אני מתנצל מראש בשם שלומי-אמוני-הפורום. האשכול הזה אינו רציונאלי, אינו דיוני-מטא-הלכתי, ואולי הוא סתם אופטופיק.
אבל לאחר שיחה עם גולש/ת מכאן, אני מניח אותו כאן על השולחן בכל זאת.
===
האדם, כשהוא גדל ומתפתח, עובר שלבים רבים. בילדות, השלבים ברורים ומובחנים, ומי שרוצה להעמיק בהם מוזמן לקרוא את התאוריות של פיאז'ה על ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים. גם בלי להיות ביולוג ימי שהפך לפסיכולוג, כל אחד יכול לראות לבד את ההבדל בין תינוק שאינו זז לזה שכבר זוחל, ולאחר מכן - ללומד ללכת. להבחין בין המדבר לבין המקשקש, בין זה שכבר שולט בצרכיו לבין זה שעדיין נזקק לחיתולים, וכן הלאה.
אצל האדם הבוגר, השלבים כבר ברורים פחות. אנו יכולים לשים את האצבע על תחנות ברורות: קבלת עול מצוות, נישואין, הורות וכו'. מאחר וימות המשיח טרם כאן, גם יתמות מהווה שלב מעצב בהתפתחותו של אדם, בכל גיל בו הוא הופך לכזה.
אך אני רוצה לדבר על שלב אחר, עדין יותר ופחות מובחן:
שלב היפוך התפקידים.
לא כולם מגיעים לשלב זה. יש מי שהתייתמו בגיל צעיר, ויש מי שהוריהם נפטרו בבריאות טובה ובצלילות מוחלטת. ככל שתוחלת החיים עולה, גם עולה מספר האנשים שאינם נפטרים באחת אלא הולכים ודועכים. זו אינה תופעה חדשה כמובן, ואנו מכירים אותה גם ממקורותינו, אולם הכמות. הכמות, כמובן, אינה משנה לאדם הפרטי. מי שמוצא עצמו צריך להחליט עבור הוריו החלטות, לא בהכרח מוצא נחמה בכך שהוא שותף למצב אותו חווים רבים אחרים. מצד שני, לעתים התמודדות של אנשים רבים עם בעיות דומות, מביאה למציאת פתרונות טובים, והאפש/רות לחלוק במידע חשובה.
בעיני, שלב היפוך התפקידים הוא מהשלבים הקשים שיכול לעבור מי שנאלץ להגיע לשם. ההכרח לטפל בהורים אינו קל, אולם כאשר מתלווה אליו הצורך להחליט עבורם - ולעתים אף לכפות עליהם פעולות שהם מתנגדים להן אך ורק משום שאינם במלוא יכולתם השכלית - קושי גדול יותר. לקשיים אלו מתלווה גם התחושה התמידית של דילמה בקיום מצוות כיבוד הורים. מי שכופה על אביו לבצע פעולה, או מונע ממנו לעשות משהו נגד ציוויו המפורש - גם אם הוא בטוח שנהג כפי שצריך, נושא עמו תחושות אשמה וחוסר נוחות.
ועד כאן בינתיים. אני מעביר את שרביט המלל למשורר דילן תומס, כפי שכתב לאביו בן השמונים:
Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close of day;
Rage, rage against the dying of the light.
Though wise men at their end know dark is right,
Because their words had forked no lightning they
Do not go gentle into that good night.
Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.
Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.
Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.
And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light
_________________
נשלח ב-22/11/2011 19:31
אםשלום ראיתי כין תגובה על סיפורך ונזכרתי בשיר של אבירן
נחיתת-לא-אונס דוד אבידן
הַיָּרֵחַ נָחַת נַחַת נַחַת
וְהָיָה לוֹ כִּוּוּנְחִיתָה אֶחָד
וְכֻלָּם אָמְרוּ לוֹ שֶׁאֵין מֻשְׁחָת
מִמֶּנּוּ בַּשָּׁמַיִם
אֲבָל הוּא הִתְעַלֵּם הִתְעַלֵּם הִתְעַלֵּם
מַמָּשׁ כְּמוֹ אָז בַּיָּמִים הָהֵם
כְּשֶׁהָיָה עֲדַיִן גָּדוֹל וּמְחַמֵּם
פִּי שְׁנַיִם
אֲבָל הֵם גִּנּוּ גִּנּוּ גִּנּוּ
וְאֶת שִׁדּוּרָיו מִיְּנוּ מִיְּנוּ
וְהוֹדִיעוּ בְּתֹקֶף שֶׁלֹּא יֵעָנוּ
לִרְצוֹנוֹ לִנְחֹת
וְלָכֵן הוּא חָזַר חָזַר חָזַר
לִהְיוֹת כְּמִקֹּדֶם מַזָּר מוּזָר
חֶצְיוֹ לֹא מֻכָּר וְחֶצְיוֹ קַר
וְכֻלּוֹ אֲנָחוֹת
נשלח ב-22/11/2011 16:59
[אני לא בטוחה שזה שייך לאשכול הזה, אבל חיפשתי "הזדמנות" לצטט את הסיפור הקצר של הסופר המופלא, שרק לא מזמן התוודעתי אליו - אַאוּגוּסטוֹ מוֹנֶטרוֹסוֹ.
פרה
יום אחד כשנסעתי ברכבת קמתי פתאום בשמחה על שתי רגליי והתחלתי לנופף בהתלהבות ולקרוא לכולם לצפות בנוף ולראות את השקיעה הנהדרת. הנשים והילדים וכמה אדונים שהפסיקו את שיחתם הביטו עליי מופתעים וצחקו לי אבל כשחזרתי והתיישבתי בשקט הם לא העלו בדעתם שזה עתה ראיתי פרה מתה מתרחקת מאיתנו לאט על צד הדרך והיא מתה לגמרי ואין מי שיקבור אותה ואין מי שיוציא לאור את יצירותיה האחרונות ואין מי שיאמר בהספד רווּי דמעות ורגש כמה טובה היתה אל כולם וכמה קילוחים של חלב חמים נתנה כדי שהחיים בכלל והרכבת בפרט יוכלו להמשיך הלאה.
מי שעדיין לא התרשם מחוכמתו של מונטרוסו לכתוב רומן שלם, סיפור חיים מורכב ונוגע, מלא עצבות והומור, בכמה שורות, מוזמן לעיין גם בסיפורו הנפלא הבא, שנחשב לסיפור הכי קצר בעולם וזכה לאלפי מאמרים פרשניים (כן, גם פוליטיים), וקרוי בפשטות הדינוזאור -
כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם.]
תוקן על ידי אמשלום ב- 22/11/2011 17:01:17
נשלח ב-21/11/2011 12:34
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 21/11/2011 12:43:00
נשלח ב-21/11/2011 12:03
המתרגם הוא בני להמן.
בני (בנימין) להמן נולד בי"ב בטבת תשל"ג, 17 בדצמבר 1972 בירושלים. בוגר ישיבה תיכונית וקצין קרבי בעברו. למד מתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים וזכה בפרס הדיקן על הצטיינותו בלימודים. כמו כן זכה בפרס ראש הממשלה על מצוינות טכנולוגית בפיתוח ביטחוני.
בגב ספר השירים שיצא לאור בסדרת "משיב הרוח" של "כתר" נאמר עוד שיצא לטיול ארוך במזרח לאחר שיחרורו. השירים והטיול מרמזים שכבר לא היה שומר מצוות. אני חוזר לצטט: "בני להמן כתב גם שירה: שיריו פורסמו בכתבי-העת "משיב הרוח" ו"הליקון" והוא אף השתתף בכיתת השירה של הליקון. מהשירים עולה דמות שירית מורכבת שבה עצב דק מסוך על נפש רועדת ולמרות עוצמות גדולות שהיא נוגעת בהן, בסוף דבר היא בודדה בעולם. מן השירים עולה אמירה אפוקליפטית חדה אבל לצידה גם צחוק ודמע, געגוע גדול אל הלא נודע וצמא לאהבה".
ענין מצער זה קרה כתשעה חודשים לאחר שאבי צפה ברגליה הגלוחות של מי שעתידה להיות אמי
כשהיא עומדת על סולם ומחליפה נורה באסם מזכוכית.
אבי השליך את הפרחים שהביאה סבתי לכבוד הלידה מהחלון
(ישנן נסיבות מקילות – נולדתי בשנת שמיטה)
כמה שנים מאוחר יותר קפצה סבתי בעקבות פרחיה מאותו חלון עצמו.
מאז, כבוד השופטת, רבותי המושבעים
אני כותב שירה מתחככת
שירה שורטת שמטפחת את זיפיה
שירה מועכת, שירה שלא נקראת מאליה
שירה שנסוגה מכל הבטחותיה
שירה דחוסה ששומטת את הרוח מבין מילותיה
שירה מתפוררת למגע
שירה תזזיתית, קופצת –
שרגע רצה ורגע נגררת
שירה שמנסה בכוח לנער
את הקורא מעליה
שירה שלעתים, אני מודה, היא עולה על גדותיה
שירה שעלולה בכל רגע לצאת
מכליה.
כמה שאלות מאד לא ברורות: האם המשורר דמיין את המפגש בין אביו לאמו או ששמע עליו? אני משער שגדל בבית דתי, כיון שהגיע לישיבה תיכונית, אז מהיכן הסיפור?
מדוע נזרקו הפרחים, אם היה כזה מעשה? האם הסבתא לא היתה שומרת מצוות והאב לא רצה את הפרחים או שזה סמל למשהו אחר (וזה תמיד סמל, כמו כל העימותים על רקע של מצוות)?
ראו גם את השיר "בבית העלמין בהרצליה" והנה כמה קטעים:
...
טור נמלים עצל אוגר מזון מתוך הרגל
גם העמלניות ביותר מתקשות למצוא תכלית
מי שיש אלוהים בליבו קורא למתים מן הספר
מי שאין לו, בוחש את החול ברגליו
סבתא מכוסה אבנים קטנות
החצאית המנוקדת שלא הספיקה לתפור
המוות רתום לחיים כסוס לפני עגלה –
על סף דלתך בזמן קריב
סבתא מחוץ לגדר
נטלה בידה את חייה
כמו באגדה הסינית אני עוד בוטש בכנפיה.
אני רואה לנגד עיני דמיוני את הבן באזכרה, בוטש ברגליו בחול או רק מתבונן באלו שבוטשים בחוסר סבלנות? ואיני יודע מהי אותה אגדה סינית. מישהו יודע?
והציטוט האחרון, הקצר מכל, שמעיד על יכולת טכנית ועל, כמה עצוב, ייאוש עמוק. המוות רתום לחיים ומי שאין לו אלוהים בליבו חושב שכל מה שאפשר לעשות הוא להיות דתי ולקרוא למתים מן הספר...
הייקו בלוז
החתול ברח –
שוב עיני משתקפת
בתחתית הכוס
הייקו, למי שעדיין אינו יודע, הוא מבנה קשה מאד ביפנית, 17 הברות, וכמעט בלתי אפשרי בשום שפה אחרת, כאשר המשורר גוזר על עצמו לבטא את המירב במינימום של מילים.
***
ובחזרה לביוגרפיה העצובה. האיש הזה, המוכשר כל כך, היה מיועד מן הסתם לגדולות. גם במדע וכלכלה. ואכן, בשנת 2000 ייסד וניהל כמעט עד מותו את חברת ההיי-טק Digital Fuel. קודם להקמת החברה עבד להמן כמנהל בחברת אינטל וחברת IPHighway. בני להמן מצא את מותו בי"ב בתמוז תשס"ד, 1 ביולי 2004."
והנה הסוד הנורא שהביוגרפיות הרשמיות מסתירות. הוא לא סתם "מצא את מותו". הוא התאבד. התאבד לאחר שפוטר מתפקידו כמנכ"ל.
איני שואל איך נשבר אדם כה מוכשר ומתמוטט. מבחינה פסיכולוגית, אני כן מציין לכך שבאחד השירים שלו הוא מספר שסבתא שלו התאבדה. אולי זו היתה לגביו תמיד אופציה באיזה שהוא מקום בתודעתו. מבחינה פילוסופית, כבר אמר (אלבר קאמי?) שיש רק שאלה גדולה אחת, אם להתאבד. בלשון אחר, זהה לוגית אבל לא נפשית, האם להמשיך לחיות, להאבק, לסבול אבל גם לשמוח. לא צריך להיות בן 80, במיטה, עם עינים דולקות ולידך בן משורר, כדי לשאול את עצמך על מה ולמה אנו כאן ואם להתאמץ. עבור רובנו זה ניסוי מחשבתי דמיוני, וטוב שכך.
תגלית. השיר תורגם שוב. ויש סיפור מאחורי המתרגם. קשה לדעת במה להתחיל. אני בוחר להתחיל בתירגום.
אל תוך החושך הטוב אל תנעם
(שיר שנכתב קרוב למותו של אבי, תומס ד.ג. תומס, שהיה מורה בבית הספר היסודי בסוואנסי.)
אל תוך החושך הטוב אל תנעם
זקנה צריכה לבעור ואת סוף היום להלל
קום כנגד מות האור, זעם.
למרות שחכמים מכירם בצדקת האופל, בבוא יומם
דבריהם הרי לא הציתו אף ברק משתולל
ובכל זאת אל החושך הטוב לא יכוונו את פסיעתם
צדיקים, בעבור גל אחרון, בוכים בסנוורם
צדקתם השבירה צריכה היתה במפרץ ירוק לחולל
זועמים על גסיסת האור וזועקים את זעקתם.
פראים שצדו את החמה במעופה ולוו אותה בשירתם
ומאוחר מדי למדו ללוותה במבט אבל
כועסים על האור הגווע, מוציאים את חרון אפם.
אנשים קודרים, שקרוב למותם, רואים בעוורונם
שגם עינים שכהו יכולות לבהוק כשביט ולהתהולל
קוצפים, זועקים כנגד האור הנעלם.
ואתה, אבי, שם על הכר העצוב מורם,
קלל, ברך אותי עכשו בעיניך העזות, אני מתפלל,
קום כנגד מות האור, זעם.
נשלח ב-23/9/2007 11:25
מו"ל לפעמים הכפרה היא למשפחה.
נשלח ב-23/9/2007 09:49
.
מו"ל, אני חושב שמדובר בתופעה כלל-אנושית, לאו דוקא יהודית-דתית.
אם בפני מישהו בן 40, הנמצא בשיא חייו, תוצב הברירה הבאה:
למות מחר.
לחילופין: להמשיך לחיות עוד 10 שנים, אך כשהבריאות מתדרדרת. יוצב בפניו מסלול בו הכושר הגופני יורד, הראיה מתדרדרת, מחלות שונות וכו'...
מה יבחר?
יש הבדל מהותי בין ההסתכלות על ה"מיידי" לבין "עוד 30 שנה"
בחור בן 20 יכול לומר "בלי רגליים? עדיף לי כבר למות". אם ימצא את עצמו במצב זה ותעמוד בפניו אותה שאלה שלפי אלבר קאמי היא השאלה היחידה שראוי שאדם יעסוק בה (האם להתאבד או לא), הדיון כבר יהיה אחר. הציווי לחיות חזק מאד. אתאיסט היה אומר שהאבולוציה נוטה חסד לאלו שמנסים לחיות בכל מחיר. אלו שמעדיפים למות - שורדים פחות...
נשלח ב-23/9/2007 09:46
מוציא לאור
סתם הערה קטנה, יש אנשים בגיל 85 שלא נס ליחם והם נמרצים וצעירים ברוחם ותורמים למשפחה לחברה ולעצמם,
וראיתי צעירים בני 18 25 ו30 שנס ליחם, הם אכולי יאוש מהחיים, לא תורמים כלום לעצמם וודאי שלא לסביבתם, חוץ אולי מכמה שירי יאוש.
ראיתי לנכון להציא את זה לאור
נשלח ב-23/9/2007 09:34
סתם הערה קטנה: לו היו שואלים אותנו כיום, כשאנו חושבים שאנו ברמה שכלית ומנטלית מפותחת, האם היינו מעדיפים למות בגיל 70 באופן של לא נס ליחו, או שנמשיך לחיות עוד עשר שנים לאחר מכן עם תלות שהולכת ומתגברת עד לפרטים שהוזכרו לעיל - סביר להניח שהיינו מוותרים על אותם עשר שנים.
אבל אילו היו שואלים אותנו זאת בגיל 70, ובפרט שההתדרדרות היא אייטת, יתכן מאד שהיינו, או לפחות רובנו, מעידפים את התלות ואת כל ההשפלה, ובלבד להיאחז בחיים. זכרו את משה רבינו ואת בקשותיו ע"פ חז"ל להיכנס לארץ ישראל בתור סתם אדם ואפילו בתור עוף. כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת.
ומה גם, שעל פי ההשקפה היהודית, יתכן שבאותן שנות תלות והשפלה, ישנה כפרה לעוונות שהיו, גם אם המושפל אינו ברמה שכלית להבין ולהרגיש זאת.
נשלח ב-20/9/2007 11:55
כל עצבות- מקורה באגוייזם.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-20/9/2007 11:40
.
ריקשה שלום וברוכה הבאה
דומני כי כולנו מתחילים בנקודה ידועה ומסיימים בנקודה ידועה. כדברי עקביא בן מהללאל, כולנו יודעים מהיכן באנו ולאן אנו הולכים.
העובדה כי חיי כולנו נעים בין נקודת הלידה לנקודת הפטירה, אינה קובעת כי מה שקורה באמצע, חסר משמעות. אמת, יכול אדם להתפס לתחושות פסימיות של "הכל הבל", ולחשוב כי "טוב ממני זה שלא נולד", אולם לא זו הדרך.
וכי את לא חוללת שום שינוי? לא גרמת אושר לבני משפחתך, לא סייעת פעם למישהו שכלל אינך מכירה, לא חייכת אל אשה שעברה מולך וגרמת לה להרגיש שהעולם אינו כה גרוע אחרי הכל?
ודאי שאין מתום בדבריו של זילבר למעלה. מתום אין בהם - תמימות גדולה ונאיבית, יש גם יש.
כל הפילוסופיות הגדולות, כל האידאולוגיות הגבוהות והרעיונות הנשגבים, כולם נעצרים-נחסמים על מפתן דלת המשפחה שלנו. יכול אני לצטט מ"המורה" את כל השיטות להסברת "צדיק ורע לו", ולהסביר לעייפה מה ענה ה' לאיוב מנהסערה, אך מול מיטת ילד חולה - אין נחמה בתשובה כזו. מי שרואה את אשתו הצעירה גוססת לעיניו ממחלה, לא יתנחם ב"לעולם שכולו ארוך" של רבי יעקב, ולא באף תשובה אחרת. ילדיה היתומים של אותה האם, כלל לא מודעים לתשובות הלוגיות-פילוסופיות העמוקות. הם בסך הכל רוצים את אמא.
אבל אנו, מה אנו ומה חיינו? כל שנותר לנו הוא את ה' ירא ואת מצוותיו שמור - כי זה כל האדם.
ולוואי ונכתב כולנו לבריאות ולחיים.
נשלח ב-27/8/2007 22:19
שיר של יהורם טהר לב
רציתי לומר לך אישתי הטובה,
אחרי שעברנו כברת אהבה,
דברים שחשבתי לומר כבר שנים,
כי לפעמים נפרדים,
בלי להיות מוכנים.
היית לי האור שהאיר את חיי,
היית לי החום בצינת לילותי,
היית השמחה והעצב הרך,
את נתת לי הרבה יותר,
משנתתי לך.
ידעת איך לשבור את הקרח שבי,
ידעת איך לפרוט על מיתרי לבבי,
הצחקת אותי כל כך הרבה פעמים,
ולימדת אותי לבכות,
בלי לחוש רחמים.
היית מאהבת מאוד נבונה,
מיתרי עוד דרוכים אל אותה מנגינה,
את הלחן הזה לעולם לא אשכח,
את נתת לי הרבה יותר,
משנתתי לך.
אלוהים הוא שלח אותך דווקא אלי,
זאת ידעתי מרגע שבאת אל חיי,
אך כל התודות הן קטנות בשבילו,
הוא נתן לי הרבה יותר,
משנתתי לו.
לעולם לא אוכל להחזיר את החוב,
על האושר הזה, הפשוט והטוב,
המילים הדלות לא שומעות בקולי,
נתתי להן יותר, משנתנו הן לי.
זאת רציתי לומר לך אישתי הטובה,
אחרי שעברנו כברת אהבה,
דברים שחשבתי לומר כבר שנים,
כי לפעמים נפרדים בלי להיות מוכנים.
