גיל הנישואין

 The Convention on Consent to Marriage, Minimum Age for Marriage and Registration of Marriages. November 7^th 1962

אמנה זו מחייבת רק קביעת גיל מינימום, ולכן משתנה גיל המינימום לנישואין ממדינה למדינה, במדינות החותמות, והוא נע בין 16ל-18, ראו את הגילים השונים במדינות רבות, ב"גיל הנישואין - סקירה משווה", הכנסת, מרכז המחקר והמידע,

http://www.knesset.gov.il/MMM/data/docs/m01745.doc

גם מדינת ישראל שהגבילה את גיל הנישואין עוד בשנת תש"י, (ראו את החוק להלן) חתומה על אמנה זו.

___________

גיל הנישואין ביהדות

במקור לא היתה ביהדות כל הגבלה על גיל הנקבה לנישואין, שהיתה ראויה לנישואין מיום לידתה, כשההגבלות על נישואיה  היו רק, למי מותר לה להנשא, ומי היה יכול להשיאה.

באותה העת היא היתה יכולה להנשא על דעת עצמה, רק מגיל בגרות, (בת 12.5), אך אביה היה יכול להשיאה נגד רצונה, אפילו לזקן ומוכה שחין, מיום לידתה ועד שבגרה:

"האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגור. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת". (רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה יא). 

ומאז שבגרה היא היתה ברשות עצמה, ויכלה ל"בחור" במי יהיה בעלה: 

"בגרה הבת אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה ...". (הלכה יב).
___________

התנגדות לנישואי קטינות 

למרות שהשאת הבת כשהיא קטינה, היתה זכותו ההלכתית של האב, (או זכותם של האם ואחיה-אם אביה מת), הרי חז"ל לא ראו בעין יפה נשואים עם  קטינות: 

"כדאמר רב יהודה אמר רב,  ואיתימא רבי אלעזר:  אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה". (קידושין דף מ"א  עמוד א'). 

אסור להשיאן כשהן  קטנות, לפני הזמן שבו הן יכולות להביע דעה מתוך הבנה. 

"ת"ר: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח". (נדה דף י"ג עמוד ב').  

למה? 

"רבי שמעון אומר כל המשיא את בתו  קטנה הרי זה ממעט פריה ורביה, ומאבד את  ממונו, ובא לידי שפיכות דמים". (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מ"ח).  

שפיכות דמים זו למה?

האם בגלל מה שנאמר ביבמות דף י"ב עמוד ב:  

"שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה; קטנה - שמא תתעבר ושמא תמות". 

לאביה מותר להשיאה, ולה התירו להשתמש במוך.

"... ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים  שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא  יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה". (רמב"ם הלכות אישות פרק ג' הלכה יט'). 

"אין ראוי לעשות כן" אך לא שאסור לעשות כן. 

אף שמכל המאמרים שהובאו לעיל, ניתן להבין  שסיבות ה"איסור" הן "צדדיות" ולא דאגה לקטינה: 

"שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה".

"מעכבין את המשיח". 

"ממעט פריה ורביה, ומאבד את  ממונו, ובא לידי שפיכות דמים" 

 הרי המאירי מסביר גמרות ומאמרים אלו, כ"המלצות" בלבד: 

בפירושו (בית הבחירה, לקידושין דף מא ע"א) הוא כותב על דברי הגמרא "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה": 

"... אלא שבנערה אין לאב בקבלת קידושיה, הן ע"י עצמו הן ע"י שלוחו, שום נדנוד עבירה אלא שמצווה בו יותר מבשלוחו, הא נדנוד עבירה אין כאן, שהנערה יש  לה דעת ואינה נשמעת למי שממאיסתו לו, וכמו שאמרו "איתתא בכל דהו ניחא לה", אבל קטנה אסור לקבל קידושיה שמתוך שאין לה דעת, נשים באות לה וממאיסות לו בעיניה ואין לה בחירה כענין טב למיתב, וגורם לה לגדל עצמה במרד ומעל, ... ומה שאמרו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, לא שמשתגדיל, כהא צריכים שתאמר בפלוני אני  רוצה, שהרי שכל שהגדילה בכל דהוא ניחא לה, אלא פירושו עד שתגדיל ומשהגדילה אנו מוחזקים בה, שנוח לה בכל מה שיברור לה אביה, ותאמר עליו רוצה אני בו ...". 

הסבר הדומה להסבר הרשב"א, (חידושי הרשב"א, קידושין דף מא עמוד א):   

"כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וא"ת והא אמרינן טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו, י"ל דוקא בגדולה דמדלא הקפידה לומר חזקה ניחא לה בכל דהוא אבל קטנה דלמא לכשתגדל לא תתרצה בו, א"נ איכא למימר דקטנה חיישינן דלמא ממללו לה מילי עילויה ומתוך שדעתה קלה תתפתה ותשנאנו משא"כ בגדולה. 

בדברי המאירי במקום אחר (בית הבחירה, נדה י"ג ע"ב) מצאנו הסבר אחר לאיסור נשיאת קטנה: 

חוסר ב"לשמה" של הנישואין! 

"אף כשנושא אדם אשה צריך שתהא כוונתו לשם מצווה, דרך הערה אמרו שהגרים והמשחקים בתינוקות גורמים רעה לישראל, גרים מפני שלמדים ממעשיהם, ומשחקים בתינוקות ... שנושאין קטנות, שזו היא הוראה שלא נתכווין למצווה ... וכל שכוונתו לטובה מותר". 

מהיתר ה"כוונה הטובה" שבסיום דבריו ניתן להבין, שאין הוא רואה בנישואי קטינות-מתחת לגיל שתים עשרה וחצי כל דבר רע, ולכן די בכוונה טובה, שהוא מעין מה שכתבו בעלי התוספות בקידושין דף מ"א עמוד א', בהסבירם את מנהג השאת הקטינות, שהיה נהוג ביניהם: 

"אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה  - ואע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא משום דטב למיתב טן דו ה"מ  בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה איכא  למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית, ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות היינו משום שבכל יום  ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב  בתו עגונה לעולם".

כשדברי התוספות הובאו להלכה בהגהת הרמ"א, בשולחן ערוך אבן העזר סימן לז' סעיף ח' הוא סיים את דבריו ב"וכן נוהגין". 

על נישואי הקטינים שהיו בפולין, כתבתי בעבר באשכולי  נישואי בוסר.

על "נישואי הקטינות" בתימן, כתבתי שם: 

נשואי הבוסר בתימן היו נשואי הצלה מ"גזירת היתומים". גזרה שחודשה ע"י האימאם יחיא, והונהגה ביתר שאת משנת 1919  כשביסס את שלטונו על רוב מחוזי תימן, (ראו "ארחות תימן", ירושלים תשמ"ד, עמ' 68), לפי גזירה זו ילד או ילדה יהודיים שנתייתמו מהוריהם נלקחו בכוח להתאסלם, שכן לדעת המוסלמים מוחמד הוא אבי היתומים. בעוד שחטיפת היתומים נחשבה בעיני המוסלמים למצווה רבה, הרי עבור היהודים היתה הגזרה  עניין של  "יהרג ולא יעבור", היהודים היו משתדלים להציל את היתומים מן הלקיחה לשמד, על-ידי הברחתם, הסתרתם, או על-ידי נישואיהם, ועל-ידי כך הפקעתם ממעמד של יתמות, (ראו הרב יוסף קפאח, הליכות תימן עמודים  107 ו-292), הגיל הממוצא לנישואי בנות בתימן היה בין אחת עשרה לחמש עשרה, ורבני יהודי תימן המשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה.

הבעיה  הובאה לפני הרבנים הראשיים על-ידי רבנים ואנשי ציבור, ובסופו של כינוס הרבנים הארצי שהתקיים בירושלם בימים י"ח- כ"א שבט תש"י, הודיעו המשתפים על החלטות של  פה אחד, להתקין מספר תקנות בדיני אישות. 

1.  סידור קידושין. 

2.  נישואי בוסר. 

3.  אשה שניה. 

4.  ריבוי נשים. 

5.  חליצה בלבד. 

6.  פיצויי גירושין לאשה. 

7.  כפיית גט. 

"לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות מתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, מביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיקו"ת ירושלים תו"ב, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל, לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם. ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית-  דין של מעלה ובית- דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל, גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם ... 

אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד, הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנשואין אלה עלולות לצאת תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים. איסור זה חל גם על אבי הנערה שלא לקדש את בתו כשהיא למטה מהגיל הנ"ל". 

התקנות שהופצו בין הרבנים ובתי הדין בחוזר "סטנסיל", הובאו בהערת המביא לדפוס את ספרי שו"ת היכל יצחק, (להרב הרצוג, אה"ע א סימן ה) בספר "תחוקה לישראל עפ"י התורה", ח"ג עמ' 168, ובספרו של ד"ר ב"צ שרשבסקי, "דיני משפחה", ירושלים תשי"ח, נספח ב עמ' 397- 359. 

עם כי רוב התקנות היו בעבר במקומות שונים, הרי היו שמבחינות  פוליטית, התנגדו להן, ולמשל  החזון איש  כתב להרב א"ז מלצר  בשנת תש"י, (קובץ אגרות, בני ברק תשל"ו, אגרת צו): 

"רצוני בזה להודיע צערי הגדול על מחשבה זרה המרחפת באויר ארצנו הק' לעשות תקנות חדשות נגד  התורה המצויה עתה בדורנו ... ומי לא שמע מרבותינו, כי אנחנו דור יתום, ואין אנו ראויים כלל לתקן תקנות, שצריך לזה גדלות בתורה במידה מופלאה ... ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר חכמים אנחנו, ויש כוח ידינו להפקיר ממון ולקבוע תקנות לדורות".  

בתשובה לרב אחד, שערער על התקנה מתוך דברי הט"ז באו"ח סי תקפח, שכל דבר שמפורש בתורה להיתר אין כוח בידי חכמים לאסור, והרי בתורה נאמר במפורש שהאב יכול להשיא את בתו הקטנה: "את בתי נתתי לאיש הזה", השיב הרב הרצוג, כי חז"ל עצמם אמרו אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה. ומהא שכתוב בתורה "את בתי נתתי לאיש", אין זאת אומרת אלא שהקידושין תופסין. והרי בחייבי לאווין ג"כ קידושין תופסין. ועוד, שלא הכל מודים בהנחתו של הט"ז (מקור: "תחוקה לישראל עפ"י התורה" ח"ג עמודים  176-177. 

מה דינו של החולק עליו? 

כשהרב יעקב עמדין, (גרמניה 1697 –1776), נשאל, (שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן יד):

''שאלתני על מה סמכו בדורות הללו בקצת מדינות שנוהגין לקדש את הקטנה, דהא אמרינן אסור לקדש את בתו קטנה עד שתגדל"?

הוא השיב:

" ... להטור והבאים אחריו דקיימי בשטת הר"מ ז"ל, איסורא נמי ליכא, אלא מצוה היא להמתין עד שתגדיל, ולדבריהם צ"ל דלא קיימא הך דרב דאמר אסור".

האם הוא  לא ידע מדברי  הרב הרצוג? 

מנין לרבנים  הסיבה הבריאותית שהם נתנו הרבנים לאיסור נישואי הילדות  עד לגיל 16? 

הם ידעו לכתוב: 

"הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות". 

האמנם הוא כן מבחינה בריאותית שמ"שש עשרה ויום אחד" גופה של הנערה "מתאים" להריון? 

באב תרס"ב (1902) אסרו רבני בית הדין הספרדי בירושלים, יחד עם בית הדין האשכנזי, והרב אלישר -החכם באשי, לשאת קטנה שטרם מלאו לה 12 שנה ויום אחד. (ראו י. רצהבי "בואי תימן", תל אביב תשכ"ז עמודים 326-328). 

על תקנות אחרות שאסרו לשאת נערות קטנות מגיל 12  ראו במאמרו של ד"ר זרח וורהפטיג "תקנות הרבנות הראשית-תקנות תש"י", תחומין טו עמוד    ובמהדורת האינטרנט של אתר "דעת" http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/harabanut2-2.htm

אם ירידת הדורות שהיתה במשך 50 מאז תרס"ב, גרמה לעליית גיל ה"כלות" בארבעה שנים, האם גם ירידת הדורות שהיתה במשך 50 מאז תשי"א, תגרום לעליית גיל ה"כלות" בארבעה  שנים נוספות, משש עשרה לעשרים?  

וכשאלה כללית: ממתי בודקים הרבנים את מצב בריאותה של הכלה, ואת הסיכונים להריונה לפני סידור נישואיה?

האם החולשה ירדה לעולם רק עם הקמת מדינת ישראל, והעליה  מתימן?

______________

חוק  "גיל הנישואין במדינת ישראל".

בשנה בה תקנה הרבנות הראשית את תקנתה על איסור נישואי קטינות, חקקה גם  הכנסת את "חוק גיל הנישואין", (תש"י-1950):

1. בחוק זה

"נער" - גבר שלא מלאו לו שבע עשרה שנים: 

"נערה" - אשה שלא מלאו לה שבע עשרה שנים

"נישואין" - כוללים קידושין; על "נשא",  לכל בניניו, יתפרש לפי זה;

"פקיד סעד" - פירושו - אדם שנתמנה על ידי שר הסעד להיות פקיד סעד לצורך חוק זה.

 2. עבירות [תיקון: תשנ"ח]

מי שעשה אחד מאלה -

(א)  נשא נערה או נשאה נער;

(ב) ערך נישואין, או סייע בכל תפקיד שהוא בעריכת נישואין, או בקשר לעריכת נישואין, של נערה או של נער;   

(ג)  השיא נערה או נער שהם בתו או בנו שהם נתונים לאפוטרופסותו-

 דינו - מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61א (3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977

3. תביעה להתרת קשר נישואין [תיקון: תשי"ט, תשנ"ח].

(א) נערכו נישואין בניגוד לסעיף 2 והם תופסים לפי החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים-תשמש העובדה שהנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2, עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, דרך של פירוק קשר הנישואין, או בדרך אחרת, הכל לפי הוראות החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים.

(ב) תביעה להתרת קשר נישואין על יסוד העילה האמורה בסעיף קטן (א) יכולה להיות מוגשת על ידי מי שנישאה בהיותה נערה או מי שנישא בהיותו נער, או על ידי אחד מהוריהם או מאפוטרופסיהם,  או על ידי פקיד סעד".

חוק הכנסת אינו קובע שלנישואי קטינות אין תוקף משפטי, מפני שלפי  החוק דיני נישואין וגירושין במדינת ישראל, הן לפי החוק הדתי, והרבנות לא קבעה ביטול או הפקעה בתקנתה

חוק שיפוט בתי דין רבניים", (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953", שנתקבל בכנסת ביום ט"ו באלול תשי"ג (26 באוגוסט 1953), קבע: 

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם  היחודי של בתי דין רבניים". 

"נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". 

בערעורים הנוגעים לסמכויות הרבנות לפי חוק הנישואין והגירושין, פסק הבג"ץ  פעמים רבות ש"על פי דין-תורה" שבחוק זה פירושו, שלבתי הדין הרבניים סמכות מורחבת בכל הנוגע לחוק זה: 

"המונח "דין תורה" אין פירושו תורה שבכתב בלבד. הוא כולל, ללא שמץ של ספק, גם את ה"דרבנן", וכוונתו לכל אותו מכלול הלכות האישות המצויות בדיני ישראל, ואפילו אם יסודו של הדין הוא בתקנה שתקנו חכמי ישראל בדורות המאוחרים",  

"דין תורה", כפי שכבר נפסק פעמים רבות, כולל לא רק את התורה שבכתב, אלא "כל אותו מכלול של הלכות באישות המצויות בדיני ישראל".  

וייתכן, שאילו היתה הרבנות מתקנת להפקיע קידושי קטינות, כי אז היה הבג"ץ מאשר את ההפקעה.

ישנם מספר הבדלים בולטים בין תקנת הרבנות וחוק הכנסת 

בעוד שהרבנים התייחסטו רק  לגיל הנערה  16, ולא התייחסו לגיל הנער-הבעל, הרי החוק התייחס לשנים, ובעוד שתקנת הרבנות אסרה את הנישואין לנערה פחות מבת 16, הרי חוק הכנסת קבע גיל זהה לשניהם-17, ובעוד שתקנת הרבנות אינה מתירה כשישנן "סיבות מיוחדות", הרי החוק מאפשר  לבית המשפט להתיר נישואין אף לבת פחות מגיל 17 

ובעוד שאין  בתקנת הרבנות כל עונש על העובר על התקנה, הרי החוק קובע שהעובר על החו דינו מאסר שנתיים או קנס.
__________

נעמי מי-עמי, עובדת "מחקר ומידע" של הכנסת, כתבה מסמך רקע בנושא "נישואי קטינות" שהוגש ל"וועדה לזכויות הילד", פרסומו של המאמר אושר ע"י ראש צוות עריכה לשונית של  מערכת "דברי הכנסת (פורסם  ביום ט' בתמוז תשס"ד 8 ביוני 2004), היא כבה בהערה 25 (עמוד 6). 

"רוב הקטינות שנישאו  בגיל צעיר מאוד מתגרשות, ואז מתעוררות בעיות הלכתיות: מכיוון שהנישואים נערכו בסתר, הם אינם מובאים לידיעת הרבנות הראשית, ולכן גם הגירושים נעשים במחתרת, לפעמים לפני שהקטינה הגיעה לגיל  17, וגירושים אלו אינם תקפים מבחינה הלכתית ומבחינת החוק בישראל, במצב שנוצר, אשת איש רשומה בתעודת הזהות שלה כרווקה כשתרצה להינשא שוב, אפשר שתינשא ברבנות כדת וכדין בלי שאיש ידע שהיא אשה נשואה, וילדיה שייוולדו בנישואים השניים הם בעצם ממזרים". 

המאמר במלואו כאן: 

http://www.knesset.gov.il/MMM/data/docs/m00860.doc  

והדברים כלל אינם מדוייקים. 

בחוק  הכנסת נאמר: 

"נערכו נישואין בניגוד לסעיף 2, והם תופסים לפי החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים-תשמש העובדה שהנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2 עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, או בדרך של פירוק קשר הנישואין, או בדרך אחרת, הכל לפי הוראות החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים". 

החוק קבע שנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2 עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, ולא שהם  בטלים "אוטומטית", ומכיוון שהחוק החל על עניני המעמד האישי בין יהודים היא ההלכה היהודית, ולפי ההלכה גט כשר שניתן אף לבת פחות מגיל שבע עשרה הוא גט כשר, הרי לכל הדעות שילדיה של הקטינה אינם ממזרים, וכמובן, אף  אם הגט כשר, ייתכן  שהרבנות תסרב לרושמה לנישואין "חדשים" עד שתקבל גט נוסף, וכפי שהם נוהגים בנישואין פרטיים, שהם מסרבים לרושמם כנשואים, אפילו שהם "נשואים" למהדרין, אך לומר שגט שכזה הוא פסול, וילדיה הם ממזרים, מפני שהנישואין לא נרשמו ברבנות,  או שהאשה היא מתחת לגיל 17, הם דברי בורות.  

היא היתה צריכה לכתוב:  

"ולכן גם הגירושים נעשים במחתרת, (לפעמים לפני שהקטינה הגיעה לגיל 17), ולפעמים גירושים אלו אינם תקפים מבחינה הלכתית, ולכן גם אינם תקפים מבחינת החוק בישראל".  

כשדברי החוקרת מי עמי הובאו ע"י אילנה ליטבק (האוניברסיטה העברית בירושלים מהפקולטה למדעי החברה, בית הספר למדיניות ציבורית), ב"נייר מדיניות בנושא: נישואי קטינות", (עמוד 4), הם "עברו שיפוץ".

היא כתבה: 

" ... בנוסף נישואי קטינות במגזר היהודי עלולים ליצור בעיות הלכתיות, במקרה של גירושים בני הזוג אינם יכולים להתגרש ברבנות מפני שהם אינם רשומים באופן רשמי, לכן פעמים רבות הגירושים נערכים במחתרת על ידי אותו הגורם שערך את נישואים, ולפיכך לעיתים סידור הגט איננו תקף מבחינה הלכתית ומבחינת החוק. המצב שנוצר הוא בני הזוג בטוחים שהם גרושים בשעה שלפי העמדה הרשמית של הרבנות הם אינם. לכן כאשר אישה מתחתנת פעם נוספת, ישנו חשש כי ילדיה מהנישואים השניים יהיו ממזרים". 

בהערה 10 (עמוד 4) היא העירה שהדברים הם אצל מי עמי, וכי הם דברי ד"ר יצחק קדמן – "מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד",בישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת שהתקיימה ביום שלישי, י"ג בחשוון התשס"ו), אלא שהדרים אינם דברי בן עמי, אלא דברי  יצחק קדמן.

מה הוא אמר בישיבת הוועדה? 

"נניח שהנישואים היו בהסכמה - במירכאות כפולות - אזי אם הקטין הוא למעלה מגיל ‎13 והקטינה היא למעלה מגיל ‎12 ויום, הנישואים תופסים. כאן מתחילה בעיה מאוד חמורה כי בהרבה מאוד מקרים זה לא הולך, והם רוצים להתגרש. הם לא יכולים להתגרש ברבנות מפני שהם לא רשומים ברישום רשמי. הם הולכים הרבה פעמים לאותו מסדר נישואים ומבקשים ממנו לסדר גם את הגירושים. לפי הדיווח שקיבלתי מהרבנים הראשיים, הרבה פעמים גם סידור הגט איננו גט; הם בטוחים שהם גרושים, ולמעשה, לפי העמדה הרשמית של הרבנות הם לא גרושים, ואז מתחילות בעיות קשות. לכן היה שיתוף פעולה כל-כך מוצלח עם הרבנות הראשית, כי מטעמיהם הם חוששים מאוד מהעניין הזה". 

גם הוא בין הקשקשנים! 

הוא ידע לספר: 

"אזי אם הקטין הוא למעלה מגיל ‎13 והקטינה היא למעלה מגיל ‎12 ויום, הנישואים תופסים". 

באמת? 

באם אביה היה זה שהשיאה, כי אז קידושין תופסים בה מגיל אפס, ובאם היא קיבלה קידושין בעצמה, כי אז היא מקודשת רק אם היא מעל גיל 12.5.
____________ 

נתקלתי בדברי הבל שהם באותה רמה של החוקרים דלעיל במאמר שפורסם ב"תחומין" כ"ו עמוד 148, שכותרתו: "אב שקידש את בתו בעקבות סכסוך משפחתי", הרב אסייג-כותב המטר, מתייחס לסיפורו של בעל שהיה מסוכסך עם אשתו זמן ממושך ולהם ילדה קטנה , שמסר מודעה לבית דין שבה הוא הודיע: קידשתי את בתי, אולם לא מסר להם מי ה"בעל", ומי היו העדים, וכמובן השאלה הנשאלת היא: מהו דינה של הילדה?  

הכותב טוען שיש להתיר את הילדה מסיבות שונות, שהם ברמת הטענה הבאה (עמוד 153): 

" ...ובנדוננו ודאי הדבר מקובל ברוב קהילות ישראל, שאין האב מקדש את בתו כשהיא קטנה, הרי זה "אנן סהדי"כאילו יש תקנה של הקהל, שאין לאבא לקדש את בתו כשהיא קטנה, ומי שעובר ע"ז קידושיו אינם קידושין, אמנם נאין זו תקנת קהל מפורשת, ואמנם בדורות הקודמים, נהגו כך בארץ תימן, אבל בזמננו לא נשמע כדבר הזה, ומי שעושה כנגד דבר המקובל בעולם הוא כאילו פעל נגד תקנת הקהל שקידושיו אינם קידושין". 

מה דעתכם על רמת הדברים? 

אנן סהדי כפול-גם שיש "תקנת קהל" האוסרת על השאת קטנה, וגם שבאותה תקנה נאמר שהעובר עליה קידושיו בטלים. 

אם אולי היה אפשר לקבל את את ה"אנן סהדי" הראשון, אין ספק שלא נוכל לקבל את ה"אנן סהדי" השני, ותקנת הרבנות הראשית תוכיח, שאסרה נישואי קטנה בחרם, אך לא הפקיעה את הקידושין.

_________________

עולם הפוך אני רואה

מרב שניצר מימון. 

"כפיית יחסי מין על נשים בקהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות ה-13-12 : דיון במקורות ההלכתיים והפרשניים של התקופה".

כפיה והסכמה בנישואי קטנות ומימושם, עמ' 187-233.

תוקן על ידי נישטאיך ב- 08/11/2013 02:36:54

הלינק כבר הועלה בפתיחת אשכולי.

לא אופתע אם באחד הימים אשמע, שח"כ מ"יהדות התורא" טען מעל במת הכנסת, שבמסגרת מלחמתה נגד הדת היהודית והריבוי הטבעי  של הציבור החרדי, עומדת ממשלת ישראל  להזרים "חלב סויה" לצינורות המים של השכונות החרדיות, וכן לאסור מכירת ואכילת שום טרי או צלוי. וד"ל.