזדמנות לקיימו - או שזה נעשה מתוך מעורבות וחישוב מוקדם של תלמידי החכמים האחראים, אשר בוחרים לפרשו "החוצה" או "פנימה" (במובן של לחדש את הדין על ידי החלתו בנסיבות מורחבות, דומות וכו').
ואלו דברי השתקן:
אבקש סליחה מראש, אם כאשר תקראו את מלותי, יפלט מפיכם מין 'אוווווף!. כבר דשנו בזה
אלף פעמים'. פשוט איני מצוי לגמרי בנבכי הפורום.
אין ספק שישנו תהליך של
הוספת 'קומות' בהרבה ממצוות התורה ותקנות חכמים. ישנה גם תופעה של הצמדות טרחנית
למלים שאינן עקריות.
שאלתי היא האם גם לכוון ההפוך-לכוון הקולא, ישנו כדבר
הזה.
וארצה לדבר על דין ספציפי: נעילת הסנדל ביום הכפורים ובתשעה באב. האם
אנשים שאינם מקבלים את התוספות המאוחרות והדקדוקים הקטנטנים, מקפידים שלא ללכת בנעל
שנוחותה זהה/דומה לנוחות מנעל עור? או שמא לקולא קאמרי, לחומרא לא קאמרי?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 15:09 |
|
| |
ממללא,
רק דבר אחד טרם הבנתי. מה נשאר מתורה שבכתב בתור טקסט מחייב אם הוא כחומר ביד היוצר? או אפילו יותר מכך, לכאורה משמע שעקרונית חז"ל יכולים לעקור דבר מן התורה, גם ללא קשר לכתוב. והאסמכתא לכתוב היא רק למען פשוטי העם. אא"כ נאמר, שבאמת כך. התורה שבכתב נתונה לשינוי\ביטול חלקי.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2007 13:40 |
|
| |
[נחנומה,
נורא קל להיות מרושעים כשכותבים בזהות מוסתרת. אנא שים/י תמונתך כאן ונשפוט כולנו האם יש בך הדר/נשיות/יופי וכו'.
מנהלים יקרים,
אתם מוזמנים למחוק את דברי אלה שניה אחרי שתמחקו את הודעת נחנומה, שאין בה לא הדר, לא צניעות וגם לא שמץ של קשר לכל מה שעומד בבסיס הפורום הזה.
תודה.]
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 21:41 |
|
| |
מממלא, עם הפסקה האשונה אני מסכים לגמרי. בנוגע לגבולות אני חושב שהם קיימות, והיו קיימות גם בתקופת חז"ל. אם
כי כיון שבימי חז"ל ידעו מהן הגבולות על אמיתתן (וגם המצב הדתי פוליטי היה
אחר), יכלו להיות גמישים הרבה יותר במקומות מסוימים, ולגזור גזירות בהרבה
מקומות אחרים.
בנוגע לדבריך האחרונים, דומני שאם ת"ח בעלי השפעה
יהיו בעלי "כתפיים" אחבות דיין כך שיועלו להשתמש ב"אפקיעינהו רבנן" ימצא
לבעיה פתרון הרבה לפני שיזדקקו לכך.
תוקן על ידי אישציפור ב- 08/08/2007 21:48:53
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 21:11 |
|
| |
אישציפ,
הייתי אולי מגדיר אחרת את דברי: התורה ניתנה לעם ישראל. עם ישראל לצורך העניין של פרשנות התורה הוא מבחינתי כל יהודי שמקבל עליו את עול התורה והמצוות ברמה העקרונית - כלל ישראל. מטבע הדברים, בתוך הכלל יש קבוצה של הנהגה רוחנית/דתית שמתווה דרך אבל אין לכך משמעות אם הציבור לא מקבל את זה, כך שמבחינת מבחן התוצאה- מדובר בתהליך של הפוסק והציבור שמאזנים זה את זה.
לגבי שאלת הגבול - אני חושב שהיא לא רלבנטית. עברנו כבר מזמן את נקודת הקיצון של הפרשנות היצירתית - תקופת חז"ל. מאז השינויים הרבה יותר מינוריים ובודאי שלא מגיעים לכדי ביטול מצוות ממש. יתרה מזו, במאות השנים האחרונות יש אפילו תהליך של מינוריזצית יתר בחוגים מסויימים בתוך עם התורה כתוצאה ממשבר החילון.
לכן, משאלות לב כמו ביטול מצוות יבום לגמרי שהוזכרה לעיל יכולים לכל היותר להעלות חיוך. האם היא באמת חושבת שבימינו תבוטל מצוה שבפועל כמעט כל הבעיות שהיא מעוררת נפתרות בטקס של כמה דקות בבי"ד? על פניו זה נראה יותר כעוד התרסה נגד ההלכה/הממסד הרבני מאשר ניסיון להוביל מהלך של שינוי.
מצד שני אתן לך דוגמא אחרת שדנתי בה איתך על גבי הפורום בעבר - ההצעה של הפקעת נישואי עגונות רטרואקטיבית ע"י שימוש ב'אפקעינהו'. פה לא מדובר בביטול מצוה אלא שימוש בכלי שנעשה בו שימוש בהלכה בפועל. כרגע זו הצעה שנשמעת בחוגים רבניים מהקצה הליברלי של היהדות (הרבנים ריסקין, רקמן וברקוביץ') וכאלו שאינם נחשבים ל'גדוילים'. אבל, בהחלט יכול להיות שבשלב מתקדם של התהליך היא תאומץ ע"י דמויות משמעותיות יותר וציבור רחב יותר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 20:12 |
|
| |
בכל אשה המכסה את הראש
תמיד נשאלת השאלה האם צניעות כאן
או סתם הסתרת חסרונות
יש כאלו ויש כאלו
במקרה האחרון אפילו הפריביליגיה של הצניעות
נגזלה מהן מלבד ההדר הנשי
לא נעים אך זו האמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 18:04 |
|
| |
האין,
האם לדעתך הרמב"ם עצמו היה מסוגל להאמין בפירוש הפשטני של העיקר התשיעי לאור מה שהוא עצמו כתב בחיבוריו, לרבות פירוש המשניות עצמו?
הרי הרמב"ם למשל סובר שהלכות שמקורן בדרשת חז"ל הן 'דרבנן' ולא 'דאורייתא', והחוות יאיר אומר על כך שלפי זה 1 מאלף מההלכות בחז"ל הן מדאורייתא - והרי חלק ניכר מדרשות חז"ל אינו עומד בקנה אחד עם פשט הפסוקים, שלא לדבר על המורה עצמו (למשל דבריו על 'עין תחת עין', יעו"ש).
לכן, אני אישית מקבל את ההסבר של מקצת חוקרים בעניין היסודות של הרמב"ם, שמדובר בניסיון לבדל את היהדות מדתות מתחרות שמסתמכות אף הן על התורה וטוענות שהתורה הוחלפה בברית החדשה/קוראן, ולאור זה יש להסביר גם יסודות אחרים (למשל שמשה אדון הנביאים - האם העיקר הזה כל כך חשוב? ואם מישהו חושב שישעיהו או יחזקאל גדולים יותר, האם זה כבר מחוץ לתחום היהדות? אלא שהבעיה של דמותו של מוחמד - שכביכול לא מכחישה את נבואת משה אבל מעמידה מעליו את מוחמד ותורתו החדשה היא הבעיה שאותה הרמב"ם מנסה לעקוף).
מה שקרה הוא שבדורות האחרונים עקב מגמת צמצום המחשבה והעיסוק בבעיות כאלו אצל חלק ניכר מהיהדות הנאמנה, נוצר פירוש פשטני לעיקר התשיעי בלי שום התייחסות לקונטקסט שבו הרמב"ם הביא את דבריו וכלל משנתו וזה יוצר את הבעיה הזו, שכפי שאתה מסכים - אין ממנה מוצא. לכל היותר אפשר להעלים עין מה'שינויים'.
מגדל,
אני בהחלט חושב שזהות האומר משליכה על האופן בו יש לבחון את טענתו. אם איש ימין קיצוני אומר שצריך לסגת ממקום מסויים, זה בעיני טיעון שונה מאשר איש שמאל קיצוני שאומר את זה.
אם רופא 'רגיל' ממליץ באופן חריג על טיפול אלטרנטיבי, יש בעיני לדבריו משקל יתר מאשר אם מרפא אלטרנטיבי ימליץ על אותו טיפול.
אם אדם שהוא יר"ש ומאמין בתורה מן השמים יפסוק פסק הלכה חדשני, אני אתייחס לזה אחרת מאשר אם חוקר שמחלל שבת למשל, יכתוב את אותו פסק.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 16:29 |
|
| |
ממללא,
האם אתה מקבל את העובדה שבני אדם נוטים לשפוט על פי האיש ולא על פי דבריו כדבר המקובל עליך, או שמא זו השלמה עם המציאות? שכן אני סובר שאדם לא צריך להתחייס לאומר הטיעון(למרות הנטיה לעשות כך) אלא לטיעון עצמו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 14:39 |
|
| |
ממללא,
אם כי אני מסכים עם רב דבריך, למעשה דברים אלה מרוקנים לחלוטין את התורה שבכתב מנצחיותה. אני לא רואה איך העיקר התשיעי של הרמב"ם בא לידי ביטוי (אם כי לא חייבים לקבל את עיקרי הרמב"ם). מדבריך יוצא שתורה שבכתב מועדת לשינויים, וביטול חלק ממצוותיה. במובנים רבים הדוגמאות שהבאת מצדיקות את הטענה. אך אם כל זה אני עדיין מתקשה מדבריך לייחס לתורה שבכתב יתרון כלשהו, שכן גם היא מועדת לשינויים. (אגב, את דבריך אני מכיר בתור 'התגלות מצטברת' הדברים נידונו את פרופ' רוס בספרה 'ארמון התורה' ולפני שנים אצל פרופ' רוזנברג במאמר בשם 'התגלות מצטברת ' נראה לי, ובעוד מקומות.)
דבריך על הראי"ה זקוקים לבירור, כי לא בטוח שמשם הראיה. ישנה באיגרת תרל שבה הרא"יה אומר שביטול המצוות הוא בעידן שונה שבו כבר לא יהיו גופים (אני חושב שהדברים מבוססים על הגר"א) ואז כל המציאות שונה, ואז אין מה לדבר על מצוות כמו שאנו מכירים כיום. אמנם אולי באיגרות פט ו-צ אפשר למצוא כדבריך (וכך בחזון הצמחונות כמו שאמרת ועוד) אך הדבר נתון במחלוקת. אני חושב שלפני שנים היה על זה מיני פולמוס בין הרב אבינר ליוסקה אחיטוב. אם כי דברי הראי"ה באיגרת צ מאלפים ודומים לדבריך. בכל אופן, אין זה הדיון כרגע.
אני מקבל את שני הערותיך האחרונות הן על האדם האומר, והן על עשיית דברים בגלוי ובסתר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 13:13 |
|
| |
ממללא,
אם הבנתי נכון, אתה מגדיר כאן את מושג תורה שבע"פ והקשר שלו ל"מגידיה", כלומר אתה טוען שאם מישהו שנחשב כאחד מ"מגידי" התורה(איש איש לפי הגדרתו למושג) יאמר משהו זהה בתוכנו למי שאינו ממגידיה, הראשון יחשב כבעל הצעה לגיטימית, והשני עלול להיחשב כלא.
דומני שיש בזה מן האמת, עד גבול מסוים, כלומר דבר שמסור לנו מפורשות מיסודות התורה שבע"פ, כאיסור חמור (למשל של כרת או ענין שיש בו ג"ע וכד') לא יתקבל ע"י רוב העם (השומר תורה ומצוות) ות"ח גם אם יאמר אותו אדם שעד כה נחשב כאחד ממגידי התורה שבע"פ.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 12:59 |
|
| |
האין,
אינני יודע למה הכוונה במושג 'נצחיות התורה הפשוט'. המושג הזה אולי שמי ביותר אצל מחזירים בתשובה עממיים, אבל אני מתקשה לייחס לו מובן ברור. נניח שאני יוצא לרגע מהתמונה ואתה עומד עצמך מול ספרות חז"ל: האם דין עיר הנידחת ובן סורר ומורה בבחינת 'דרוש וקבל שכר' בלבד אינו פגיעה במושג נצחיות התורה הפשוט? האם תקנת פרוזבול אינה פוגעת במושג נצחיות התורה הפשוט (האם כשהקב"ה ציווה על שמיטת כספים הוא 'לא ידע', כביכול, שבשלב מסויים המצוה הזו תנעול דלת בפני לווין)? האם כל היתר עסקה או מכירת חמץ אינם פגיעה בעקרון ניצחיות התורה?
גם עניין הקרבנות שאתה כה מוטרד ממנו, צא ולמד מה קורה בפועל. עם ישראל פסק כמעט חד משמעית כשיטת רש"י שביהמ"ק השלישי ירד מהשמים ובכך פטר את עצמו מהחיוב להקריב קרבנות, האם אין זהו סוג של דחיית מצות הקרבנות מהפרקטיקה הדתית שלנו? אם תרצה אמירות מפורשות יותר, הרי שאכן דעת הראי"ה קוק במאמרו 'חזון הצמחונות והשלום' היא שלעתיד לבוא הקרבנות יחזרו, אבל רק כשלב ביניים למצב שבו נהפוך כולנו לצמחונים ובדרגה מוסרית כזו גם הקרבנות יתבטלו, יעו"ש.
אם נחזור רגע לדברי שלי (אגב, אני לא בטוח שאני סגור על דברי כמתעסק על 'מינימום ו'מקסימום', אז כדאי שלא נערבב ביניהם):
אני לא רואה בהתגלות או במתן תורה אירוע חד פעמי נקודתי (מה שאתה קורה 'נצחיות התורה במובן הפשוט'), אלא ראשיתו של התהליך. הקב"ה מתגלה בתורה בכל דור ודור ע"י לומדי התורה. מבחינת התוצאות של לימוד התורה (ביטול מצוות), אני לא חושב שמי מאיתנו יכול לשים גבולות - זה עניין של תהליכים חברתיים. מה בכל זאת יוצר את ההבדל בין תהליך לגיטימי ללא לגיטימי? כמו שבתקופת התורה היצירה של משה רבינו לגיטימית אבל היצירה של קורח לא לגיטימית, יהושע וכלב לגיטימיים אבל המרגלים - כולם אנשים ראשי בני ישראל וכו' - לא לגיטימית, כל בכל דור ודור יש לומדי תורה ופוסקיה שהם סוג של 'משה' - כלומר אני כפרט משוכנע בהיותם כפופים לתורה ויר"ש ויש אחרים שאני מסופק בכך. אם נניח כדוגמא מקרית הרב שרלו וחנה קהת יציעו אותו רעיון, כיון שהרב שרלו מוכר לי קצת באופן ישיר ועקיף כירא שמים מוחלט ובעל אמונה עמוקה בתורה ומאידך קהת מעידה על עצמה ש'מילא אנחנו רגילות להלכה' ולכן מתחתנות כדת משה וישראל, או משהו בסגנון - אני עשוי לתמוך בזה כשיציע את זה הרב שרלו ולא לתמוך כשתציע קהת (אני מניח שגם סוג הציבור שינהה אחרי זה יהיה שונ, וכן הלאה, אם הרב שרלו ורב חרדי יציעו אותו דבר, החרדים יתייחסו לכך לגופו של מציע ולא לגופו של רעיון).
מהבחינה הזו, כל עוד מדובר בגבולות של בית המדרש שיש בו בתור יסוד מכונן נכונות לכפוף את עצמך בפני התורה וההלכה ושאיפה לקיים את דברי התורה - אין גבולות לשיח ואפשר לבחון כל דבר.
לגבי הערתך האחרונה - נסה תמיד לבחון אמירות כאלו ביחס למי שאומר אותם ולא לגופן. אם אדם פלוני ידגול בסוג של שינוי, הוא יותקף ע"י מי שמפקפקים בהיותו 'ראוי'. אני חושב שזה לגיטימי לגמרי, ובלבד שזה נעשה בדרך של כבוד ודרך ארץ ובאופן ענייני (גם אני לא אגדף את חנה קהת, אבל אני בהחלט אבקר אותה לאור דבריה).
לגבי - לעשות זאת בגלוי או בסתר - צריך להבין שרוב עם ישראל אינו עצכחי, ואי אפשר תמיד לדבר על הכל בגלוי. האם הורה מספר לילדו בן השלוש בגלוי על כל הנורא והאיום בעולם או שהוא מחכה שהוא יגדל? כנ"ל בעניין הזה, יש רבים שצריך לעדן עבורם את הדברים וזה ענין של סדר עדיפויות. לא תמיד ה'אמת' ניצבת בראש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2007 12:21 |
|
| |
ממללא,
אני נוטה להסכים עם רוב דבריך.
אבל, גישה כמו שאתה מציג בעצם עוקרת את מושג נצחיות התורה הפשוט, והופכת לנצחית רק את 'רוח התורה'. כלומר, מצווה כזו או אחרת אין בה נצחיות, וכאשר העולם מתקדם (בהנחה שהוא אכן עושה כן) מצוות מסוימות יכולות להתבטל. וכך, עקרונית, יכולים חלקים רבים מן התורה להתבטל.
לכאורה דבריך הם הם דברי כמתעסק שהתורה לעיתים פונה למינמום והאדם במשך הזמן צריך להתעלות מעל דברים מסוימים אף שהם מותרים (ואולי גם מצווים) בתורה. הדוגמא הקלאסית ביותר היא אולי 'אשת יפת תואר'. אך שוב הבעיה (לדעתי) נשארת, שכן על 'אשת יפת תואר' אפשר (ויש אומרים כן) שזה מסיני שזה כנגד יצר הרע, אך דברים אחרים נתונים לשיקול דעתו של האדם, וכך אפשר לבטל עוד ועוד מצוות.
אתה צודק שבדברי הרמב"ם בטעמי המצוות אין מסקנות אופרטיביות (וכתבתי כך בהודעתי הקודמת), אך אחרים בהחלט יכולי לטעון למסקנות כאלו, שכן אם הקרבנות כנגד יצר הרע (במובן מסוים), מדוע שהעולם יתקדם לא יתבטלו גם הם?
ושאלה נוספת, אם המטרה של חז"ל היא ביטול דברים מסוימים שכן הם פונים למינימום, מדוע לא לעשות כן בגלוי, ולא לסייג ציווים נוספים בסיגים אשר לא יאפשרו את קיומם? מדוע לעשות זאת 'במסווה' ? האם יש לחז"ל פה מטרה חינוכית, שאנשים לא יבאו לזילזול במצוות אחרות? בתורה? (אני אישית תוהה מדוע, לעיתים קרובות מאוד, אדם האומר שפרט זה או אחר בתורה לא רלוונטי מואשם מייד שהוא סובר שהתורה לא מן השמים, ישנו חיבור בין תורה מן השמים לבין זה שהיא צריכה להיות, וכל חלק בה רלוונטי תמיד. מדוע שאומרים שתורה מן השמים, המסקנה צריכה להיות שכולה רלוונטית תמיד?)
 |
|
|
|
|
|