| נשלח ב-14/8/2007 16:38 |
 |
| |
שופטים
(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2020 18:13 |
|
| |
'ראשונים' היא מילה טבעית עבורך, כי ברור ש'בתחילת ימי הנחלה' יש 'ראשונים' ואחר כך 'ממשיכים'-'אחרונים', בימי קדם המילה 'אבות' הייתה טבעית באותה מידה וממש מילה נרדפת למילה 'ראשונים', מלבד שיש במילה 'אבות' גם קונוטציה של מסורת מהותית ולא רק טכנית (כי כאן (בכוהנים) מדובר בעבודת הקודש), וזה אמנם מקביל מבחינה זו גם לפסוק 'המקום אשר יבחר ה'', ופשוט שיהיה מקום שייבחר, וגם אם היה כתוב "המקום שנקנה לה'" לא היה קושי להבין, בימיהם שהיה טבעי לעשות הקדשות, היו מבינים מעצמם שמדובר במקום שגזברי ההקדש קנו עבור ה' (אכן גורן ארוונה נקנה בכסף) וזה כמו 'לבד ממכריו על האבות'
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2020 08:41 |
|
| |
תלמידטועה
אשר גבלו ראשונים הרבה פחות דחוק (אם כי היה מדוייק יותר לכתוב אשר יגבלו), אבל לכתוב על אירוע עתידי (כדברי חזל) שטרם קרה בלשון סתומה כזו זהו דוחק (אף אם נאמר שהאירוע צפוי כי צפוי שמשך השנים יתרבה מאוד מספר ברי העבודה)
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2020 11:16 |
|
| |
כשהקורא העברי נתקל במשפט מוזר באנגלית, כמו "הוא עומד למטה, המאמר" ("he is understand the article") אז הקורא הסביר יגיד שכנראה הוא לא מספיק מבין אנגלית, ויחפש מילון שכתבו מתורגמנים מוסמכים איש מפי איש עד כאקדמיה ללשון אנגלית, ולא ידרוש בקוראים בקפה שקיבלו על עצמם לתרגם עבורו את השפה המשונה באמצעות חכמת השפה החברהמנית שלהם
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2020 10:53 |
|
| |
אין דחוק בפירוש חז"ל. זה כמו "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל". באנגלית יש זמנים כמו future perfect שמאפשרים להבחין בזה. בעברית פשוט מתנהלים במעבר מהעבר לעתיד כשהקורא מבין לפי העניין (בדיוק כמו שבעברית אין אותיות ניקוד ובכתובות עתיקות אפילו אין אימות קריאה. אפשר להתלונן על זה אבל כנראה שהמציאות היא שאנשים לא תמיד מקפידים לפרט פרטים מיותרים כדי שאולי אנשים בעוד 3000 שנה אנשים יחפרו ויעלו חרסים בידם וישאלו את עצמם למה התכוונו) גם באנגלית שיש future perfect יש כנגד זה 'קולות' אחרות בענייני ניסוח - לא צריך הטיות לשום פועל וגם לא מגוון אוטומטי של בניינים ומשקלים לפעלים ולשמות עצם, והקורא העברי צריך לפעמים לנחש לבד מה חשב האמריקאי שכתב משפט שנשמע כמו עולה חדש מרוסיה ("אתה להבין ספר תורה?"). מהבחינה הזאת ניתן לומר שהעברית היא שפה שמחדשת את עצמה - צריך רק שלוש אותיות ברצף מוכר וידוע של "שורש" וסביבו אפשר לבנות המוני צורות של בניינים משקלים והטיות תחיליות וסיומות.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2020 13:36 |
|
| |
תלמידטועה
א. הרס"ג מפרש "ולא יקום הדבר ולא יבוא" לגבי מבחני הנביא לא במובן של התגשמות צפיית עתיד אלא (ציטוט חפשי מזכרון) הדבר אינו מותר ואינו רואי. למחשבה
ב. עד כמה כאב לרשב"ם הבטוי לבד ממכריו על האבות (שלפרשנות הגמ' נסוב על אירוע שטרם קרה) רואים מפירושו הדחוק על הבטוי
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2018 10:05 |
|
| |
בפרשת שופטים מוזכרים ארבעה סוגי מנהיגים: נביא, כהן, מלך, ושופט.
בעבר ביארתי שישנם ארבעה סוגי "אמונה וחשיבה", ולמעשה ארבעת ההנהגות הם כנגד אותם ארבעה:
הנביא מופקד על מה שקראתי "אמונה מהותית" - כלומר הרעיונות המופשטים בעולמו של האדם.
הכהן מופקד על "חשיבה מהותית" - כלומר פירוט כלומר, בעצם: פרשנות של העקרונות באופן שיהיה ניתן ליישמם כראוי בעולם המעשי.
המלך מופקד על ה"חשיבה הטכנית" - כלומר, ההנהגה המעשית של העולם הגשמי כפי שהוא.
השופט מופקד על ה"אמונה הטכנית" - כלומר היישום המעשי של הלכות המלך על פי רוח החוק כפי שניתנו על ידי הנביא, ונתפרשו על ידי הכהן.
ולכן:
בעניין הנבואה נצטווינו על המקורות הרוחניים של הנבואה, מהם המקורות הראויים ומהם שאינם ראויים, ושלא תהיה נבואה על פי מדדים גשמיים, ואף על פי כן אין לסמוך על הנביא, אלא אם כן דבריו מתקיימים עד העולם הגשמי ממש.
בעניין הכהן נצטווינו שלא יהיה לו נחלה גשמית, כי אם "ראשית" ממנה, כלומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך וכו', שזה מסמל שפעילותנו הגשמית תלויה בראשיתה אך ורק בעולם הרוחני המתפרש על ידי הכהן, שדואג לפרשו באופן שיוכל להתממש על ידי המלך.
בעניין המלך נצטווינו שיכתוב את התורה "מלפני הכהנים הלויים", כלומר שתמיד יזכור את העולם הרוחני "למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם", כלומר שיתנהלו חיי האדם על פי העקרונות הרוחניים.
בעניין המשפט נצטווינו - "...לא תכיר פנים", "ולא תיקח שוחד..." - דהיינו שכיוון שהשופט כפוף להלכות המלך ושאר המנהיגים בפועל היה מקום לחשוש שישא פנים בדין או יקח שוחד וכדומה, שהרי גדלות האדם העומד לפניו, עלולה לגרום לו להרגיש חובה לתת לו דין "לפי מעלתו". ועל כך מצווה התורה להיזהר. ומכאן: "צדק צדק תרדוף" - אנו חוזרים אל הרוחניות ואל הנבואה וחוזר חלילה. אבל כדי ליישם את כל המצוות בפועל, אנו צריכים ללכת שלב שלב - החל מהשופט, אל המלך, אל הכהן ועד אל הנביא. ולכן זהו הסדר הכתוב בפרשה, לפי סדר סידור המערכות
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 18/01/2018 10:17:41
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2017 10:30 |
|
| |
חלק ההנהגה
הנהגת העם כוללת ארבעה רשויות: א. שופטים. ב. מלך. ג. כהנים. ד. נביאים. וזה סדרן דווקא, כי:
הנביא מוסר את דבר ה', היינו ענייני הרוחניות המוחלטים.
הכהן, כפי שביארתי במקומות אחרים - תפקידו להוריד את השפע הרוחני אל העולם הגשמי.
המלך - מנהל את העולם הגשמי, ופשוט.
השופט - מחליט היאך לעצב את העולם הגשמי באופן שיבטא את הרוחניות, וירומם את הגשמיות אל הרוחניות ע"י מעשים מסודרים ומיושרים.
וחוזר חלילה
עי"ל, שהשופט פוסק בדינים פרטיים של בין אדם לחבירו,
והמלך בעניינים כלליים של בין אדם לחבירו,
הכהן בעניינים פרטיים של בין אדם למקום (מצוות ספיציפיות)
והנביא בעניינים כלליים של בין אדם למקום, בהשקפה והסתכלות כוללת על התורה והעולם.
ומכיוון שבין אדם למקום הוא כללי לעומת בין אדם לחבירו שהוא יותר "פרט", ממילא נמצא שהולך מהפרט אל הכלל.
אמנם, לענייני השופט והנביא נסמכו לכל אחד שלושה עניינים, כל אחד מענייני הנהגת חבירו - לעניין הנביא נסמכו עניינים מבין אדם לחבירו, ולעניין השופטים נסמכו עניינים מבין אדם למקום. ואלו הם:
א. איסור פגיעה -
1. בבין אדם למקום - לא לפגוע בקדושת המזבח והמקדש ע"י אשרה ומצבה (וכן כתוב "יען את מקדשי טמאת בכל שיקוצייך ובכל תועבותייך", ומכאן שעניין זה "פוגע" בקדושת המקדש)
2. בבין אדם לחבירו - זהירות מהריגת אדם אפי' בשוגג, ושלכן ההורג בשוגג גולה, ועם זאת זהירות משפיכת דם ההורג בשוגג, שהרי שוגג הוא.
ב. חובת כיבוד -
1. בבין אדם למקום - לא להקריב בעל מום. וכן כתוב "ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צבקות לכם הכוהנים בוזי שמי... והבאתם גזול ואת הפיסח ואת החולה... הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבקות"
2. בבין אדם לחבירו - לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.
ג. הקפדה על האמת בדינים אלו
1. "ודרשת היטב... על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד" (ומכאן יש סיבה להניח שפרשה זו של פרק י"ז פס' ב-ז, לא באו להחמיר אלא להקל שלא יומת בקלות אלא אחרי דרישה וחקירה, וזה מוסבר גם מההקבלה לעד זומם)
2. "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" + עד זומם.
לאחר כל דיני ההנהגה, נוספו דיני הנהגות המלחמה, עד סוף פרשת שופטים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2015 11:02 |
|
| |
אריאל
כמובן שאתה צודק. אבל יש לשים לב כי ההמשך הוא- כי ימצא חלל באדמה- אדם בודד לא מזוהה, אומרת התורה -כי זה שהוא נרצח- משאיר אחריו חלל.
זקני העיר- המנהיגים מצהירים- ידנו לא שפכו את הדם הזה. ר"ל הנרצח לא אויב- לא אנחנו שלחנו לרצוח אותו.
ראה כמה תשומת לב נותנת התורה לנרצח בודד, ואולי הוא כלל לא יהודי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2015 01:08 |
|
| |
כי תקרב אל עיר... והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה תבוז לך.
מה דעתכם על המוסר ההומני הזה? מעניין לציין שהוא קצת קרוב לכללי הלחימה של המונגולים, גם הם היו קוראים לעיר לשלום, אם פתחה להם היתה להם למס, ואם לא - הכו את כל אנשיה לפי חרב. מסופר שבזמן כיבוש בגדד נמכרה גולגולת אדם בפרוטה.
שמעתי שפירשו שזה היה בזמנם, כשכל גבר היה לוחם פוטנציאלי, וכן שזה היה המוסר המקובל. אבל התורה הקדושה היא נצחית, כידוע, ולכאורה יש לקיים מצוה זו בכל דור ובכל זמן.
מה שבטוח שאם היינו עושים את זה לפלסטינים לא היתה בעיה בטחונית - לפחות ב20 השנים הקרובות.
_________________
כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר. (המלכה הלבנה, מתוך הספר ׳מבעד למראה ומה אליס מצאה שם׳ כתבי לואיס קרול)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2015 11:44 |
|
| |
יתכן ואברהם
בפשטות הפס הראשון שלא תהיה לשבט נחלה והשני על היחידים
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2015 11:42 |
|
| |
יט וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. כ וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּהבְּקִרְבֶּךָ. כא וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל אם הפירוש של "עין תחת עין " וכו' בפרשת משפטים הוא ממון נמצא שהעדים לא חייבו מעולם עין יד ורגל ןלשון הפסוק כאן אינה מכוונת.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2015 02:49 |
|
| |
{יא} וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: {יב} וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: {יג} לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:
הגמרא במסכת סנהדרין מבארת שמדובר שהרג במזיד בעדים אך ללא התראה.
מפשטות הפסוקים כאן כהמשך לפסוקים הקודמים נראה שמדובר שאין ראיה שהיה מזיד, אלא רק ידוע שהוא היה שונא לו משכבר.
לפי זה קצת יותר מובן הרעיון של לתת לגואל הדם לעשות בו כרצונו. אך עדין קשה, שמא לא היה מזיד? וביותר קשה, השליחה של הזקנים לקחתו בפועל ולתתו בידיים - בידי גואל הדם שיהרגו.
אולי זה שורש ביאור הגמרא שהובא לעיל, אלא שלפי"ז יותר קשה פשט הפסוקים.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2015 00:14 |
|
| |
| ייתכן כתב: |  | | דברים יח. א לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם-יִשְׂרָאֵל; אִשֵּׁי יְהוָ-ה וְנַחֲלָתוֹ, יֹאכֵלוּן. ב וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ, בְּקֶרֶב אֶחָיו: יְה-וָה הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. מה פשר הכפילות? פסוק א' בלשון רבים פסוק ב' בלשון יחיד. |
|
יפה! ואכן חכמי הנוסח (BHS) הציעו למחוק פס' זה, ואף העירו שאולי זו תוספת מ- י, ט, ע"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2014 14:06 |
|
| |
כנראה שבאמת ברירא לך שקיבל החלטה זו לבד. אני מכיר כמה וכמה חתנים שהתחתנו בלי לקבל שום החלטה, פשוט הובילו אותם עם נרות...
|
|
|
|
|
