תפילת האלמנות בזמן הדלקת נרות

נראה לי שאני לא מחדש כלום...

כולם כבר מכירים תפילת י"ג מוהלים, עמוקה, אומן, סעודות אמנים, תפילות בקבר הבעל שם ממיכלשטט, נשמת עם לטאות, פרק שירה, ומה שכחתי? וכמובן הכל בברכת מרן הגר"ח והרבנית תליט"א

האם אנחנו צועדים בעינים פקוחות לראת פגאניזם

האם יכול לקום בימינו מישהו שינפץ את האלילים ויתן את הפטיש בידיו של האליל הגדול ביותר...

אגב, אולי בדורינו החלוש ההיתר לכל הסגולות הוא 'פיקוח נפש' וכמו שפסקו שמותר ללחוש בשבת על מי שנשכו עקרב או נחש כדי שדעתו לא תיטרף. ועיין בציץ אליעזר חלק כ"א סימן י"ב שכותב שלכאורה בהאי לחישה הותר אף לאו דחובר חבר.

ירוחם

אתה צודק, הציטוט אינו מדויק. הייתי צריך לצטט את ההלכה שכל מצוה שאפשר לעשותה בידי אחרים נדחית מפני תלמוד תורה. למרות שאחרי שנאמרה ההלכה הזו ברור שזה גם המקור לשכר תלמוד תורה שהוא כנגד כולם.


רוואסר

אין שום סתירה פנימית או חיצונית, יש הבחנה ברורה מאוד בדיוק כפי שכתבת.
אני חילקתי בין דירוג משימות שזה חייב כל יהודי לעשות לפי כללי ההלכה, ובין ניהול פנקסנות שזה לא ניתן לנו, עיין בדברי.

הנושא כאן היה היחס לסגולות וההתדרדרות במצב, אתה העלית על נס את התמימים כמקדמים את 'מניות' הכביכול, על זה התקוממתי. התמימים הם תמימים ושלמים לפי מדרגתם ושכרם רב מן השמים, אך מי שאינו תמים אסור לו לשאוף לשם.

אם אין לנו ויכוח אזי טוב יותר.

ימי
יש בדבריך סתירה פנימית--מצד אחד אתה מודה ש"לפום צערא אגרא" ומאידך אתה מדבר
על גבהים ועל פסגות--לדעתי זה נובע "מהמחלה" של רבים גדולים וטובים--לנהל את הפנקסים
של הכביכול, אני לא התיחסתי לשכר ועונש ולא למי חשוב יותר ולא איזה סגולה כן /לא לעשות.
בס'ה כתבתי בתחילת דברי שהיהודים הפשוטים הם שמחזיקים את ה'מניות'--זוהי   עובדה
כל המדרשים מלאים מזה על דורו של שמד, וזה קיבל ביטוי גם בכתובים בגירוש ספרד,
דרך אגב--מי היו מעט העולים מבבל? הנשואים לנכריות --החשובים נשארו שם,
ואם תקרא בעיון את כל הנאמר בפורום כאן על כל מיני גדולים תבין למה התכונתי.

זוהר, [הערה קטנונית במקצת: יעקב לקה בירכו קודם שביקש ברכה מהמלאך.]

מאיר
תמה אני עליך, כיאתה נכשל בטעות שהושרשה במזיד. ותלמוד תורה כנגד כולם,  המשנה אומרת

מאיר, לגבי 'ברכוני לשלום' אני אכן נמנע מלומר, אני פשוט מפחד - הרי יעקב ביקש ברכה ממלאך ולקה בירכו. לגבי הנקודות האחרות שהזכרת אכן מנהג הגאון נראה הנכון, אך עדיין יש כאן מסורת מדור לדור לומר כך וכנגד שיטת הרמב"ם ואין דומה כלל לשאר סגולות ולחשים או אמירת פסוק למכתו שודאי נכללים בגדר הלאו.

זוהר

זה סיפור ארוך ומסובך. הלא אמירת ברכוני לשלום שליל שבת, מלאכי רחמים בסליחות ומידת הרחמים עלינו התגלגלי בנעילת יום הכיפורים, הן עבירה על עיקר האמונה החמישי של הרמב"ם ועם ישראל על גדוליו לוקח את הסיכון.
אמנם הגר"א נמנע מאמירתם כמובא במעשה רב כמדומני או בארחות חיים.

רוואסר

יש להבדיל בין שני נושאים.
אתן לך דוגמא, כשאנו באים לדון מה יותר חשוב, תלמוד תורה או לולב, אמרו חכמים 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. או כשנבא לדון אם מה יותר מצוה, מסכת אחת או כל הש"ס, התשובה ברורה.
אך בנוגע למעלת האדם עצמו ולשכרו, הלא פעם אחת בצער ממאה שלא בצער, והאדם יראה לעיניים וה' ללבב, ואין שוקלים אלא בדעתו של א-ל דעות, ועוד.
הוי אומר: יש דירוג פשוט של רמות שונות ומצוות שונות כאשר אדם עצמו צריך להחליט בין רמה גבוהה לרמה נמוכה, לזה יש כללים הלכתיים וגמרות ערוכות. על זה לא חלק אדם מעולם. אף אחד לא יאמר שכיוון ש'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה', עליך להניח את לימוד התורה ולעסוק רק בחסד, וכדומה. אמנם אם נבוא להשוות פלוני לאלמוני ולומר מיהו בן עולם הבא, אזי אי אפשר להכריע משום שכל אחד נדרש לעבודה אחרת וכל אחד יש לו נסיונות אחרים ולפום צערא אגרא, ורחמנא ליבא בעי.

לעניינינו, מה שהזכרת מהמורה נבוכים הוא ביחס למוחלט, הוא מעמיד את מטרת הבריאה כדי להגיע לאיש חושב אחד. בזה אתה צודק שזה לא מוסכם. אבל אדם עצמו שבא לדון האם עליו להסתפק באמונת הקטנים או שהוא חייב להתבונן לפי כוחו ולהתעלות לרמות גבוהות יותר של הבנה, אין ספק שהמסתפק במועט מפסיד את מה שיכול להשיג.
אני לא מדבר על אמונה מול חקירה, גם באמונה תמימה, יש תמימות ילדותית ויש הבנה חדה ומעמיקה. לא הרי אמונה תמימה של תלמיד חכם וצדיק כאמונה תמימה של ילד או אשה פשוטה.
אתה מקלס את תמימות הנשים שמדליקות נרות על קברים וקושרות חוטים אדומים מתוך אמונה פשוטה ותמימה. אם זה מה שהן מסוגלות הרי שכרן מובטח להן והן עבדו את ה' כפי כוחן, אך כשאנו באים לשאוף לאמת אסור לנו להתרשם מזה. אנו מחוייבים לברר את הפסגה האפשרית מבחינתינו ולשאוף רק אליה.
כבוד לתמים העובד את ה' הוא אכן ראוי ומחויב, אך אסור שזה יהפוך לשאיפה להדמות אליו למי שמסוגל ליותר.

ימי
מי ואיפה נקבע ש"עבודת בעלי הדעת היא היא המטרה העליונה"?  פרט לרמב'ם במורה נבוכים

מאיר, הלאו של חובר חבר הוא אף אם אומר פסוק למכתו דהיינו חולה שאומר 'ה אלוקי שיועתי אליך וותרפאיני' וכיוון להשתמש במילות הפסוק לרפואתו ולא בזכות אמירת התהילים עובר בלאו וכדברי הרמב"ם כופר בכל התורה כולה. האם שאר סגולות ומיני מיסטיקה אינם בק"ו של לאו זה? וגם אם הנושאים אינם ברורים איך אנשים שמחפשים ישועה ותרים אחר דרך להחישה מוכנים להסתכן בלאוין דאורייתא? אתמהה.

אני מסכים אתך שאין כאן מקומו, אני מקבל את הערתך והריני לגלות דעתי שאף לא התכוונתי לזלזל חלילה.
יש להעמיד דברים על מקומם וסדרם הנכון, מה שנמוך נמוך ומה שגבוה גבוה, זה לא זלזול.

מאיר, הזלזול הנושב מדבריך באמונתן התמימה של אלפי ישראל קצת צורם לי.

לכאורה, מה שהחזיק את עמ"י בתקופה של אחרי השואה זו רק אמונה תמימה. כל "בעלי הדעת" התפקרו ויצאו לתרבות רעה, כי דעתם לא הכילה את הכאב הגדול הלזה.

אמונה רגשית, מושרשת היטב, ללא הגיונות ודעת אלוקים, היא זו המחזיקה מעמד בפגעי הזמן ומביאה לשיאים רגשיים בעבודת ה'.


אני מבין שזה נושא ארוך מני ים ורחב עד מאוד, ואין כאן מקומו. מ"מ צרם לי הדבר וראיתי לנכון להעיר הערה קטנה.

זוהר

אם אתה מתכוון לרוח הדברים, אזי לפעמים זה גובל בעבודת אלילים. אך אם לפורמליזציה, סמוך עליהם שימצאו פתחי מילוט.
דורש אל המתים זה נושא באמת לא ברור, הגמרא בסוטה מספרת על כלב שאמר: אבותי בקשו עלי רחמים.
ניחוש וחבירת חבר הם נושאים בעייתיים מאוד עד שהרשב"א כתב בתשובה שמי שיאמר דבר ברור בענין יהיה לו לרב.

מעבר לכל הציניות והגיחוך, האם אין כאן לאוין דאורייתא כגון 'חובר חבר', האם אין בעיה של 'דורש אל המתים'? הרי האומר פסוק למכתו עובר באיסור חובר חבר ואם הוא אומר הרבה פסוקים במשך ארבעים יום לא כ"ש?