דיונים בעניין חולה בצומות וביום כיפור

שמעתי לאחרונה מרופא דתי קרוב משפחתי כמה דינים מעניינים לגבי חולה ביוה"כ, ורציתי לחלוק אותם עמכם:

א. החלוקה בין אכילה לבין שתייה לגבי יום הכיפורים היא בין שיעור של ככותבת הגסה, שהוא מייתבא דעתיה של אדם (=מיישב דעתו), לאכילה, לבין שיעור של מלוא לוגמיו לשתייה.

נניח שלפנינו יש חולה שיש בו סכנה, ומותר לו לאכול ולשתות. לגבי שתייה - אין בעיה לאמוד את החולה לשיעורים : בהנחה שהחולה מפריש בין ליטר וחצי שתן לשני ליטר ליממה, אפשר להניח כמה הוא צריך לשתות (במצב מנוחה). מחלקים את הכמות ב24 שעות, וזה יוצא נניח ליטר ל12 שעות. כיוון שצריך לשתות לשיעורים, ניתן לו כמות קטנה כל זמן קצוב, וכך נוכל לספק את כמות המים שלו.
לגבי אכילה, אין שיעור ברור כמה מייתבא דעתיה של אדם. כיום מקובל לתת לאדם לאכול לשיעורים, עד שנחה דעתו.

ההצעה של הרופא היא לעבור מאכילה לשתייה בלבד : הגוף לא זקוק לאוכל אלא לאנרגיה, בקלוריות. אפשר להעריך לפי משקל החולה את כמות האנרגיה הדרושה לו. יש היום משקי אנרגיה רפואיים, למשל משקה הנקרא ensure. כך, בשתייה, נוכל לתת לחולה לשיעורים, ולא נצטרך לתת לו לאכול כלל. יש לזה כמה יתרונות :

1. אין צורך לאמוד לאכילה אלא רק לשתייה.
2. אפשר 'לקלקל' את המשקה ולעשותו מריר.
3. לא נכנסים לבעיה של כמה החולה צריך - יודעים את הכמות.

לפי התיאוריה הזו, חסל סדר אכילה לחולה בצומות. מה דעתכם?

ב. עד המצאת האנטיביוטיקה, היו מתים רבים מדלקת גרון. כך שהמחלה הנ"ל היא בגדר חולי שיב"ס. האם חולה דלקת גרון בימינו חייב יהיה לשתות - מדין חולה שיב"ס, ולא להסתפק בנטילת אנטיביוטיקה, או שמא הוא יוגדר אחרת?
לי נראה פשוט שאין שום צורך שישתה, אבל החולה הנ"ל לא בגדר של חולה שאב"ס. האם יש גדר ניטרלי בחולה שיב"ס, שמחד - אם הוא יאכל וישתה הוא לא עבר על איסור, ומאידך מותר לו לצום ולהסתפק בנטילת אנטיביוטיקה בלבד?

הרב אלישיב: מותר לשתות מים "מקולקלים"

הקישור הקודם היה לספר קשרי מלחמה, חלק א, סי' עב.

קישור נוסף להרחבת הדיון על הצום בפעילות מבצעית ביום כיפור:

קשרי מלחמה, חלק ד, סי' כט
http://www.daat.ac.il/daat/tsava/43-2.htm#2

להעיר:

יש להזהר מאוד מלהיתפס להגדרות פורמליות קשיחות ויש לראות בהן הכוונה והקלה על שיקול הדעת.

אך היסוד הוא שיקול הדעת והרגשת האדם לפי כוחו העת הזמן והצרכים!

(כך לדוגמה גם אדם בעמדת תצפית במקום חם או לבד או מבודד יחסית אם חש חולשה ההולכת ומכבידה עליו העיצה של שכיבות סמיכה (-ראה הרב קרים הנ"ל) רק עלולה להחלישו יותר, ודווקא שתיה ממותקת לשיעורים לזמן מה תוכל להשיב לו כוחו, וכן על זה הדרך)

ממללא,

לעניין חייל במבצעית אין להורות על שתית נוזל פגום מאותם נימוקים שכתבתי למעלה לגבי חולה (הפחתת ההיענות).

לעצם השאלה אם להמתין עד להרגשת התייבשות ואז להתחיל בשתיה,
או להתחיל בשלב מוקדם יותר בשתיה לשיעורין, הדבר מותנה בכמה גורמים:
עומס החום,
עומס הפעילות,
אופי הפעילות.

כדאי לעין בפרק ע"ב של קשרי מלחמה (הרב איל קרים, לספר הסכמה מהגר"א נבנצל שעבר על כולו) בקישור:

http://www.daat.ac.il/daat/tsava/9-2.htm

בפרק זה מבדיל הרב קרים הבדלות מעשיות בין מצבים מבצעיים שונים.

לענין חיילים

שו"ת מלומדי מלחמה לגרנ"א רבינוביץ' ראש ישיבת מעלה אדומים - סי' צג:

"לכתחילה גם החיילים היוצאים לפעילות מבצעית חייבים לצום, אבל אם התפקיד מחייב עבודה גופנית קשה ואין צריך לומר אם הוא נמצא באזור חם מאוד, כגון בקעת הירדן, קיימת סכנת התייבשות.
לכן החכם עיניו בראשו ויכין לעצמו אוכל ושתיה לקראת אפשרות של חולשה.
לשם כך יכין קוביות סוכר - כל אחת מהן היא פחות מכשיעור, ומאידך אפילו אחת בלבד מספקת הרבה כח.
בעיקר צריך לחוש להתיבשות, ולשם כך יכין משקה מתוק.
שיעור אכילה להתחייב עליו ביוה"כ הוא ככתובת הגסה והוא פחות מכביצה, ולכן מי שצריך לאכול יאכל פחות מזה, דהיינו פחות מארבעים סמ"ק.
שיעור שתיה להתחייב עליו הוא לכל אדם לפי גודלו, כלומר שיסלקנו לצד אחד בפיו וייראה כמלוא לוגמיו. לכן ראוי שלפני הצום ימדוד מלא לוגמיו כדי שידע לעת הצורך כמה הוא השיעור עבורו.
דרך פשוטה למדוד מלא לוגמיו היא כך...ימלא פיו מים כמה שאפשר עד שימלאו לוגמיו משני הצדדים, אחר כך יפלוט את המים לכלי מדידה וייראה כמה סמ"ק הם תכולת פיו. חצי מזה הוא מלא לוגמיו. יש אומרים שהממוצע הוא 40 סמ"ק, ולכן ישתה פחות מזה.
אכילה ושתיה אינן מצטרפין. אכל וחזר ואכל, אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה שניה כדי אכילת פרס - מצטרפין, ואם לאו אין מצטרפין.
לפיכך מי שצריך לאכול ימתין תשע דקות בין אכילה פחות מכשיעור לאכילה שניה, שזהו ודאי יותר מכדי אכילת פרס, והוא הדין תשע דקות בין כל שתיה.

במה דברים אמורים? כשיספיק לו שתיה פחות מכשיעור, אבל אם יש סיכון של התייבשות, ושתייה בכמויות קטנות כאלה לא תספיק - ישתה כמה שצריך.
מי שצריך לאכול ולשתותו ביוה"כ, ומחמיר על עצמו - מתחייב בנפשו, שעל כגון זה נאמר 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'.

חיילים הנמצאים בכוננות גבוהה, וצריכים להיות עירניים ביותר אף הם חייבים לאכול או לשתות אם יש סיכוי שעירנותם תיפגע.
והחכם עיניו בראשו. אם בגלל הצום ישתהו בתגובתם לעת הצורך הרי זה יכול להמיט אסון ר"ל עליהם ועל אחרים, והמחמיר על עצמו בכגון מצב זה עתיד ליתן את הדין.

ויה"ר שבזכות המגינים על עמנו ועל ערי אלוקינו יוציא לצדק דיננו ונכתב ונחתם בספר חיים וברכה ושלום".

להעיר:

בענין הפסק שיעור אכילת פרס נכתב בנ"ל השיעור לחומרה. אולם לקולא יש המקילים אפילו עד שלוש דקות, ויש לסמוך עליהם אם יש צורך.

ולענין שתיה בצורך גדול וחשש סכנה די אפילו בהפסק של חצי דקה - ראה שו"ע או"ח סי' תרי"ב סעיף י דעה ראשונה, ועיין במשנה ברורה ס"ק לא - ועייין היטב שם ודוק והבן ברישא של דבריו.

.


ממללא:

דומני שהרב שרלו ענה בדיוק על שאלתך. לשיטתו, אין להתחיל לשתות לשיעורים לכתחילה, אלא להתחיל בצום, וכאשר יש צורך לשתות - לשתות כדרכו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3450411,00.html

הרב ד"ר הלפרין,

תודה על הבהרת המושגים.

מה היית ממליץ לחייל בפעילות מבצעית שנאלץ לשתות בכדי למנוע התייבשות? (נראה לי לפי הסברך שעדיף לפגום את המים - ואם כן איך אפשר לעשות זאת בדרך שאינה גורמת סיכון אחר?).

פגימת מים הופכת את שתייתן ש"שלא כדרך", ובשתיה שלא כדרכה אין איסור תורה לכל הדעות.

בשתיה פחות מכשיעור אמנם אין איסור כרת, אך חלוקין ר"ל ור"י אם יש בשתיה כזו איסור תורה, ולהלכה  --  יש.

לכן כאשר המים נדרשים רק לבליעת תרופה, יש יתרון גדול בפגימה, אם הדבר אפשרי.

לעומת זאת כאשר מסיבות רפואיות נדרשת שתיה ממשית, לענ"ד יש עדיפות ברורה דווקא לשתיה לשיעורין בלא פגימה, כי בפגימה אמיתית של טעם הנוזלים קיים חשש ממשי שהשותה לא יעמוד בכמות הנדרשת ויסתכן.

מכאהן,

אכן, את הרעיון של מים פגומים ראיתי לאחרונה בשו"ת של הרב אריאל כהמלצה לחולה, אבל להבנתי כאלטרנטיבה לשתייה לשיעורין ולא כתוספת לה, שאם כן כתוספת אני לא מבין מה אנו מוסיפין בכך.