בס"ד
שוב סליחה על האיחור...
מוקדש לכל אלו שקיבלו בהבנה את האיחור...וגם לאלו שלא :)
השתקפות פרק מס' 24
ליבה האיץ את קצב פעימותיו, והיא התקשתה לנשום. אך היה זה מוחה אשר החזיר אותה למציאות הכואבת. ' זה לא ייתכן' היא חשבה לעצמה שוב ושוב בשניות המעטות שעברו מאז הביטה בו. גופה רעד ללא שליטה והיא מצאה את עצמה מתרוממת באיטיות מהאדמה ומתקרבת אליו, במטרה לחזות בתעתוע מקרוב.
היא נעמדה למולו מביטה בתווי פניו הכל כך מוכרות, בוחנת בשקט שכה אפיין אותה בחודשים אחרים. השקט היה כה גדול עד שכמעט היה ניתן לחוש אותו, והרוח הייתה היחידה שהעזה להפר בצלילים החרישיים שהשמיעה. הסנטר, שפתיו, אפו... כולם כל כך דומים. לרגע חשבה שאולי היא מדמיינת אבל דמותו הייתה נראית כה מוחשית.
ואז מבטה נתקל בעיניו. באותו הרגע היא ידעה שזה לא הוא. לא היו אלה עיניו הכחולות שהביטו בה. את מקומן תפסו עיניים ירוקות צלולות, עיניים הדומות לשלה, עד שכמעט היה נדמה לה שמדובר בהשתקפות....
היא ניתקה את מבטה ממנו במהירות, כשהצבע חוזר ללחייה ונשימתה חוזרת להיות סדירה. שאלות רבות עלו בראשה, אך בביישנות אופיינית היא חזרה ועמדה למול הקבר מנסה לארגן את מחשבותיה. כמה רגעים עברו עד אשר שמעה את קולו לראשונה.
"שירה?" הוא שאל בעודו יודע את התשובה.
"כן..." היא אמרה בשקט, מנסה לחשוב כיצד הוא יודע את שמה... הרי מעולם לא פגש אותה.
"אני-" ניסה לומר.
"יוני" היא קטעה אותו.
" אני מבין שדודי סיפר לך עליי..." הוא אמר מהורהר.
" כן, דיברנו עליך כמה פעמים, בייחוד על הכאב שגרמת בכך שעזבת לדרום אמריקה לכמה שנים טובות..."
" הוא אמר לך למה?" שאל, חושש.
" כן, הוא אמר לי. דודי חשב שעזבת בגלל שהוא השתנה, הפך להיות חרדי".
דמעות נקוו בעיניו, היא הזכירה לו דברים שרצה לשכוח ולהשאיר מאחוריו. הוא הודה בליבו שהיא בגבה אליו, לא רואה אותו מאבד שליטה כך. כיצד היה יכול להיות כל כך טיפש? איך לא התחשב באדם שהיה הכי יקר לו? מדוע לקח לו זמן כה רב להגיע למסקנה שמקומו נמצא בין אותם אנשים אליהם התנגד במשך שנים רבות? ועכשיו היה מאוחר מידי... דודי לא כאן...
כאילו קראה את מחשבותיו אמרה שירה " חבל שהוא לא כאן...רואה שגם אתה בחרת בדרך שהוא הלך בה...".
יוני נשך את שפתו, יודע שהיא קלעה בדבריה למחשבותיו.
שירה חיפשה משהו בתיקה, ולאחר מכן ניגשה לעברו.בלי להביט בעיניו היא הגישה לו מטפחת לבנה קטנה בעלת רקמה עדינה של פרחים והלכה מהמקום. יוני נעמד במקומו, שוכח להגיד תודה, שקוע במחשבות. וכשהסתובב כדי להגיד לה זאת ראה שהיא כבר נעלמה.
*
שירה צעדה במהירות, ברחובות ירושלים שהמו מאדם בשעה זו. ליבה דפק במהירות. היה קשה לה להיות במחיצתו, זה היה כאילו לדבר אליו. הוא היה כל כך דומה לו. רק בשני דברים הוא היה שונה, בצבע עיניו ובדיבורו. בליבה היא הצטערה על דודי שלא זכה לראות את אחיו הולך בדרך ממנה סלד כל כך. לראות שהוא לא כעס עליו. עכשיו כשהיא הייתה רחוקה מבית הקברות היא תהתה בינה ובין עצמה מדוע הוא בכלל חזר בתשובה? ומענה לא היה לה.
היא הגיעה למקום עבודתה ושקעה תחת ערימות דפים שהשכיחו ממנה את יוני, את האימה שאחזה בה ואת הגעגועים העזים שתקפו אותה.
*
הרב שמואל הלפרין גם הוא עסק בניירת הרישומים לישיבה. הזמן שעמד לרשותו היה מוגבל, שכן עוד כמה דקות אמורים להיכנס לחדרו התלמידים החדשים, כל אחד בנפרד, לשיחה קצרה על הישיבה.
הוא קם ממקומו לעבר פינת החדר שם עמד קומקום חשמלי קטן איתו הכין קפה מידי פעם. בעודו מכניס את כפיות הסוכר נשמעה דפיקה חלשה על הדלת.
"יבוא" הוא אמר כשגבו מופנה לעבר הדלת.
"שלום כבוד הרב" נשמע קול בחור.
" אתה מהבחורים החדשים נכון? שב בבקשה". אמר ושם את הספל על צלחת קטנה.
" תודה" אמר יוני והתיישב.
הוא הסתובב לעבר שולחנו, מרים את מבטו כלפיי הבחור. טראח. הכוס התנפצה לרסיסים והקפה הרותח נשפך על הרצפה. אבל שמואל לא התייחס לכך. עיניו נפערו בתדהמה, מסרב להאמין שזה קורה לו. זה לא ייתכן. לרגע חשב שזה כתוצאה מחוסר שעות השינה שהיה לו, הוא מצמץ בעיניו מצפה לראות מישהו אחר יושב בכיסא, אבל לא. הוא ישב שם והביט בו בתדהמה.
הוא קם מכיסאו וניגש לעבר הרב במטרה לעזור לו עם שברי הספל. שמואל נרתע לאחוריו, מסרב להאמין למראה עיניו. ' זה לא יכול להיות! הוא מת!'. הוא חשב לעצמו שוב ושוב.
"כבוד הרב הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה.
" אי...איך קוראים ל... לך בחור?" הוא שאל בגמגום.
" יהונתן רוזן. אבל קוראים לי יוני". אמר בחיוך.
" אתה במקרה מכיר את דו- דודי רוזן?".
"כן. הוא היה אחי... אחי התאום". אמר והבנה הפציעה על פניו. כנראה הרב הכיר את דודי ונבהל כשראה את הדמיון בינינו חשב לעצמו בהיגיון.
אנחת הקלה יצאה מגרונו. כעת לאחר שנרגע הבחין בשינויים קלים שהיו בין האחים. העיניים לא היו זהות. עיניו של דודי היו בצבע תכלת עמוק ואילו עיניו של יוני היו ירוקות. שאלות רבות אפפו אותו, מדוע דודי הסתיר על קיום של עוד אח? מדוע לא פגש בו לפני כן? יוני התחיל לדבר והוציא אותו משרעפיו.
" אני מבין שהרב הכיר את אחי. לכן נבהלת כשראית אותי?"
" כן, הכרתי את דודי. צער רב היה במשפחתנו לאחר מותו".
" אני לא מבין... אני מקווה שזו לא חוצפה לשאול, אבל מניין משפחתך הכירה את אחי, האם הוא למד כאן והתארח בשבתות אצל הרב?".
" כן ולא. הוא לא למד כאן אבל בהחלט היה אצלנו בשבתות. שבת אחת ליתר דיוק".
" אבל אם הוא לא למד בישיבה אז מהיכן הכיר את הרב?"
" זה פשוט מאוד. הוא היה מאורס לבתי".
*
רותי התנשמה בכבדות בעודה עולה במדרגות לעבר הקומה שבה שירה עובדת. היא ידעה שאפילו במצבה העדין עליה לשמור על כושר. זה הכרחי. היא הגיעה לחדרה של שירה ודפקה קלות על הדלת ומשקבלה אישור להיכנס, נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה. היא התיישבה למולה של שירה בכבדות.
" בוקר טוב" אמרה רותי בעודה מסדירה את נשימתה.
" בוקר טוב, אמא לעתיד. תני לנחש, שוב עלית במדרגות?" אמרה בחיוך, מרימה את עיניה ממסך המחשב.
" ניחשת נכון..." אמרה לה בחיוך.
" ידעתי". אמרה בחיוך מנצח.
" אז... מה שלומך?" שאלה כשמבט מהורהר ומודאג ניבט מעיניה.
" ברוך ה'". אמרה וחשבה לעצמה עד כמה מצבה לא טוב.
" את בטוחה? שאלה כדי לוודא.
" למה את שואלת?" שירה שאלה בסקרנות, לא מבינה את רותי.
" שכחת שאתמול דיברנו? אמרת לי שהיום זה תאריך יום ההולדת של דודי, ואני תיארתי לעצמי שתלכי לבית הקברות, ובמקום זה אני רואה אותך עובדת במרץ, אולי אפילו כדי לשכוח את זה". אמרה בנשימה אחת.
שירה השפילה את עיניה ואמרה לה " אבל צדקת... הייתי כבר בבית הקברות..."
" והספקת לבוא בזמן לעבודה? בדרך כלל את נשארת ליותר זמן, או שקמת היום מוקדם?"
" לא הלכתי יותר מוקדם... הייתי שם למשך זמן קצר".
" למה? קרה משהו?" רותי שאלה בסקרנות.
" לא... לא קרה כלום" היא שיקרה, לא רצתה לספר על יוני... על איך שהייתה טיפשה וחשבה לרגע שזה הוא. דודי שלה.
" טוב... נדבר כבר יותר מאוחר... קפצתי לכמה רגעים כי אני צריכה משהו מרונית" אמרה רותי והלכה לעבר הדלת. כמעט ושמה את ידה על הידית ושירה עצרה אותה.
" חכי רגע! קרה משהו בבית הקברות... פגשתי שם את אחיו התאום של דודי..." אמרה כשמבטה מושפל מעט. היא חשה שהיא חייבת לפרוק את המועקה שבליבה. אותה מועקה שאיימה לשבור את ליבה.שוב.
" מה??... היה לו אח תאום? איך לא ידעתי מזה?..." היא אמרה מופתעת, בעודה חוזרת ומתיישבת למול שירה.
" אני ידעתי. דודי דיבר עליו כמה פעמים...אבל שכחתי מזה משום שהוא היה בחוץ לארץ במשך שנים".
" אני לא מבינה...למה הוא היה בחו"ל?"
" אחרי הצבא הוא נסע לשם... לפי מה שהבנתי היה קשה לו שדודי חזר בתשובה יחד עם אימו והוא נשאר עם אביו מאחור. כמה שנים הוא הסתיר את זה אבל מתישהו הוא החליט לעזוב... זאת לא הייתה לו בעיה לעזוב ככה כשהוא היה חילוני..."
" מה זאת אומרת היה? הוא דתי עכשיו??"
" לפי מה שראיתי הוא דתי... " שירה מלמלה מנסה להדחיק את המראה שלו עומד מולה בדיוק באותה עמידה שהייתה לדודי.
" וואו... לא הייתי מאמינה שלדודי היה אח תאום... לפחות רואים עליו שהוא אחיו?" היא שאלה בהתעניינות, לא מבינה את המצב המסובך אליו נקלעה שירה.
" כן הם דומים... הם תאומים זהים".
" את רוצה להגיד לי, שבזמן שהיית בבית הקברות במטרה להיות עם דודי פגשת באחיו שדומה לו כמו שתי טיפות מים?" אמרה במהירות. שירה הנהנה באיטיות כשדמעות מציפות את עיניה רותי הביטה בה ומבט של הבנה החל להאיר את עיניה. היא הבינה מדוע דמעות מנצנצות כעת בעיניה של חברתה.
בלי לומר מילה היא קמה מכיסאה וניגשה לשירה וחיבקה אותה חיבוק ארוך. היא ידעה שהיא היחידה ששירה מסוגלת לדבר על נושא כל כך עדין, ולכן עליה לגרום לשירה לפרוק את כל המתחים בפניה שכן אם לא תעשה זאת היא לא תפתח שוב פעם.
*
היא ליוותה את שירה לביתה בסוף יום העבודה. איש לא היה בית ורותי הכריחה את שירה ללכת לישון מוקדם. היא חיכתה עד אשר שירה נרדמה ולפני שיצאה מחדרה היא שמעה אותה מדברת מתוך שנתה,
" דודי... מה אני צריכה לעשות? הוא חזר... הוא דומה לך... דודי..לא! אל תלך!" ואז, שקט שרר. היא סגרה מאחריה את הדלת בשקט כשבראשה מחשבות ותפילות על חברתה שזקוקה לה כל כך...
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
(במילא אוטוטו נגמרת השנה....)
