בס"ד
השתקפות פרק 20
שעת זריחה מוקדמת. שירה ישבה מצונפת במרפסת ביתה. מביטה בעיניים אדומות מעייפות לעבר השמש שעלתה בזה הרגע למול עיניה, מגרשת את הלילה הארוך של היום הקודם. צינת הבוקר חדרה לעצמותיה וגרמה לרעד קל לעבור בגופה, אבל היא כבר לא הבחינה בכאב הגופני, הפיזי.
ימי השבעה עברו עליה כשהיא הייתה שרויה בתוך בועה. לבדה. אלו שניסו להתקרב ולנחמה נהדפו בגסות מחוץ למעגלה הפרטי. הקשר היחידי שהיה לה עם סביבתה בימים אלו היה כאשר שכנתה רעות, אחות במקצועה הייתה מגיעה לביתה כדי לתת לה את זריקות ההרגעה היומיות.
הכאב שפקד אותה כאשר הודיעו לה על מותו היה שונה מכל כאב שהיא הכירה. לא היו דמעות. עברו כמה דקות עד שהיא עיכלה את עוצמת הכאב, והתעלפה. כשהתעוררה היא הצטערה שאין לה את היכולת לשוב ולהתעלף רק כדי שהתחושות שפקדו אותה תעלמנה. ההלוויה נקבעה לאותו היום לשעות הערב המאוחרות.
*
חנה הלפרין לא האמינה עד כמה חייו של אדם יכולים להתהפך בזמן כה מועט. היא כאבה את כאב בתה, היא רצתה לעזור לה אבל לא ידעה איך. שירה סירבה לתקשר עם הסובבים אותה לאחר ההתעלפות היא הסתגרה בחדרה. היא פחדה שמא היא תזיק לעצמה, אבל היא ידעה שזה לא יהיה הדבר הנכון לנסות ולהיכנס לחדרה בכוח. ובכך לאבד אותה לעד.
היא לא הייתה מסוגלת לעשות דבר בבית, עולמה חרב עליה. היא הסתובבה בביתה הריק, הילדים נשלחו לאחת מאחיותיה שגרה ברחוב הצמוד. היא ידעה שאמה הייתה אמורה להגיע בשעות הקרובות, היא הבטיחה לה שברגע שהיא תסיים לעזור לשכנתה, אימו של דודי להתאושש היא תגיע. אבל מתי זה יקרה?
הדלת נפתחה לרווחה על ידי אמה, שנכנסה בסערה לבית.
"עזבתי ברגע שיכולתי, אחות של יהודית הגיעה... איפה שירה?" היא שאלה קצרת נשימה.
" היא בחדר שלה... הו אמא..." היא אמרה ונפלה על צווארה של אמה בבכי.
" די חנהלה..." היא אמרה בטון מרגיע תוך כדי שליטפה את ראשה של בתה.
" אבל למה זה קרה דווקא לשירה שלי? היא סבלה כל כך הרבה עד לרגע שבו התארסה איתו...ודווקא אז..." היא אמרה ופרצה בבכי שוב.
ללא כל אזהרה, עוד לפני שבתיה הספיקה לענות לביתה נשמעו צרחות מפנים הבית, מחדרה של שירה. הן רצו לשם בבהלה, נחרדות לגלות את שירה יושבת על הרצפה צורחת מרוב כאב, מתפתלת. חנה איבדה את היכולת להגיב. לא בדומה לאמה ששמרה על קור רוח וסטרה לשירה על לחייה כדי להרגיע אותה מההתקף שאחז בה. שירה הפסיקה מלצעוק אבל כעת היא ישבה על הרצפה לא מסוגלת לשלוט בגופה הרועד. סבתה ניסתה להתקרב אליה ולחבקה אבל היא שוב התחילה בפרץ הצרחות. חנה הביטה בה וחששה ששירה איבדה את שפיותה מרוב הכאב וההלם בשל מותו של דודי.
היא מצאה את עצמה רצה לעבר ביתה של שכנתה רעות, אחות מוסמכת שבבעלותה היה גם גמ"ח תרופות. אולי היא תדע מה לעשות. היא דפקה במהירות, ושכנתה פתחה לה את הדלת מעט מנומנמת. היא ויתרה על גינוני הנימוס והסבירה לה בכמה מילים מה קרה. כעבור כמה דקות הן היו בבתה בתוספת של תרופות ההרגעה.
שירה לא פסקה מלצרוח, רעות התיישבה לידה ובמיומנות כרכה את זרועותיה סביב שירה בחוזקה. היא הידקה את אחיזתה ואמרה לשירה "תירגעי! שירה תנשמי עמוק! מספיק!" שירה ניסתה להדוף אותה מעליה בחוזקה אבל היא לא הצליחה, כוחותיה לא עמדו לה והיא שמטה את ראשה. רעות הוציאה את המזרק מכיסה והחדירה במהירות את המחט בזרועה של שירה. הנוזל כולו נכנס לידה. ההשפעה הייתה מיידית, מבט מזוגג הופיע על פניה של שירה, ראשה נשמט עוד יותר. הם הובילו אותה למיטתה והשאירו אותה עם מחשבותיה.
הם רק יצאו מהחדר וכבר נשמעו התייפחותיה של שירה שבכתה ללא מעצורים בחדרה. הן הביטו זה בפניה של זו בצער. רעות שהבינה שאין זה מקומה כעת עזבה את הבית לא לפני שהפצירה בחנה לקרוא בכל פעם ששירה תחוש שלא בטוב.
חנה ובתיה נשארו לבד. לא יודעות כיצד לנחם אחת את השניה. שמואל התקשר והודיע שההלוויה תתקיים בשעה שבע. הן לא ידעו האם להגיד זאת לשירה שנמצאה במצב שלא היה ברור אם תוכל לעמוד בדבר כזה. אחרי התלבטות קשה הן החליטו שהטוב ביותר יהיה לתת לה להחליט.
*
קולות הבכי הלכו ונחלשו, כוחותיה של שירה התחילו לאזול. היא הרגישה מטושטשת במקצת אבל הכאב לא עזב אותה. גופה היה חלש אבל נפשה היא זו צעקה בתוכה, בערה, רוצה להצטרף אל דודי.
דפיקות בדלת, היא לא טרחה לענות או לפתוח, נשארה אדישה לסובבים אותה. התרופות פעלו את השפעתן. הדלת נפתחה באיטיות, אמה נכנסה בליווי סבתה, שירה אפילו לא הביטה לעברן, כאילו הן לא שם. אמה התיישבה לידה וסבתה נשארה לעמוד.
"שירה...את שומעת אותי?" היא שאלה כמעט בלחש.
שום קול לא הגיע כתשובה, שירה הביטה בנקודה נסתרת בקיר ממולה. חנה לא נבהלה, רעות אמרה לה שאלו הן תופעות הלוואי.
"אבא התקשר לפני כמה דקות... הוא אמר שעוד שעה ההלוויה תתקיים... את רוצה ללכת?" היא אמרה בלי ללכת סחור סחור.
שירה שמעה את המילים כמו מתוך חלום רחוק... הלוויה...ההלוויה של דודי... היא חייבת ללכת.
" אני רוצה ללכת... כדי להיפ- להיפרד ממנו..." היא אמרה בקול שבור.
בינות לכל האנשים היא נתמכה על ידי אמה וסבתה, תשושה, ומטושטשת על ידי כמה זריקות נוספות. רגליה נגררו אחריה, הדמעות הציפו את עיניה, כוחה היה כה מועט שזה הדבר היחידי שהייתה יכולה לעשות. לבכות. המון האנשים כיסו את עיניה, אבל גם במצב זה היא הבחינה במבטי הרחמים שכולם שלחו לעברה.
ההלוויה נסתיימה, והאנשים החלו להתפזר מהמקום. רק עכשיו היא ראתה את ארון הקבורה. ניסתה לרוץ לעבר מקום הגופה, אבל מרוב עייפות היא רק נפלה על המדרכה, היא ניסתה לקום והמשיכה ללכת מתרחקת ממשפחתה שהיו מסביבה ותמכו בה. היא נשענה על גדר שהייתה קרובה, והגיעה למקום שבו עמדה אמו של דודי... היא נפלה על צווארה, מנסה לבקש נחמה.
" ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך... שירה... אסור לנו לאבד את האמונה..." היא אמרה מבעד לדמעות.
" אני רוצה להיפרד ממנו..." היא אמרה בלחש.
" אף פעם אל תגידי את המילה הזאת... אין דבר כזה להיפרד..."
" למה את מתכוונת?" היא שאלה כשדמעות הציפו את עיניה.
" דודי לא עזב אותך... הוא נמצא איתך כל הזמן... הוא חי בך... הוא בתוך ליבך, וכל עוד הוא לא ייצא משם, הוא לא הלך מכאן לחלוטין....משהו נשאר ממנו..." היא אמרה כשדמעות ממלאות גם את עיניה.
" את באמת חושבת כך?" היא שאלה ברעד.
" אני בטוחה בכך! אני רואה אותו משתקף אליי מתוך עינייך..." היא שמעה את מילותיה אלו תוך כדי שסחרחורת תקפה אותה... שירה התעלפה שוב.
*
היא הביטה בשמיים, נזכרת בדברים אלו שקרו רק לפני כמה ימים ונראו כאילו קרו לפני שנים רבות. העננים נעו באיטיות על פני השמים התכולים, ושירה לא יכולה הייתה שלא לחשוב האם דודי נמצא שם ומביט עליה מלמעלה...
מאז יום ההלוויה שירה לא בכתה, היא הסתגרה בעולמה שלה ולא נתנה לאיש לחדור אליו. היא במיוחד חששה ממפגשה עם חברה רותי. היא לא ידעה איך להתייחס אליה. היא ידעה שגם רותי תרגיש שלא בנוח להגיע ולדבר איתה. שהרי יניב נשאר בחיים, פצוע אמנם אבל עדיין חי וכל זה בזכותו של דודי שהגן עליו בגופו, ואולי... אם הוא לא היה עושה זאת אלא דאג לעצמו אולי הוא היה נשאר בחיים? היא חשבה לעצמה בלב רועד.
תחושת בחילה תקפה אותה כאשר בראשה עלו תמונות בהן דודי מנסה להתגונן בפני המחבל באוטובוס. היא רצה לחדר השירותים והקיאה לתוך האסלה. היא לא הייתה יכולה לסבול את המראות שתקפו את דמיונה.
*
שעת לילה מאוחרת ושירה עדיין במרפסת. מביטה בכוכבים ונזכרת בעל כורחה ברגעים שהיו לה איתו. היא שמעה את דלת ביתה נסגרת, אבל לא ייחסה לכך כל חשיבות. כעבור כמה שניות דפיקות נשמעו על דלת המרפסת והיא שחשבה שאלו מנחמים נוספים לא ענתה. הדפיקות נמשכו כמה שניות ואז ללא כל גינונים נפתחה הדלת.
בפתח עמדה רותי חברתה בעיניים אדומות, רועדת מעט. היא סגרה אחריה את הדלת וניגשה לשירה שישבה על הנדנדה ובלי להגיד מילה התיישבה לידה וחיבקה אותה. שירה לא הייתה יכולה להעיף אותה מעליה כשם שעשתה לשאר חברותיה. היא חיבקה אותה בחזרה מנסה להישען על חברתה, לשאוב ממנה ביטחון.
החיבוק נפסק. הן הביטו אחת בשניה, וידעו שלילה ארוך עומד בפניהן, בו יוכלו לדבר על הכל.
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 12/08/2007 16:54:22
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 13/08/2007 15:48:39
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
...
