הקישורים הישנים לא עבדו, שכן היו שייכים לפלטפורמת "היידפארק" המנוחה, והוחלפו כעת בחדשים. אם יש קישורים שעדיין אינם תקינים, נא פנו לח"מ בשעות העבודה המקובלות
ירוחםשמ לא מובן מה אתה רוצה בפסוקים מוכרת המילה ערווה כמה פעמים, ערווה פירושו האיזור המוצנע.
נשלח ב-20/10/2017 01:24
בפרשת בראשית נאמר לאדם "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה" ועוד נאמר שם "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה - את כל ירק עשב לאוכלה".
וראוי לשים לב להבדל הלשון, שאצל האדם הודגש העניין של הזריעה, כלומר שהאדם יכול ממש למשול בצמחים, לגדלם ולעכל את טיבם הפנימי. לעומת זאת החיות אינם יכולות אלא לאכול "את כל ירק עשב", רק הירקות, אולי התכונות החיצוניות והפשוטות - רק בהם מרגישה החיה.
והנה בפרשת נוח נאמר לאדם "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ... כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" כלומר, אכילת הבשר ע"י האדם אינה כאכילת צמחים על ידי האדם, אלא כאכילת צמחים על ידי הבהמה, ללא יכולת לעכל את טיבם המהותי הפנימי של בעלי החיים. האדם אוכל בשר "כירק עשב" ולא כ"כל עשב זורע זרע". את הפנימיות של החיים - "בנפשו דמו" - לא תאכלו. ואף אסרה התורה לבני ישראל לא רק אכילת אבר מן החי, כי אם גם אכילת דם כלשהוא בכל מצב. ולמה? הרי התורה עצמה אמרה: "כי הדם הוא הנפש". גסות היא מצד האדם לנסות לפעול משהו בעצם החיים, כאילו בידיו הם. וייתכן שזה גם טעם האיסור לבשר וחלב, שהחלב הוא נתינת החיים ממש ליונק, ואין ראוי לאכול הבשר הנאכל עם החלב המחייה, ואע"פ שחלב בפני עצמו הותר, כי סוף סוף הוא נחלב ואינו עוד בתפקיד מחייה, אבל הבהמה עצמה אסורה, ועל כן נאסר אפילו לאכול זה אחר זה מייד, כל עוד מורגש טעמו, וגזרו להפרידו לגמרי מסעודה לסעודה, שלא יורגש טעמם יחד בשום אופן. וע"פ זה יש להבין את הביטוי הידוע בגמרא "כביעתא בכותחא", דוגמא לדבר שתשובתו היא פשוטה - האם מותר לאכול ביצה בחלב, כי הביצה לכאורה היא בשר, אבל בעצם היא אינה בגדר שיכול לינוק, ועל כן עוד איננה נחשבת לבעל חי שאסור לאוכלו עם המחייה.
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 20/10/2017 01:28:17
נשלח ב-19/10/2017 08:42
לבאר ההבדלים בין הניסוחים השונים על החיות שנכנסו לתיבה
בפרק ו' פס' י"ט מוזכרים כל החיות שנים שנים למיניהם ("למינהו") "זכר ונקבה" - "להחיות" כל זה מראה על העניין של שימור מיני החיות כי זה כתוב בהבטחה של הקב"ה לנוח להצלתו ולהצלת החיות איתו, ולכן צריך שיינצלו מיני החיות
בפרק ז' פס' ב'-ג' הדגש הוא על תוספת המשלימה לשבעה שבעה מהבהמות הטהורות כי זה כתוב בהוראה לכניסה לתיבה בפועל שהכניסו גם בהמות טהורות, אע"פ שזה אינו מעניין שימור המינים
בפרק ז' פס' ח'-ט' הדגש הוא על שנים שנים אבל מצויין במיוחד שגם הבהמות הטהורות נכנסו כי מדובר בכניסה ממש ששם חשוב שימור המינים אבל גם צריך לציין - שאע"פ שמהבהמות הטהורות שהופרשו לקרבנות באו שבעה שבעה, מכל מקום באו שניים שניים לשימור המינים
בפרק ז' פס' י"ד-ט"ז הוזכרו כל סוגי החיות ושוב - למיניהם ("למינהו"), וכמו כן הוזכר באופנים שונים העניין שכולם באו, וכולם באו שניים שניים וכו' כי זה נכתב בכסיפור על "מי היה בסופו של דבר בתיבה בזמן שהתחיל המבול" ולהורות שאכן בפועל כל מיני החיות ניצלו וכולם נשתמרו זכר ונקבה
נשלח ב-25/10/2014 21:14
אך בשר בנפשו (עם נפשו ,שזה) דמו לא תאכלו זה איסור אכילת דם (וכן פירש בספר היובלות).
הברית היא הדדית וכהמשך לציווי שהם לא יהרגו בני אדם והוא לא יביא מבול. ולפי שהברית של אי הבאת מבול נכרת עם כל בשר ולא רק עם האדם לכן גם בצווי נכללו אף החיות מה שךא מצינו לו חבר בכל התורה
נשלח ב-25/10/2014 21:05
ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי.... והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם כלומר שהזיכרון הוא לה' ולכן זיכרון בענן שהוא במים שכביכול ה' יראה וכל מקום זיכרון לאדם בדבר שבארץ שהוא רואה ועוד שכשיהיה ענן וגשם תזכיר הקשת שלא יהיה הגשם הזה תחילת מבול.
הברית היא שכרת עמו אחר צאתו מן התיבה שלא יכרת שוב הוא וזרעו
נשלח ב-25/10/2014 20:20
בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, (משנה תענית דף י' ע"א)
בגמ' (שם דף ד' ע"ב) התייחסו ל"כדי" כסיבה אמיתית ולכן הגבילו שרק בארץ ישראל בזמן הבית וכו', אבל בזמן הזה שואלים בארץ ישראל מזמן שמזכירים מכ"ג תשרי. כל זאת בניגוד לפשטות המשניות בפרק זה. המנהג הישראלי אחרי תקופת הגמ' היה כמו שאמרו בגמ' לשאול ולהזכיר גשם מייד אחרי סוכות, (ראה בארוכה בגליון קולמוס __ משפחה) הרמב"ם פסק כפשט המשנה וכך המנהג היום בארץ ישראל ששואלים גשמים רק משבעה במרחשון.
מה הטעם האמיתי לשבעה במרחשון הוא שזה זמן רביעה וזה נתפרש בגמ' שם (בדף ו ע"א) "בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות..." כלומר שזמן רביעה ראשונה נפקא מינא לקביעת זמן בקשת גשמים וכלומר שזה הטעם של נההמשנה שמבקשים גשם משלשה או משבעה במרחשון שאז זמן רביעה ראשונה כמבואר בברייתא שם. (כמובן לטעם זה מובן גם דעת חכמים שבשלשה במרחשון מה שאין כן להסבר המשנה לאיפוה מגיעים בשלשה במרחשון אולי לדמשק...).
בירושלמי נוסף הסבר הקושר את הנושא לפרשתינו שלמרות שנחלקו תנאים בזמני הרביעה הכל מודים שאחד מזמני הרביעות הוא בשבעה עשר במרחשוון שנלמד מהמבול ע"כ.
כמובן זה בהנחה שמניין החודשים בתורה לפני יציאת מצרים היא מתשרי ויש כאן הבנה שהמבול התחיל בזמן הגשם הרגיל בתור גשם רגיל דומה למדרש שמובא בפירוש רש"י "שכשהורידן הורידן ברחמים שאם יחזזרו יהיו גשמי ברכה" וזה בניגוד לברייתא שהובאה בתלמוד בבלי (ראש השנה דף י ע"ב) שינה הקב"ה עליהן מעשה בראשית וכו' ובאמת הברייתא שם היא כמי שסובר שהמבול החל בחודש אייר (עיין שם).
נשלח ב-24/10/2014 08:49
כהכנה לבעלי הקריאה והלומדים, מצ"ב ליקוטי בתר ליקוטי של הצעות תיקוני נוסח לפרשת נח, וה' ינחמנו משגיאות סופרינו... http://ivri.org.il/2014/10/bhs#2
לפי המפורט בהמשך היו לנח הרבה נכדים אחרים, חוץ מכנען- למה רק כנען מוזכר - המפרשים הטוענים כי שמו שורבב כפרומו לעלילה בהמשך, נו. בהוספה לשאלה השאלה היא מדוע כנען קולל על מעשי אביו?
כנראה שכנען היה הנכד החביב על נח- דבר מקובל - במשפחות גדולות שחיות בחמולה, נח התיחס אל כנען כבנו הקטן האהוב- (בני בנים כבנים), והנה הבן האהוב הזה הוא שכנראה העצים את מצבו המכוער של נח.
