באשכול הקישורים לכתבות הפנה ספרן לכתבה
מעניינת, שהתפרסמה ב"הארץ", ואספה (בצורה פופוליסטית ושטחית, כראוי
לעיתון) לקט מחקרים העוסקים ב"חוש השישי" - מקור חיצוני למוסר, שאינו
בכלל התבונה הטהורה.
הלינק לאותה כתבה הוא:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/901263.html
לדעתי, יש חשיבות רבה בניתוח נושא זה, מאחר
והוא מצביע על קיומם של שני מרכיבים שונים בהכרעותינו הערכיות (שהן למעשה רוב
ההכרעות שלנו) ובמשקל שביניהן, ואם נחדד בצורה מתאימה את הנתונים המופיעים במאמר, נוכל
להראות שתקפותו של האחד מהן מוטלת בספק, בעוד שתקפותו של האחר היא ברורה ומובחנת
באורח חד-משמעי.
ברור שלא אוכל להתייחס בשורות הבאות
בתשפוכת העצומה של הדברים שהובאו בכתבה כשהם מוצאים מהקשרם ומאבדים בכך את ההגיון
שבבסיסם. למען ההגינות אציין, שאני נוטל מהכתבה רק את שמתאים לי, ולשאר כלל אינני
מתייחס...
כדי שלא לבזבז זמן חשיבה יקר, יש להקדים
את שלא הוזכר בכתבה אך למעשה עומד לפני כל דיון בנושאיה: הכשל הנטורליסטי של יום, לפיו
כל שיפוט ערכי (טוב ורע, יפה ומכוער, וכן הלאה) אינו מתבסס על נתונים אובייקטיביים
הניתנים למדידה כלשהי, אלא הם נוצרים, כביכול, יש מאין.
ומכאן, לנתונים מתוך הכתבה:
א. במחקרים שנעשו לאחרונה נמצא כי פגיעה
באזור מסוים במוח, הממלא תפקיד חשוב בתהליך הרגשי, מותירה אנשים עם יכולת שיפוט
מוסרית מוגבלת, הנסמכת על נימוקים רציונליים בלבד ונעדרת את הממד הרגשי. אלו נפגעו
באזור באונה הקדמית שנקרא Ventromedial Prefrontal Cortex. הנוירופסיכולוג אנטוניו דמסיו, מאוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס
אנג'לס, מסביר שזהו האזור הקשור להכרעות מוסריות: "רגשות כמו סימפתיה, בושה
ואשמה - החיוניים להתנהגות החברתית שלנו - מתפתחים באזור זה".
סיכום: ההכרעות הרגשיות נוצרות יחד
עם פעילות באיזור מיוחד במוח.
ב. בניגוד למחקרים קודמים בתחום, שבהם
השתתפו נבדקים בריאים, במחקר שעליו ניצח הנוירולוג האמריקאי מיכאל קוניגס, בן 27, ושתוצאותיו
פורסמו בחודש מארס בכתב העת "Nature", השתתפו נבדקים "חסרי רגשות". החוקרים, בקליניקה
שבאוניברסיטת איווה בארצות הברית, העמידו אותם בפני דילמות מוסריות, ובחנו את
תגובותיהם.
בתרחיש הראשון שהוצג בפני אליוט, אדם
שבעקבות תאונה איבד את היכולת הרגשית שלו, וחמשת הנבדקים האחרים, מתואר קרון רכבת
הנוסע במהירות לעבר חמישה עובדי מסילה. הדרך היחידה להצילם היא ללחוץ על מתג, שינתב
את הקרון למסלול מקביל שבו נמצא עובד אחד בלבד. כאשר מציגים את השאלה הזאת בפני
אנשים בריאים, רובם משיבים שמוסרית עדיף לגבות את חייו של אדם אחד במחיר הצלתם של
חמישה אנשים. אלפי נחקרים בריאים השיבו כך עד היום, ביניהם מבוגרים וילדים, אתאיסטים
ודתיים [ביניהם החזון איש, כידוע. בא"א], נשים וגברים, סינים ואמריקאים. כולם
היו לוחצים על המתג. כך השיבו גם אליוט וחבריו למחקר.
בתרחיש השני שהוצג בפניהם, נדרשו
הנבדקים לדמיין שהם ניצבים על גשר להולכי רגל, מעל לאותה מסילה מהתרחיש הקודם, אלא
שכעת, כדי להציל את חייהם של חמשת העובדים, יש לדחוף מהגשר אדם כבד גוף שניצב שם. כובד
גופו של האיש יעצור את הקרון הדוהר, ויציל את חייהם של חמשת העובדים, במחיר חייו
שלו. רוב הנבדקים הבריאים משיבים כי המעשה הוא לא מוסרי. רק 15% סבורים שיש לדחוף
את האיש מהגשר. אליוט ושאר הנבדקים "חסרי הרגשות" השיבו כי לא היו
מהססים להשליך את האיש מהגשר.
סיכום: שיקול רציונלי קר אינו מבדיל
בין פעולה קרובה לאדם לפעולה רחוקה ממנו, בין פעולה ישירה לבין פעולת גרימה. ההבחנה
ביניהם היא פרי כח הרגש.
ג. את התזות על קיומו של החוש למוסר מבססים
החוקרים על שלושה ממצאים מרכזיים, שכל אחד מהם מהווה כר פורה למחקרים נפרדים: הממצא
הראשון התגלה מבדיקה של מוחות של בני אדם, בריאים וחולים, והוא שבחירות מוסריות
מתבצעות לרוב בארבעה אזורים במוח. הממצא השני הוא, שבהליך השיפוט המוסרי בקרב בני
אדם בריאים, הממד הרגשי דומיננטי יותר מ"הלוגיקה הקרה" - מנת חלקם של
אותם פגועי מוח. הממצא השלישי הוא, שבני אדם בכל העולם ניחנו בחושים זהים להגינות,
לאחריות ולהכרת תודה; כל התרבויות מתייחסות באופן שלילי למי שיש לו כוונה לפגוע או
להרע, ולראיה נוספת מביאים החוקרים את הטענה שלאומות שונות יש חוקים ואיסורים
דומים. ממצא משלים הוא, שגם ילדים קטנים ניחנו בשיפוט המוסרי הבסיסי הזה.
סיכום: המוסר, כהכרעה ערכית, אינו
יכול להסתמך על חשיבה רציונלית אובייקטיבית, והוא צורך השתמשות ברגש.
ד. בניסיון לענות על השאלה כיצד התפתח
אותו חוש מוסר בבני האדם, פיתחו מהלמן מברלין וג'ון מיכאיל, בן 37, ממרכז המשפט
האוניברסיטאי בג'ורג'טאון שבוושינגטון, תיאוריות שעוסקות במוסר המולד, המתבססות על
אלה של הבלשן נועם חומסקי, בדבר ה"דקדוק האוניוורסלי" שכל בני האדם
נולדים עמו. לפי חומסקי, פעולות רבות שהמוח הבוגר מסוגל לבצע הן תוצאה של יכולות
מולדות. אמנם אף ילד לא נולד כשהוא כבר יודע לדבר שפה מסוימת, אך כל הילדים נולדים
עם יכולת מובנית ללמידת שפה שמאפשרת להם לרכוש כמה שפות במהירות רבה בשנותיהם
הראשונות. מהלמן ועמיתו מרחיבים את התיאוריה הזאת אל מעבר לשפה, וטוענים שהתודעה
לא נחשבת עוד "לוח חלק" בעת הלידה, וכך גם המוסר. "האדם הוא חיה
מוסרית, יישות מוסרית", טוען מהלמן.
ה. עד לאחרונה סברו רבים כי הכרעות
מוסריות הן החלטות מודעות לגמרי, ולא הותירו מקום למושג כמו חוש פנימי של מוסר. ואולם,
במחקר שערכו האווזר ועמיתיו התגלה כי בני האדם יכולים לבצע החלטות מוסריות גם מבלי
להיות מודעים להן. כך, במחקר מסוים, התבקשו 526 נבדקים לנמק את התשובות שנתנו
כשהוצגו בפניהם דילמות מוסריות. חלקם לא נתנו כלל הסברים. אחרים סיפקו הסברים
מבולבלים. אפילו סטודנטים מאוניברסיטה מובילה סיפקו הסברים עמומים, בדיוק כמו
ילדים שהשתתפו במחקר. החוקרים הסיקו מכך שהמוסר שוכן עמוק במוח, נסתר מהחלק המודע.
כדי להפריך את הטענה שהמוסר הוא דבר נרכש, מסבירים החוקרים שאם כללי המוסר היו
נלמדים על ידינו כעקרונות מופשטים באמצעות ההורים, המורים והסביבה - היינו יכולים
להיזכר ללא קושי במקורם. אלא שזה לא המצב. "מוסר הוא משהו שלכל אחד יש, ולא
משהו שמישהו רוכש דרך ספרים", פוסק מיכאיל.
מתנגדיה של תיאוריית המוסר המולד
מסתמכים על טענתו של הפסיכולוג ההתפתחותי לורנס קולברג, שלפיה האדם אוסף השפעות
וחוויות מסביבתו, וכך מפתח יכולת לקבל הכרעה מוסרית. לפי המודל של קולברג, ילדים
מאמצים את נורמות המוסר של סביבתם; הם מתנהגים לפי המקובל בחברה, כפי שדמות
סמכותית הורתה להם, ומחויבים להוראות הללו בגלל חשש מעונש.
אך תומכי המוסר המולד אומרים שטענה זו
אינה סותרת בהכרח את קיומו של חוש המוסר הפנימי הטבוע בילדים. העובדה שהילד לומד
ומפנים כללי מוסר רבים בשנותיו הראשונות, אין משמעותה שאינו ניחן בחוש מוסרי משלו.
למעשה, הפסיכולוגיה ההתפתחותית כבר הראתה שפעוטות ניחנו בחוש בסיסי לבחור בין טוב
לרע. פעוטות אמנם לא מחזיקים בראשם את "קודקס החוקים", אך הם ניחנו
במאפיינים רבים של קוד מוסרי בוגר ומפותח, וילדים בני שלוש וארבע כבר מבדילים בין
פעולה שבוצעה מתוך כוונה ותכלית לזו שבוצעה בטעות. הם גם מבחינים בין הפרות של
המוסר "הטבעי" (גניבה, לדוגמה) ובין פגיעה במוסכמות החברתיות (כמו ללכת
לבית הספר בפיג'מה). בני 4-5 כבר משתמשים בעקרון היחסיות, כדי לקבוע את רמת העונש
שיש להטיל על מבצעי ה"עבירה" לעומת מי שסייע להם.
סיכום: ניתן לטעון שחשיבה מוסרית היא
ככל אינטואיציה, שאינה זוקקת נתונים מולדים, אף על פי שהיא נעשית באופן לא מודע. אך
החוש למיון התופעות המלמדות-באופן-ממילאי את המוסר, הוא מולד.
ו. באמצעות מבדקים שערך, ביקש גרין לברר
את היסוד האבולוציוני של המעורבות הרגשית בהחלטות מוסריות. הוא הציג בפני הנבחנים
שתי שאלות. בראשונה מתואר תרחיש ובו אדם הנוהג במכונית מבחין בהולך רגל מדמם על
המדרכה ממול. האם עליו לפנות אותו במהרה לבית החולים, למרות העובדה שהדם יהרוס את
ציפוי העור החדש שרכש לאחרונה ב-200 דולר? רוב האנשים סבורים כי סירוב לפנות את
הפצוע הוא פעולה לא מוסרית. אבל שאלה נוספת, בדבר פעולה שעלותה הכספית זהה, מניבה
תוצאות אחרות. השאלה היא האם היית מוכן לתרום 200 דולר לארגון צדקה אמין, כדי
להציל מרעב אנשים נזקקים בארץ רחוקה? רוב האנשים, מתברר, סבורים שאין זה בלתי
מוסרי לסרב לעזור במקרה זה.
כדי להבין את ההבדל בשיפוט המוסרי בין
שני התרחישים, בדק גרין אילו אזורים במוח היו פעילים בעת שהוצגה כל אחת מהשאלות. בבדיקה
התגלה, כי בתרחיש הראשון היו פעילים אזורים הקשורים לקשרים חברתיים ולרגשות, בעוד
שבתרחיש השני לא נראתה בהם פעילות. הסבר אפשרי להבדלים הוא אבולוציוני: החלטות לא
אישיות, כמו העברה בנקאית של סכום כסף לנמען אנונימי, לא טבועות במין האנושי, ואין
להן שריד או ביטוי אבולוציוני. כשמדובר בעזרה לאדם ספציפי, פצוע, הדבר שונה. בטבע
חיו ההומו-סאפיאנס בקבוצות, שבהן הכירו כולם את כולם. כשאחד מפרטי הקבוצה דימם על
הקרקע, היו האחרים עוזרים לו. קבוצות שחבריהן עזרו זה לזה הצליחו להתמודד טוב יותר
עם משברים. זהו מקורם של רגשות כמו אלטרואיזם ודאגה לזולת. כאלה הם גם החוש להגינות
והצורך להעניש את מי שפשע - תכונות שמצאו מקומן עמוק במוח, ברבות השנים. זו הסיבה
שלרגש יש מקום משמעותי יותר מלתבונה כשאנו נדרשים להתמודד עם דילמה מוסרית.
"הרגשות גוברים על החוקים", אומר
חוקר היונקים, פרנס דה וול, "הם המצפן שלנו". אלא שהמכניזם הראשוני הזה,
שמסייע לנו בבחירות מוסריות, תקף לרוב רק לגבי הסביבה הקרובה שלנו. כשמדובר באנשים
שאנו כלל לא מכירים, נחלש החלק האלטרואיסטי. כפי שמסכם גרין, "האינטינסקטים
החברתיים שלנו לא מתאימים לעולם המודרני".
סיכום: כנ"ל סעיף ב.
לפי דרכי הניסוח של מייסדי בית המדרש
הזה אומר, שבעוד והבחנת נתונים אובייקטיבית ב"עצם", להעלות שיקולים ולתת
להם משקל, היא פרי התבונה הטהורה, הרי שה"עוצמה" הנותנת משקל יתר לשיקול
מסויים אינה פרי התבונה הטהורה, אלא יש לה מערכת מקבילה משלה במוח, המתפתחת באופן
מקביל.
אך לעומת המשתמע בכתבה, אין שום הכרח לטעון
שהמוסר הטהור אף הוא זקוק לאותו "מרכז רגשות" המסיט את ההכרעות הערכיות
בהתאם ל"אגו", ותיתכן (תיאורטית בלבד) גם הכרעה מוסרית החפה מנגיעות אלו
ובכל זאת לא יהיה בה הכשל הנטורליסטי של יום. אין תפקידו של מרכז הרגשות להמציא
התאמה ערכית יש מאין, אלא להעצים התאמות ערכיות כאלו על פני האחרות.
בדיעבד, מאחר מרכז הרגשות פועל, ודאי
שאין זה מן התבונה להתעלם מהכרעותיו, וודאי שיש להיות מתואמים גם עמו. הגיון זה
הוא הבסיס להלכות כ"עניי עירך קודמין".
