האזינו

אלו שני פסוקי פתיחה. מכאן והלאה מתחילה השירה עצמה. ניתן לראות בזה הקבלה לדברי הנביא ישעיה "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'... כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אליי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו"

גם כאן, משה מקביל את דברי התורה לגשם המרוה את הארץ, ועל כן קורא לשמים ולארץ להאזין, דהיינו לספוג את דבריו, וכשהשמים יאזינו ויספגו את דבריו, יטיפו את דבריו כגשם וטל אל הארץ, שתספוג ותשמע גם היא את דבריו.

2.      צדקת ה'

ג. כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:

ראשית, פותח משה בהכרזה על כך שהוא עומד לקרוא בשם ה', ואומר לשומעים שבזמן שישמעו אותו קורא בשם ה' – יענו אף הם כנגדו דברי שבח וגודל לה'.

ד. הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: 

אלו דברי השבח של משה ו/או שומעי השירה, כאמור בפסוק הקודם

3.      עם ישראל לא השיב להקב"ה כגמולו הטוב

ה. שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: 

פירוש הפסוק קשה. וכך נראה בעיני פירושו הנכון: "לא בניו"=בניו, בלשון סגי נהור, כפי שפירש הרמב"ן, "מומם" כלומר שם עצם של בעל מום, בלשון שירית (כמו "למעינו מים" וכל הדומים לו) ועל זאת אמר שבניו, שהם נוהגים כמי שאינם בניו, והם בעלי מום – אומרת השירה שהם "שיחת לו" – שיחתו דרכם לפני הקב"ה. ואע"פ שההתחלה והסוף בלשון יחיד, האמצע בלשון רבים והכוונה לעם ישראל שהם עם (בלשון יחיד) ו"בני ישראל" בלשון רבים, ומדרך השירה שלא לדקדק בדקדוק הלשון מיחיד לרבים ולהיפך

ו. הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: 

4.      מה שעשה הקב"ה למען ישראל – שבחר בהם לעם סגולה

ז.  שני  זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: 

כלומר, אתם העם ששיחתם דרככם לקב"ה, שואלים במה טעיתם. והתשובה היא: הריני מלמדכם כאן מה עליכם לדעת, "זכור ימות עולם" וכו'.

ח. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 

הפירוש המקובל, מספר העמים הוא 70 כמספר יוצאי ירך יעקוב 70 נפש שירדו למצרים ומהווים את הבסיס לעם ישראל.

ט. כִּי חֵלֶק יְהוָֹה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

ומדוע המספר כה מדוייק בהקבלתו, מכיוון שעם ישראל הוא "חלק ה'", ומינה נמי הדבר ההפוך, שהואיל והמספר כה מדוייק הרי זה ראיה שאכן ישראל הם "חלק ה'" עם נבחר ורצוי לפני ה', ואם כן זוהי הטובה שהטיב ה' עם ישראל שאותה היה עליהם לזכור כאמור  לעיל "זכור ימות עולם"

5.      המשך סיפור טובת ה' לישראל – דאגתו לו במדבר

י. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: 

כלומר בזמן שמצאו במדבר, ארץ ציה וצלמוות, במקום שומם כזה דאג לו ו"יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו"

יא. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:
יב. יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:

פסוק י"ב חשוב עבור המשך השירה: השירה מדגישה שה' לבדו נחה את עם ישראל בכל הדרך הזאת, ואין אל אחר שהצטרף לקב"ה בדאגה לישראל. לכן ברור שהיה על עם ישראל לשמור נאמנות לה' לבדו, ולא לעבוד לאף אל אחר, ולא כך נהג, כאמור בהמשך.

6.      המשך סיפור טובת ה' לישראל – גודל הטובה שנתן לו במדבר ובארץ ישראל 

7.      עם ישראל חוטא לה', ולא משיב לה' כגמולו – "וישמן ישורון ויבעט"

"אלוהים לא ידעום" – כלומר כאמור לעיל "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ואם כן כל אל נכר הוא בגדר "אלוהים לא ידעום" כלומר אלוהים הזרים להם (לישראל) שאין להם קשר איתם כיוון שלא דאגו להם וזהו אומרו "לא שערום אבותיכם"

יח. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ: 

זה בהקבלה ל"אלוהים לא ידעום" – ל"אלוהים לא ידעום" הם כן עבדו, ואילו ל"צור ילדך" – אותו דווקא שכחו (תשי=תשכח, כלומר: שכחת, שכחתם)

8.      כעס ה' על החטא

יט.  רביעי  וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: 

אולי הכוונה: מכעס שהכעיסוהו בניו ובנותיו.

כ. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: 

"דור תהפוכות" ההופכים את דרכם ממה שהיה ראוי, וממה שהיה בתחילה (אבן עזרא). וזה כמובן מתאים  להמשך: "בנים לא אמון בם". ותפש לשון זו על מנת להקביל זאת לתגובת ה': שאף ה' הופך את דרכו ממה שהיה בתחילה, ויקניאם ב"לא-עם", ואף זה עניין הפוך מהראוי שאין ראוי שמי שהוא "לא עם" ירגיזם, ואף על פי כן זה מה שעושה להם הקב"ה על כך שהם הפכו דרכם מהראוי.

כא. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם:

כאמור                                 

9.      גודל כעסו של הקב"ה

כב. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: 

תיאור מליצי של גודל כעסו של ה' ותיאור מליצי של "רושם חרון האף", וכמו שמבאר בביטויים שיריים אך לא מליצות – בפסוקים הבאים

10.  גזר דין פוטנציאלי וביטולו בפועל

כאן, בשיא הדרמה, מתרחש המהפך, סערת שינוי גזר הדין הפוטנציאלי לאבד את עם ישראל, והתהפכות הגלגל בפועל שאומרת בעצם שעם ישראל יחזור להיות קרוב ורצוי לה', והגויים ייענשו על פגיעתם בישראל ובכבוד ה':

כו. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: 

"אפאיהם" נראה שפירושו: "אשימם בפאת העולם" כלומר בפינת העולם, לאו דווקא "פינה" גיאוגרפית, אלא גם מבחינת מצב האומה. (וזה "גזר הדין הפוטנציאלי") 

כז. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת:

הסיבה הראשונה לביטול גזר הדין הפוטנציאלי הוא: התנגדות לתגובת האויב – אויבי ה' וצוררי ישראל, שאומרים "ידינו רמה" בכוחנו ועוצם ידינו ניצחנו את עם ישראל – ויאמרו ש"ולא ה' פעל כל זאת" – אין זה מצד גזירת ה' אלא בכוחם שלהם

"כעס אויב" נראה בעיני ש"כעס" כאן פירושו יותר מעניין שפיטה ומחשבה - מחשבתו של מי שגאוותו מפריעה לו לראות את זכויות האחרים, כמנהג הכועס. וייתכן שלזה נתכוון גם הרס"ג בפירושו, (אם כי ברס"ג ניתן לפרש גם אחרת)

כח. כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: 

זה המשך דברי האויב, שאומר שלא ה' פעל כל זאת אלא מה גרם לניצחון האויב על ישראל? והם אומרים ש"ידינו רמה" חוזק אויבי ישראל גרם, וכן הם אומרים שדבר נוסף גרם והוא שלדעתם עם ישראל איננו "עם חכם ונבון" כי אם בעצם "גוי אובד עצות" "ואין בהם תבונה".

11.  ביאור ופירוט טעות האויב

כט.  חמישי  לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: 

היה על הגויים להבין ש:

ל. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם: 

ודאי שאם הם מנצחים בכזאת קלות, אין כאן דבר רגיל ומלחמה שמסתיימת בניצחון טבעי, אלא ש"צורם" של ישראל – כלומר הקב"ה – "מכרם" ונתנם ביד האויב, ואם כן ודאי עליהם להאמין בו ולא לפגוע בישראל יותר מדי וגם לא לכפור בקב"ה ובדבריו.

לא. כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

"כי לא כצורנו צורם" פירש הרמב"ן שהאויב צריך לומר "לא כצורנו" של הגויים, "צורם" של ישראל, שהניצחון הלא הגיוני על ישראל צריך להביאם להבנה שצורם של ישראל מכרם בדרך לא-טבעית, ואם הוא יכול לעשות דברים כל כך לא רגילים – סימן שגדולתו יותר מאלוהי העמים, ואם כן עליהם לכבדו לקב"ה ולעמו כאמור.

"ואויבינו פלילים" קשה לפרש עניינו, ונראה אחד מהשניים:

א.      או: "אויבינו שופטים אותנו לאמר: "כי מגפן סדום גפנם" וכו' (בפסוק הבא)" ופירושו: שכמו שאמר לעיל "פן יאמרו ידינו רמה" כך הם ממשיכים ואומרים "כי מגפן סדום גפנם", שכל טובת עם ישראל אינה אלא כטובת סדום שסופה לאבדון

ב.      או : "על אויבינו לשפוט במחשבתם ולומר: "כי מגפן סדום גפנם" וכו' (בפסוק הבא)" ופירושו: עליהם להבין, שכמו שהפיכת סדום שהיא נס, אינה אפשרית כי אם ע"י גזירת ה', כך נפילת עם ישראל אינה אפשרית כי אם ע"י גזירת ה', וממילא עליהם לכבד לקב"ה ולעמו, כאמור לעיל

לב. כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ: 

ראה בפסוק הקודם

לג. חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר:

12.  התהפכות הגלגל מוכנת ועומדת

לד. הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי:

נראה שפירושו: דבר זה האמור לקמן – דבר זה "הלוא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי", כלומר שמור עם הקב"ה לעשותו, ואם כן זהו דבר אמת ומוכן להתקיים, ורק צריך לצאת אל הפועל

ואפשר לדורשו גם כן: ש"מגפן סדום" האמור לעיל על ישראל – הלוא הוא כמוס ושמור עם הקב"ה לשימו ביד הגויים, כמו שכתוב בירמיה, שתחילה הקב"ה משקה את כוס התרעלה לישראל, ואחר כך משקה לכוס התרעלה לכל האומות.

לה. לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: 

"וחש עתידות למו" – יחיש וימהר לבוא עליהם הדבר שבאמת עתיד לבוא עליהם

13.  החזרה בתשובה – הסיבה הנוספת לביטול גזר הדין הפוטנציאלי

לו. כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: 

פסוק זה אפשר לפרשו:

א.      כהסבר הסיבה מדוע הגלגל מתהפך – כי ה' מרחם על עמו, וכי העם חוזר בתשובה, כמוש שממשיך לבאר בפסוקים הבאים.

ב.      ב. כהמשך לקטע 12 בחלוקה המחולקת כאן, והוא יותר תיאור זמן: מתי תקרה התהפכות הגלגל הזאת.

 לז. וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ:

כלומר, כשיהיה לישראל "אזלת יד ואפס עצור ועזוב", אז יאמרו ישראל "אי אלוהימו" איפה האלוהים האחרים שלהם שעבדו אותם  "צור חסיו בו" האלוהים האחרים שבהם בטחו עם ישראל בעבר -

לח. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: 

שאותם אלוהים אחרים הם הרי "אכלו" את קרבנותיהם של ישראל להם, ואם כן "יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה" – ראוי היה שאותם אלוהים אחרים, שקיבלו מישראל קרבנות – ראוי היה שאותם אלוהים אחרים יקומו ויעזרו לישראל. וידאגו להם למסתור מהצרות. אבל לא כן קורה, ואם כן חוזרת התמיהה "אי אלוהימו, צור חסיו בו?" ועל כן בא הקב"ה ואומר:

 לט. רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:

הקב"ה עשה והקב"ה יעשה, ו"ואין אלוהים עמדי", אין אף אלוהים אחרים שבאמת מתערב כאן.

14.  הגאולה