Jus Primae Noctis ( זכות הלילה הראשון )

.

מקור 1:

מואדיב,

תודה על ההסבר.
ההשערה הזו בהחלט הופכת את הסיפורים על פיהם, אך אין זו סיבה מספיקה (לטעמי לפחות ) לסתור אותה.
אגב, גם ההבדל שציינת בין הירושלמי לבבלי עשוי לחזק את הטענה שאין לדברים בסיס מציאותי, והם "מיתולוגיה" בעלמא.



מיימוני,

טרם הגעתי לשלב ההתמרמרות/הקבלה השמחה. אני עדיין בשלב הבירורים...
[אם קראת את המאמר אליו לינקק מואדיב לעיל, בודאי ראית כי סיבות להתמרמרות מוסרית יש בכל אחת מן האפשרויות, כיוון שאף אחת מהן שמה בראש מעיניה את רגשותיה של האישה הנאנסת.]

בהקשר של מעשה אבשלום כדאי לציין גם את המתואר במלכים א' ב', שם מסופר כיצד אדוניהו (שכזכור ניסה להמליך את עצמו) מבקש משלמה רשות לשאת לאשה את אבישג השונמית לאחר מות דוד, ושלמה מפרש זאת כחתרנות ושולח את בניהו להמית את אדוניהו.

.


הערה:
בירושלמי, התשובה לשאלה מהו "מפני האונס" היא כשפים. דוקא בארץ ישראל, שבה - לכאורה - היה אמור להשאר רושם חזק יותר של מעשי ההגמון, נוקטת הגמרא בתשובה שונה לגמרי.

אמשלום

לא ידוע לי על תיעוד שמוכיח כי דין כזה נהג אי פעם.

יתכן שזו הלכה שנתחדשה על ידי חכמים, כאשר דנו בנושא של כבוד המלך והמסתעף ממנו.

וכמובן, ההלכה חלה בין אם אי פעם קיימו אותה ובין אם לאו. מבחינה זו, ההלכה אינה מכירה בעולם מחוץ לה. הכל כפוף לה. סמיילי.

בוודאי לא נעלם מעיניך הסיפור על אלמנתו של (אחד התנאים, ר"י בר"י?) שרבי יהודה הנשיא ביקש לשאתה. והיא ענתה לו: כלי שהשתמשו בו לקודש ישתמשו בו לחול?

איני יודע אם זה היה הנימוק הבלעדי שלה לסירוב לנישואין, אך בהתחשב במעמדו של רבי, זו היתה תשובה מעניינת. ויש בה מעין ד-מעין (כמו של כמו) הרעיון של המשנה. אמנם רק מצד ההרגשה ולא הדין.

מבחינה אחרת, הייתי מצפה שתתמרמרי על הלכה זו, שהיא אנטי פמיניסטית, ומשווה בין האשה ככלי שימוש לבין דברים אחרים, כמו סוסו של מלך ועוד דוגמאות שאסורות בשימוש לאחר מותו של המלך.

ובהמשך לדבריך למואדיב - נראה שלמלך יש מעמד ייחודי בהלכה, ולכן הגמון או כל דמות סמכות אחרת אין להם אותו מעמד לגמרי. אם כי מצאנו לגבי האב שלא ישב הבן על כסאו המיוחד לו, ולא יעמוד או ישב במקומו בחברת המכובדים וכיו"ב.

***
מואדיב

איקון ירוק על האיזכור המתבקש. האם הגמרא שם אינה מביאה את המעשה?

אמנם מסברה היה מקום לחלק. לקיחת הפילגשים של דוד אביו נועדה להפגין יותר מאשר את תפיסתו כמלך היורש  עוד שני דברים, לדעתי. ראשית, סילוק המלך הקודם ששוב אינו יכול למחות ולהעניש על הבזיון. שנית, יצירת תחושה של מעשה בלתי הפיך. העם יכול היה לחשוב במקום כלשהו שדוד ימחל לבנו החצוף (כפי שכמעט קרה, לולא פיקחותו של יואב שם). אבל לאחר מעשה כזה... זה כבר יותר מדי. ונדמה לי שזו היתה עצתו של אחיתופל ומסתבר שזה היה טעמו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

.



הגמון, למיטב הבנתי, קשור יותר למנהיגות צבאית.


גם מבחינה אטימולוגית, זה מקור המלה. מדובר במלה יוונית, שמשמעותה "מנהיג" או "מפקד" (מכאן נגזרת המלה המוכרת לנו גם באנגלית "הגמוניה").

בכל אופן, ההשערה שלך היתה הופכת את כל הסיפורים על פניהם. אם בעילת ההגמון הופכת את הנבעלת למעין פילגש, ולאסורה לנישואין על האדם הפשוט, הרי שאותה "בתולה הנישאת" לא היתה נישאת כלל. לפי הרציונאל של הסיפורים, היא נאלצת לעבור דרך מיטתו של ההגמון כדי שתוכל להנשא לארוס שלה. אם מיטת ההגמון היא הידעד הסופי - עדיף להשאר רווקה מבוגרת, וטב למיתב ארמלו מלמיטב על דרגש ההגמון.



.

מואדיב,

האם ההגמון (=המושל המקומי) אינו מתיימר להידמות למלך? האם אין המלך מודל להגמונים?

[מיימוני,

לא ממש . התכוונתי למקורות מן העולם שמחוץ לגמרא (לשיטת הטוענים שיש כזה דבר...)]

מואדיב

אפשר שגם זה במקורות שלך, אך האם המעשה הזה לא מופיע לפחות בחלק מספרי המכבים, כאירוע שפתח את המרד הגדול במודיעין?

אם כן, לפנינו גזירה מימי יוון.

***
אמשלום

את מתכוונת מן הסתם לגמרא בסנהדרין (אין תקליטורי עמדי) שקובעת כי אלמנתו של מלך אינה נישאת לאחר, כי אין זה כבודו. ור' יהודה חולק ואומר שרשאית להינשא למלך אחר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

[מואדיב,

בניגוד לאמור לעיל, אני למדתי שאישה שהיתה נשואה למלך (או רק נבעלה על ידו) אינה מותרת להינשא לאחר (או רק להיבעל על ידו) ויש בכך פחיתות כבוד למלך (אולי מחמת "לא כל האצבעות שוות" וכד').
האם יש אמת בדבר? האם לזה יש הוכחות?]