צופן לוצאטו

נפתח באישור ההנהלה (קעלעמר).

צופן לוצאטו, עלילה בהמשכים בעלת ניחוח ישיבתי ועלילות היסטוריות.

חבר'ה הייד פארק | צופן לוצאטו

פרק ראשון.

קרני שמש פיזזו על גמרתו של חיים, שעה שהיה שרוי בעיצומה של התעמקות מחשבתית. החברותא שלו, זאב, השמיע סברא עדינה, וחיים נחוש היה להראות שמאחורי המילים הנמלצות של סברתו של זאב, אין מסתתרת שום סברא בת-קיימא.

קרני השמש ניסו להיאחז בגמרא, אך ריצודם על שוליה דמה יותר ויותר בחוסר מוצקותו ל"נוסח" [1] שהשמיע זאב. בדרך כלל אין קרני השמש מצליחות לחדור להיכלה של ישיבת פוניבז', שתוכננה כך שחלקם העליון של החלונות הפונים למזרח ולדרום עשוי היה זכוכית בצבע ירוק, שמנע מקרני השמש לחדור פנימה; ואילו חלקם התחתון של החלונות היה מכוסה דרך קבע בוילאות בצבע חום. אך ביום חורפי זה, הוסטו הוילונות הכבדים הצידה, כדי לאפשר לקרני השמש המועטות להוסיף מחומם לאולם הישיבה.

ידיו של חיים עקבו מבלי משים אחרי הטבעות שבסטנדר, העשוי עץ גושני. שני סוגים של סטנדרים היו בשימוש בישיבה. הסטנדרים הישנים, העשויים עץ עבה ומתנדנד, והסטנדרים החדשים, שבסיסם עשוי מתכת ורק המדף העליון שלהם עשוי עץ. מרבית הבחורים נהגו להעדיף את הסטנדרים החדשים, היציבים והנוחים יותר. אך חיים היה מתנדנד דרך קבע עם סטנדר עץ גושני ישן ומתנדנד, וסיבת הדבר אינה ברורה כל הצורך. יש שיאמרו שהגורם לכך הוא איחוריו הקבועים של חיים בהגיעו לסדר א' לאולם הישיבה, בשעה שכל הסטנדרים החדשים כבר תפוסים על ידי אחרים, ולא נותרה לו לחיים ברירה אחרת מלבד היזדקקות לחסדיו של סטנדר ישן ומוזנח. ויש שיאמרו מעשה מכוון יש בדבר, שכן חיים נודע בחיבתו לעתיקות ולעתיק בכלל.

שעה שהיה חיים יושב ומהרהר על יד הסטנדר, נשאוהו מחשבותיו הלאה. ריכוזו חלש היה באותו יום, כיון שאיחר מאוד לשכב ביום הקודם; וכאשר התחיל להרהר בעיון בסברא הדקה, שקע במין נמנום, וחלומותיו נשאו אותו אל הענין שהעסיקו אתמול עד שעה מאוחרת.

ידוע היה חיים בישיבה כבחור "מבקש". תואר זה, שחציו זלזול, ניתן לבחור שלא מצא כדי סיפוקו בעיסוק האינטלקטואלי המרכזי של הישיבה – לימוד הסוגיא הישיבתית עם ה"רייד" [2], והוא מבקש לבסס את גם עולם השקפתו ודעותיו. "בעל כשרון" היה חיים, ובהיותו בן חמש עשרה החליט שעליו למצוא את דרכו ההשקפתית באופן מסודר. הוא מיפה תחילה את השיטות השונות בהשקפה שהכיר, והעלה אותם על גבי דף שהיה מונח דרך קבע בכיסו, עד שכבר הפך מהוה לגמרי; ולכל דרך ושיטה הקדיש תקופה מסויימת, לחוקרה וללבנה מתוכה, תוך התנסות אישית בדרכיה.

באותה עת, כבר היה חיים ב"ועד א' [3]", ומאחוריו למעלה משלוש שנות לימודים בישיבת פוניבז', ולמעלה מחמש שנות חיפוש ותהיה אחרי הדרך שתוביל אותו אל האלוקים. הוא כבר צבר רקורד מרשים של עיון שיטתי בדרכים רבות: "עלי שור" של הרב וולבה, ספריו השונים של הרב פינקוס, מאמריו העמוקים של ר' ירוחם, מאמריו המתלהבים של ר' יחזקאל, וספריו העמוקים של ר' חיים פרידלנדר. הוא לא נמנע גם מלהציץ בספרי חב"ד וברסלב. ללא ספק, קשה היה למצוא בישיבה בחורים רבים בעלי ידע רחב כל כך במחשבת המוסר, אך עובדה זו לא הנחילה לו כבוד רב, כל עוד וכבוד זה נשמר בישיבה אך ורק לבעלי הסברות החדות ב"לימוד" [4].

בלב נחמץ היה חיים עוקב בשעות סדרי הישיבה, אחרי הבחורים המוצלחים בשיעור, שהיו עסוקים ברובו של הזמן במענה לבחורים אחרים, שבאו לדבר איתם בלימוד. אליו לא באו בחורים לדבר בלימוד, ולא משום שלא היה מוכשר לכך, אלא משום שלא יצא לו שם בשיעור כבחור שבאים לדבר איתו בלימוד. ועם כל מה שהיה משכנע את עצמו, שכך טוב לו יותר, וכך עיתותיו פנויות יותר ללבן את הסוגיא בלי הפרעות – מכל מקום עוד היו דקירות של כאב דוקרות את לבו מפעם לפעם.

משעבר חיים את המסלול הרגיל של לימודי המחשבה, וראה את עצמו כמי שכבר הקיף את כולם, ציפה שיגיע כבר לשלב המיוחל, בו ידיעותיו הרבות יסייעו בידו למצוא פתרון לכל בעיה רוחנית שתזדמן לפניו. אך ציפייתו זו לא נענתה. עוד היה נתקל במכשולים רוחניים בדרכו, ובמקרים רבים היה נכשל בהם. גם תשומת לבו ליחס חבריו אליו והערכתם היה לצנינים בעיניו, ושיקף לעיניו את מצבו הבלתי מושלם, כפי שמתאר הרב וולבה בארוכה ב"עלי שור" שלו. ומשכך החליט לחזור שוב על אותו מסלול של בחינת ולימוד הדרכים השונות, בעיון חודר יותר ותוך הפנמה אישית עמוקה יותר. מתוך גישה זו, ניסה בליל אתמול עד שעה מאוחרת לפענח ולהפנים פסקה תמוהה ב"נפש החיים" של ר' חיים ואלוז'ינער, בשער ג' פרק ו'.

רבי חיים ואלוז'ינער עוסק בפרקים אלו בפולמוס נגד שיטת החסידות, שכבשה איזורים נכבדים ממזרח אירופה בזמנו. נראה מתוך דבריו של רבי חיים שהויכוח העקרוני בו חלק עם החסידים, קשור לשימוש בהבנת ענין אחדותו של הבורא, אלא שחלקים מתוך דבריו של רבי חיים לא הובנו על ידי חיים כל הצורך, והוא חש שהמפתח להבנת הפולמוס שבין החסידים למתנגדים נעוץ דווקא בפיסקאות קשות אלו. תחושה זו הביאה אותו לידי אובססיה כזו, שהיה מהלך הלוך ושוב במרפסת הפנימיה, לבוש בפיג'מה, ומהרהר שוב ושוב בענין מוקשה זה, מבקש למצוא את פתרונו. כך הלכה השעה והתאחרה, ורק עם עלות השחר צנח במיטתו, חסר כוח וחסר פתרון לתעלומתו.

רבי חיים עוסק באותם פרקים בהבחנה בין הבנת המציאות כולה מצידו של הבורא, כאחדות פשוטה שאינה מבחינה הבחנה של העדפה בין חלקי המציאות, לבין הבנת המציאות כולה מצידנו כנבראים, המחלקת ומבחינה בין חלקים שונים של המציאות. באותו פרק מוקשה כותב רבי חיים:
"כל יסודי תורה הקדושה, בכל האזהרות והמצות כולם עשה ולא תעשה כולם, הולכים על פי זאת הבחינה, שמצד השגתנו שודאי יש חילוק ושינוי מקומות".

וכל כך למה? לפי

"שבמקומות הטהורים מותרים וגם חייבים אנחנו לדבר או להרהר דברי תורה, ובמקומות המטונפים נאסרנו בהם אף ההרהור בדברי תורה".

בסדר. הקטע הזה עדיין מובן: מנקודת מבט אחדותית שאינה מעדיפה את המקומות הנקיים על פני המקומות המטונפים, והבחנה כזו זוקקת הסתכלות שונה על המציאות, כזו שתעדיף את הנקיון על פני הטינופת. אך מכאן ועד להכרזה ש"כל יסודי התורה הקדושה" תלויים בהבחנה הזו, הדרך נראית עדיין רחוקה למדי, וחסרת הסבר לחלוטין. למה זוקקים כל המצוות הבחנה כזו? למה אין להם מקום לפי ההבנה האמיתית של סוד האחדות?

לפי המקובל והידוע, הרי קיום המצוות הוא כיון שהבורא ציווה לקיימן. וכי לצורך הבנה פשוטה זו, שמי שברא אותך יכול לצוות עליך לעשות מה שהוא רוצה שתעשה, אנחנו מוכרחים לקבל הבחנה בין חלקים שונים במציאות? האם הנחה זו אינה יכולה לשכון בכפיפה אחת עם הבנת סוד האחדות? למה ומדוע?

המילים החריפות אותן מוסיף רבי חיים בהמשך, כמו "אבל אין אנחנו יכולים וגם לא הורשינו ליכנס כלל להתבונן בינה בזה הענין הנורא לידע ולהשיג איך אדון יחיד ב"ה מלא את כל וכל המקומות באחדותו פשוט ושיווי גמור, חלילה וחלילה", "ועל דבר זה נכרת ברית שלא לחשוב באלקותו שאין כל החכמים יכולין לידע", רק עוררו יותר את פליאתו של חיים. הוא חש שמאחורי האש העצומה שרבי חיים יורק לעבר המתבוננים בענין, עומדת ידיעה עלומה, איזה שהוא סוד קוסמי, שרבי חיים חשש מגילויו. תחושה זו העצימה את חיפושיו של חיים אחרי הפתרון, ותסכולו הלך וגבר ככל שהוא נראה היה רחוק מהישג ידו.

כשהקיץ חיים משנתו, כבר עמדה השמש והציצה עליו מהחלון שעל יד מיטתו, אות כי השעה כבר מאוחרת למדי. מיהר חיים להתפלל בבית הכנסת "פא"י", שדורשי רשומות אמרו ששמו ניתן לו כראשי התיבות של שלושת הישיבות ששכנו בעיבורו: פוניבז', אוהל יעקב ויח"ל. וגם משנסגרה ישיבת יח"ל ובחדרי הפנימיה שלה שוכנו בחורים מישיבת פוניבז', ובהם חיים, לא שונה שמו של בית הכנסת, כיון שמשניתן שם לבית הכנסת אין משנים אותו.

בארוחת הבוקר כבר היה אולם חדר האוכל ריק כמעט לגמרי. נחום היה היחיד מבני השיעור של חיים שישב אותה עת ועוד אכל את ארוחתו, ומשום כך התיישב חיים לידו. כלאחר יד הפטיר חיים שקושיה מסובכת ב"נפש החיים" טורדת אותו, ובכך עורר את סקרנותו של נחום, שהואיל לשמוע את הקושיה עד תומה. משהגיע חיים לאולם הישיבה, כבר היתה השעה 10:15, אך החברותא, שהורגל בכך, פתח מיד בלימוד.

מחשבותיו של חיים נעצרו באחת, כאשר חש ביד המונחת על כתפו.

___________________
1  "נוסח" – הגדרה במילים של סברא למדנית.
2  "רייד" – בתרגום מילולי מאידיש – דיבור. כינוי ישיבתי לאוסף הפרשנים הקלאסי על הסוגיא, בתוספת דבריהם של גדולי ראשי הישיבות בנושא.
3  בישיבת פוניבז' לומדים בשלושת השנים הראשונות ב"שיעורים": שיעור א', שיעור ב' ושיעור ג'; ומהשנה הרביעית והלאה לומדים ב"ועדים": ועד א', ועד ב' וכן הלאה.
4  "לימוד" סתם – הסוגיות העיוניות הנלמדות בישיבה. "לדבר בלימוד" – לשאת ולתת בפלפול למדני בסוגיות אלו.

תוקן על ידי חסיד_במעשו ב- 05/08/2007 7:56:51

מתוך פרק שלושים וארבע:

- - -

במרכז החדר עמד דוכן המוגבה מהקרקע בשלוש מדרגות, ועליו אפריון שחור מרובע, שממרכזו כסא – כסאו של אקר. פריטי תמונות שונים ועמודים במנינים מכוונים עמדו בחדר, כשר' ברוך לא ידע את פשרם המדויק של כל אלו.

ודאי שאתה רואה מהרהורי לבך..

חסיד במעשיו,

ראשית- תודה על הסיפור היפה, המהנה והמחכים.
שנית- האם ר' נחמן הוא לא ר' גרשון? והאם טרגר הוא לא גרטנר?
או שאני סתם רואה מהרהורי ליבי?