ישראל סגל - החידה

ישראל סגל היווה מאז ומעולם איזשהי דמות מסתורית בשביל החרדי הממוצע.

פונביז'ר, מהאריות שבחבורה, מטובי הבחורים. בני חבורתו עומדים כיום בכותל המזרח של נושאי המשרות התורניות בעולם התורה. רק מהוועד שלו יכולנו למנות כארבעה ראשי ישיבות מובילות, ועוד כ- 10 - 15 רמי"ם בכירים. משיבים ומשגיחים. עולם התורה פרח רבות והתפתח בזכות הכוחות ההם.

אז מה, בשם אלוקים, גורם לאדם לעזוב את הכל, לזנוח את מה שנתפס כתכלית התגלמות האידיאלים הישיבתים עלי אדמות. עוה"ז ועוה"ב גם יחד, כבוד וכסף, סיפוק והפריה אינטלקטואלית, הרבצת תורה. פיסגת השאיפות של כל בחור ישיבה באשר הוא. למה הוא עשה את זה??

פעם ישבתי עם אחד מחברי הועד ההוא. אדם שהיה חבר חדר של ישראל. הוא טען את התשובה החרדית הקלאסית: הכל תאוות. הוא סיפר שהם היו רואים אותו נוסע לימים שלמים; נעלם. השמועות דיברו שהוא נצפה בחוף לנודיסטים ליד אילת. על פתקים שהם היו מניחים לו בתפילין וזה נשאר כך ימים שלמים; על אדם תאותן ובהמי שחיסרון אישה בחים הישיבתים הוא זה שגרם לעזיבה הפתאומית והקשה.

אולי. אי אפשר לפסול את האופציה הזאת. גם אי אפשר לפסול את האופציה של מצב משפחתי מורכב ומסובך. אבל עדין לא נחה דעתנו. אנחנו עדין מתקשים: למה זנח ישראל סגל חיי עולם וקידש חיי שעה.

תוקן על ידי - NOYAIR - 30/09/2007 14:24:46

רגילים להציג את החוזרים בשאלה כמחפשי תאוה ואת החוזרים בשאלה כמחפשי רוחניות. שניהם לא עשו את צעדיהם מגילוי האמת, אלא יש להם דחפים ותהפוכות נפש הגורמים להם לאחוז במשנתם. באותו כיוון, יש המייחסים להבדלים בין אוהבי הקבלה והמיסטיקה לאלו שהם חילונים בכל הקשור לענייני המיסטיקה והקבלה. הראשונים אינם אלא אנשים מקבוצה אשר מחפשים להתרפק בצל הקדושה לתת עונג לנפשם. לעומתם, האחרונים ללא יראת הרוממות ויראת העונש  אין נפשם היתה נדבקת בכל סממן נסתר.

באם הקטע הקודם נכון ב מהאנשים99.9%, מהו הצורך של האלו העומדים ופועלים לפי חוקי העדר. אותם אנשים שאינם מחפשים שינויים אלא להיפיך מחפשים ונלחמים למען שמרנות לשם שמרנות, איזו תכונה דוחפת אותם להילחם למען עמידה? אין שאלה זו מופנית לכלל הציבור, כי כלל הציבור יתכן ואולי הוא אינו מסוגל ואינו חפץ למלא את צרכיו הרוחניים. אבל לאלו שנלחמים למען השמרנות, האם הם באים למלא את תאוותם או שמה הם מחפשים רוחניות. במלחמה למען השמרנות חסר בד"כ הארת האמת, כי היא מובלת בעיקרה ע"י.......

מה הדחף של הלוחמים למען השמרנות?

מה המוסר השכל הנובע מסיפור זה.

שמעתי שני פרשנויות.

הא', התיחסות הגרב"ד לתורה היא בתור סוג של מציאות שאין לה כלום עם זמן ומקום. לא חשוב איפה אתה, לא חשוב מה תעשה, יש פה קושיא עצומה שהקשית ויש לי תירוץ ע"ז. זה הרבה יותר ממקצוע סתם, זוהי מטרת חיים ובתור שכזאת בא נקיים את זה אפי' שאתה לא בקטע בכלל כרגע.

הב', התורה נחשבת אצל הגרב"ד בתור סוג של נייעס. תרבות תחרותית שכזאתי, והמסר שהוא בא למסור לישראל סגל, צ'מע חביבי, את החידה שלך הצלחתי לפתור. כמו סנוקר, שאחרי 40 שנה הוא היה אומר לו: הצלחתי לנצח את השיטה שלך. 


ואולי זו סתם דרך יפה של ר' בערל לסיים??

כמה מרגש ומעיק.

ישראל סגל הוא באמת חידה שסיקרנה אותי.

מתוך עניין בנושא יצא לי לעיין בפורום "יוצאים בשאלה" בתפוז בשרשור על ישראל סגל, ממנו שלפתי לכם את הסיפור הבא (שאמנם אינו מעניק תשובה לשאלתו של פותח האשכול, אך הינו סיפור מעניין בפני עצמו):

פרק א- ישיבת פונוביז' - שלהי שנת תשנ"ט - 2000

זה היה בתקופת הדמדומים שלי 'שם' במקום שממנו באתי, בו גדלתי ונטעתי שורשים עמוקים.
מי שהציץ בהודעת הכניסה שלי כאן לק"ק זו, יודע כי את ימי שנותיי הבוגרים 'ביליתי' על התורה ועל העבודה בישיבת פונובי'ז בבני ברק. כשש שנים למדתי בישיבה זו שמתוכם שנתיים 'זכיתי' (הקורא רשאי להשאיר/למחוק כאוות נפשו)  ללמוד מידי בוקר בחברותא עם ראש הישיבה הרב ברוך דוב פוברסקי. בחודשים האחרונים ללימודינו כבר היה די ברור לאן הרוח נושבת מכיווני, ומהו הכיוון אותו אני מתווה לעצמי. רמז קל, זה לא ממש אותו מקום בו נמצא אותה החברותא רמת המעלה שלמולי. הגרב"ד הנ"ל שאולי ניתן לומר עליו הרבה דברים אך גם אויביו הגדולים יסיכמו שטיפש הוא לא. והוא אף וניחן באינטואיציה לא רעה בכלל, וכשהוא הרגיש ובעצם כבר ידע, מהו אותו המסלול שסימנתי לעצמי, לצד ההפנמה כי לפחות במקרה זה שלפניו אין לו יותר מידי מה לפעול ולהשפיע לכיוון כזה או אחר, הוא בחר בדרך שתיקה ולהסתפק מידי פעם בהפטרת הערות של מוסר וכאב לב כבדרך אגב. ביום האחרון לאותו 'זמן קיץ' שלמדנו בחברותא, ולגביו קיבלתי החלטה כי הוא יהיה ה'זמן' האחרון שלי בישיבה ומכאן ולהבא.

אני יוצא לדרך חדשה, אחרת, קשה ורבת חתחתים, נכנסתי אצלו הגרב"ד להודיעו כי תם לו עידן בחיי ובתוכו גם אותה מסגרת של 'חברותא' בינינו. צעד לא קל. לא קל בכלל. עוד אחד מאותם הרבה מאוד צעדים ותת צעדים קשים ומייסרים. סיימתי את דבריי הקצרים והקורקטיים, ודממה עמוקה ומעיקה השתררה בחדר. חולפות שתי דקות שנדמו בעייני כנצח, והוא תופסיני בידי, ומייסרני עוד באי אלו דברים על הדרך הכה תהומית שאני הולך בה, ועד כמה אני עשוי להיות נפסד מבחינה רוחנית ועוד יותר מבחינה אישית - כישוריי ויכולתיי אותם אני יכול לנצל ולממש בצורה בלעדית בעולם התורה על ספסל בית המדרש. ועוד אי אלו דברי כיבושין שבין אם אני מסכים עמם ומקבלם ובין אם לאו, הכו בי עד זוב נפש. ולו רק לאור העובדה שניכר בהם כי הם יוצאים מפיו לא מתוך מטרת שכנוע והטפה, אלא באמת מתוך אתה אהבה וזיקת קרבה עמוקה שררה בינינו, עד כדי שיתוף מאוד קרוב של בחוויות ותחושות זה של זה (ואכן אני מדבר על זיקה דו צדדית. לחלוטין. ויצויין שבאותה העת הנ"ל עבר לא מעט תלאות ומשברים בישיבה בה עמד בראשה).

לאחר שסיים את דבריו וקמתי לעזוב מקומי ולהביא לסיומה את הסצינה הכואבת והצורבת, הוא קורא לי לחזור ומבקש לומר לי דבר נוסף, וכמו נזרקה בו נבואה הוא אומר לי כלשון הזה - 'אתה הולך לדרך מסוימת, ויש לי יסוד להניח כי באותה הדרך - באותו המקום, תפגוש את 'ישראל סגל' העיתונאי. אז אם אכן תפגשהו באיזשהו צומת דרכים, אנא אמור לו, כי הצלחתי לפתור וליישב את אותה קושיא העצומה שהוא הקשה בעת לימודינו בחברותא לפני למעלה מארבעים וחמש שנה, על דברי התוספות במס' מכות דף טו' ד"ה 'הניחא' (אתם כמובן מוזמנים לבדוק - הח"מ).. טוב הוא בטח כבר לגמרי לא זוכר במה מדובר ומה היתה קושיותו, אך אני זוכר גם זוכר, זו היתה אחת מהקושיות היותר עצומות שהוקשיתי בהן בחיי, ובסיעתא דישמיא גם הצלחתי ליישבה'. וכאן כמובן הוא תבע ממני לשבת ולשמוע בפרוטרוט את תוכנה של הקושיא והיישוב והכנסני לפני ולפנים של אותה הסוגיא, מתוך מטרה ברורה שלכשאפגוש את 'ישראל סגל' אוכל לשחזר בפניו את הקושיה ולא פחות מכך את התירוץ המפולפל.

אני כמובן הייתי די מופתע מכול העניין והסיטואציה המוזרה משהו, ועוד יותר מההנחה הכמעט פשוטה של הראש ישיבה ע"כ כי בוודאי אפגוש את ישראל סגל.. כך או כך, הקשבתי, עיינתי, והבנתי את העניין ופשרו, והנחתיו באיזושהי פינה במוחי לאותו יום שאולי יבוא הגם שהייתי מאוד בספק לגביו.

פרק ב' – סוף. קיץ 2001:

יום שישי בערב. אחד הקיבוצים אי שם בצפון הארץ - סימפוזיון על 'יוצאים ועל יציאה בשאלה' - במהלך סופ"ש של ארגון הל"ל.

האולם היה מלא כמעט מפה לפה. האורח המרכזי היה מי אם לא 'ישראל סגל'. מלכתחילה לא ממש התכוונתי להשתתף בערב הספציפי הזה, חשבנו לצאת כמה חברים לטיול קצר באיזור הקיבוץ. אך לאחר שנודע לי כי ישראל סגל הוא זה שהולך להיות במרכז הערב, לא היה לי ספק. אני נשאר. סגל חלק עם השומעים את סיפורו האישי, השיב לשאלות, הדריך, התווה בנועם, לא היסס להתגייס לעזור במקרים מסוימים כשהוא מפנה אנשים מסוימים ליצור עמו קשר באופן אישי, וכו' וכו'. אני המתנתי בסבלנות לסיום הדיון שהתנהל וסיעור המוחות המרתק שהתחולל שם.

ואז כשנראה היה שהערב הוא לקראת סיומו, אזרתי עוז וקמתי ממושבי בירכתי האולם, ובלי יותר מידי הקדמות אמרתי לו; 'יש לי הודעה להעביר לך מהרב ברוך דוב פוברסקי - ראש ישיבת פונוביז' - שבעבורך ובעבורי הוא 'חברותא' רק בהפרש של ארבעים וחמש שנה זה מזה. לדבריו הוא הצליח ליישב את הקושיא העצומה ששאלת על דברי התוספות במס' מכות דף טו' ד"ה 'הניחא'. לדבריו קושיא זו היא מהקשות ביותר בהן הוא נתקל בחייו התורניים, אך תודה לאל לדעתו הוא הצליח לפותרה וליישבה'..

קשה לתאר את הדממה המחשמלת שהשתררה באולם באותה הרגע, סגל היה נראה ספק נבוך ספק נרגש עד עמקי נשמתו, ניתן היה לראות בצורה חריפה כ"כ איך כול אותו עבר תורני עמוק ועשיר באותה תקופה נפלאה בה הוא חבש את ספסלי בית המדרש, חוזרת לו באחת. אותו הרגע בה הוא ישב לצידו של אותו אברך צעיר העונה לשם 'ברוך דוב פוברסקי' והם הוגים בדבריו של התוספות שם באותה סוגיה, והוא מקשה את קושייתו העצומה, שמחד מאירה באור תמוה ביותר את דברי התוספות, ומאיך מאדירה את סגל כמקשן עצום וכבעל כשרון נפלא ומעמיק המיטיב לרדת לנבכי דברי התוספות ולתוקפם בקושייה רבתי. זר לא יבין זאת. נדמה כי ניתן לומר כי מי שלא ידע רגעי עוצם שכאלה לא ידע תחושת סיפוק מימיו.

דקת דומיה ארוכה, ולאחריה סגל מנסה לאסוף את עצמו ועונה, 'נראה לי כי אני נזכר במעומעם באותה הסיטוציה, זה מדהים מה שזה עושה לי. אשמח מאוד אם תיגש אליי באופן אישי ותשחזר בפניי במה דברים אמורים וכו'.

אז זהו, אכן כמובן ניגשתי אליו, ושוב הוא היה נרגש מאוד עד כדי דמעות ממש, לשמוע את אותה 'דרישת שלום', ועוד יותר לשמוע אותי מרצה את תוכן דברי התוספות ותוכן קושיתו שלו -  'העצומה' ! ודרך יישובו של הגרב"ד. לרגע היינו שוב שני תלמידים בישיבת פונובי'ז המתענגים על קושיה עצומה ומנסים למצוא מסילות של היגיון לפותרה. אלא שהפעם מלבד המיקום, הסיטואציה, המקום האישי של שני התלמידים, אחד התלמידים ניסה להסביר לעמיתו את קושיתו שלו בעצמו.

אז תגידו לי אתם, ישנו עומק סוריאליסטי נפלא יותר מרגעים פז שכאלה ?

ואתה ישראל יקר, הרבה מילים נאמרו אחר מיטתך, או ליתר דיוק אחרי סיפור חייך הסוערים. אני לעומת זאת לא מהמשבחים ובוודאי שלא מהמגדפים, אני מהמתפעמים - אותם רגעים הזויים משהו שחווינו יחד, שהגורל ואיש תלמיד חכם אחד יצרו בינינו . היו ללא ספק רגעים של התפעמות - ממך ומאישיותך האקסצנטרית, הכה מסוכסכת וכה מרתקת !

לך ונוח בשלום על משכך איש יקר. ועוד שפתותיך ימשיכו לדובב בבית המדרש. ולא רק בעולמה של התקשורת והתרבות הישראלית.