כתבת

<ואם תאמר שמניינם באמת היה לוי"ד ומניננו לבהר"ד, לא מסתברא שבמשך מאות השנים האחרונות השתנה מנין השנים באשכנז בלי שתשאר עדות על כך,>

הרי עדות (אחת מיני רבות) לפניך:

שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן שא ד"ה בכך וכך, וז"ל:

"בכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני הוצרכו לומר כן לפי שיש מונין ממולד וי"ד שהוא מולד תשרי שנה אחת אחר מולד בהר"ד וכן הם מניני התורה למנות מבריאת אדם הראשון שהוא מולד וי"ד ונברא ביום ששי. ולפי שהבריאה היתה יום ראשון והוא כ"ה באלול לדעת ר' אליעזר שאמר (ר"ה י,ב) בתשרי נברא העולם.
ע"כ כדי שלא יניחו אותם החמש' ימי' מתחילין בקצת המקומות למנות ממולד בהר"ד שהוא מולד תוהו שהוא שנה אחת קודם שנת וי"ד וכן נוהגין במקומותנו ואלו לא פירש לאיזה יום מונין הי' אפשר לטעות בין מוקדם למאוחר שאם כתב בו שנת חמשת אלפים ומאה ותשעי' וחמש לבריאת עולם סתם הי' איפשר לטוען לטעון זה החשבון הוא לפי מולד וי"ד והוא מוקדם ופסול. ומשום ב"ד טועין שהרי לפי הדין אינו נפסל בכך דתלינן שהסופר כתבו בדקדוק כדמוכח בפ"ק דע"ז (י,א) על כן פירשו שהוא לפי המנהג הידוע למנות לבריאת עולם במקום ההוא.

תלמוד בבלי ערכין י"ב: בית שני חרב במוצאי שביעית. תירוץ א': רבי יהודה היא שסובר שאין מונים את שנת היובל בנפרד אלא כשנה ראשונה לשמיטה. תירוץ ב: רבנן היא, אלא שמתחילים למנות משנה שביעית לבנין הבית שאז עלה עזרא.

משמע שבית שני עמד 420 שנה, ובשנת 421 חרב והיא שנת מוצאי שביעית.

תלמוד בבלי עבודה-זרה ט': "האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע הוא עומד ניטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ולשקול תרי מכל מאה ונשדי אפרטי וידע בכמה בשבוע הוא עומד וסימניך "כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ"".

 
א.      רש"י בע"ז מפרש שכוונת הגמ' שבית המקדש חרב בשנת 420 לבניינו, והיא שנת מוצאי שביעית. לפיכך יש להוסיף שנה זו לשנות חורבן ולחלק ב-7 שהלכה כרבי יהודה. ושנת חורבן ג' אלפים תתכ"ח, ושביעית ג"א תתכ"ז. והרא"ש מיישב את סוגיית ערכין אליבא דרש"י שבתירוץ השני לא בא רב אשי לתרץ תירוץ אחר אלא לומר שבין לרבנן ובין לרבי יהודה לא מונים את שש השנים עד שעלה עזרא, ומה שנקט בלשון "רבנן היא" לא בא אלא ליישב את הסוגיה כרבנן, וסוגיית ע"ז כרבי יהודה. ומכריע (הרא"ש): "וכן עיקר". וכן נפסק להלכה בטור, וכן כתבו אור זרוע ומהרמ"ק בשם המרדכי, וכן הביא בתוס' רי"ד בשם רבנו גרשם מאור הגולה והכריע כן, וכן כתב הראב"ד בחידושים לע"ז.

ב.       ראשונים רבים חלקו על רש"י בפירוש הסוגיות:

1.             רבנו חננאל (בע"ז) לומד שחשבון הגמרא אינו לשנות חורבן אלא לשטרות, והכי גרסינן: "האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד ניבצר תרתין שנין או לוסיף חמש שנין וסימניך "כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר". פירוש, שמנין שטרות החל בשנת מ"א לבית שני, והיא שנת ו' לשמיטה כי שש שנים הראשונות לא נכללות בחשבון כגמרת ערכין, ושנת מ"ג לבית היא שנה ראשונה לשמיטה ושנת ג' לשטרות. הלכך אם מורידים שנתיים או מוסיפים חמש שנים לשנות שטרות ומחלקים בשבע, תצא שנת השמיטה. וכ"כ רבנו תם בתוס'.

2.             רשב"ם (בע"ז) פירש שמנין הגמרא הוא לשנות החורבן, ובית המקדש חרב בשנת 421 לבניינו והיא שנת מוצאי שביעית. ומה שהוצרכו להוסיף שנה על שנות החורבן לפי שאין התנא המונה לחורבן מונה אותה. וכן פירש רש"י בערכין.

3.             הגאונים אמרו (תשובות הגאונים הרכבי תשובה מ"ה, ותשובות הרמב"ם מהדורת בלאו תשובה שפ"ט) שמחורבן ראשון לא מנו יובלות אפילו לקדש שמיטין, ומאז מחלקים ז' ז'. ולא גרסינן "ניטפי חד שתא", וסוגיית ערכין כמאן דליתא. ויישב בכסף משנה דסבירא להו שסוגיית ערכין היא כמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ואנן פסקינן שקדשה.

4.             ר"י הזקן בעל התוספות פירש, ש"ניטפי חד שתא" מדבר על שני עולם, ונחלק בשבע, ואם הסכום מתחלק בשבע השנה היא שנת שמיטה (דבריו הובאו בתוספות רבנו אלחנן בנו, ובכפתור ופרח).

5.             הגר"א (בביאורו לשו"ע) מפרש כחידושו של הרמב"ם (לקמן בסעיף ג') שבשנת 420 לבניינו חרב והיא שביעית, ושנת 421 היא מוצאי שביעית והיא נקראת שנת החורבן. ול"ג "ניטפי חד שתא", ואין מונין אלא ז' ז'. אלא שלא סבירא ליה לחידושו של הרמב"ם שאנו מונים למולד בהר"ד  אלא סובר שאף אנחנו מונים לוי"ד לשנים ולבהר"ד למולדות אלא ששנת תוהו מתקזזת עם שנת המבול בה לא שימשו המאורות, ולפיכך גם למולדות מניננו לוי"ד.

כללו של דבר: שנת ג' אלפים תתכ"ט - שהיא שנת 421 לבית המקדש - היא שנת מוצאי שביעית. וכן כתבו הרמב"ן, הר"ן, המאירי, הסמ"ג, ספר התרומה, רבנו אלחנן, תוס' שאנץ, רבנו ירוחם, הריטב"א, ספר התרומות, רבנו בחיי, ורבנו ראובן בן הר"ן.

וכן סיכמו את מחלוקת שיטות א' וב' לעניין מנין שנת השמיטה הסמ"ק, הגהות מרדכי לגיטין, הטור, הרא"ש, הרשב"א, ועוד ראשונים.

ג.        הרמב"ם כותב שבית המקדש חרב בשנת 420 לבניינו שהיא שביעית, ושנת 421 היא מוצאי שביעית והיא נקראת שנת החורבן וממנה מונים. ול"ג "ניטפי חד שתא", ואין מונין אלא ז' ז'. אלא שחשבונות הגמרא לשנות אדם ולמולד וי"ד, ומניננו לשנות יצירה ולמולד בהר"ד. וכן כתבו בעל העיטור, בעל המאור, וכפתור ופרח. ומבואר ברמב"ם שאיהו סבירא ליה שמונים יובלות לקדש שמיטין אלא שחזר בו מפני המנהג, ומסיים: "מפני שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה הם ובהם ראוי להתלות", וכן מוכח שכן נהגו בא"י בתקופת הגאונים והרמב"ם ממספר מקורות (כגון קולופון כת"י סידור רס"ג, גיטין מהגניזה, ועוד). וכן כתב רבנו תם בספר הישר שאחרי כן מצא בסוף "סדר עולם דרבנן סבוראי" כהרמב"ם ולכן חזר בו ונקט כהרמב"ם.

ד.       משמע לפום ריהטא מלשון הראב"ד בהשגות שמנינן יובלות לקדש שמיטין כדעת הרמב"ם לפני שחזר בו (אמנם יש מפרשים דבריו כרש"י בע"ז).

ה.      הרמב"ן, הסמ"ג, ורבנו ירוחם, כותבים להדיא שדעת הגאונים כדעת התוספות, ודלא כהרמב"ם שתלה עצמו בגאונים, (אמנם יש לדקדק בלשון הסמ"ג אם כוונתו שזוהי גם דעת הרמב"ם או שפליגי עליה, אמנם לשון הגהות מיימוניות בשמו: "ורוב הגאונים חולקים על זה!"). ודברי הטור שלר"י שנת פ"ח ולרש"י שנת פ"ט תמוהים מאד וברור שט"ס נפלה כאן וצ"ל "ולרש"י פ"ז" כמו שכתבו הבית-יוסף והב"ח והפרישה ועוד, (ומה שהביאו ראיה מהלכות ארץ ישראל המיוחסים לטור שם נקט כהרמב"ם, לא יצאו אלו מגדר "מיוחסים", שרבו המפקפקים בזה ורבו הסתירות בינן לבין הטור).

ו.        ומ"ש התשב"ץ (ח"ב סימן צ"ט) והלכו בדרכו כל האחרונים ובראשם הרלב"ח[1], התומים[2], החזון איש[3], ועוד רבים,  שכל הראשונים (שהובאו בסעיף ב') שס"ל כתוס' סוברים למעשה כהרמב"ם אלא שהם מנו לוי"ד (או שחישבו מנין הגמרא ולא למעשה), והרמב"ם מנה למניננו שהוא לבהר"ד ולא פליגי, הם דברים תמוהים. חדא, כי להדיא לא משמע  שדבריהם היו לחשבון הגמרא, אלא ודאי למעשה. ועוד, שעל דברי הטור: "לרש"י פ"ז ולר"י פ"ח", כתב הב"י להדיא: "ולרמב"ם פ"ט". זאת ועוד, חלק מהראשונים, כר"ן הסמ"ג וספר התרומות גרסו ברמב"ם "תתקל"ה" במקום "תתקל"ו", משמע שהסירו מדברי הרמב"ם את שיטתו שמנינן לבהר"ד, כי סברו שמנינן לוי"ד, כר"י ורבנו אלחנן שחולקים להדיא על ר"ת בראש השנה שסובר כרמב"ם שמנינן לבהר"ד וסוברים שמניננו לוי"ד. ואם תאמר שמניינם באמת היה לוי"ד ומניננו לבהר"ד, לא מסתברא שבמשך מאות השנים האחרונות השתנה מנין השנים באשכנז בלי שתשאר עדות על כך, מה גם שיש לנו מסורת רציפה מאז ועד היום. על כרחך כל הראשונים שהלכו בשיטת התוס' סברו שמניננו הוא לוי"ד, או שסברו שגם מנין הגמרא וגם מניננו הוא לבהר"ד, ומכל מקום אין נפק"מ[4]

ז.        משמע להדיא מלשון הרא"ש בתשובותיו (כלל ע"ז) שבזמנו בארץ ספרד זלזלו מאד בשמיטת כספים. ובזמן מהרי"ל ותרומת הדשן לא נהגו שמיטת כספים באשכנז ולא ידעו זמנה.

[אחרי שכתבתי כל זה בא לידי ספר "הצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט" (תלמיד הגר"ח מוואלאזין), ומצאתי שם (דפוס ירושלים תשנ"ג עמ' קי"ב סי"ד) שכתב כדברי והוסיף עליהם כהנה וכהנה, וברוך שכיוונתי. ולרוב חביבותו אעתיק כאן בע"ה כל הנוגע לענייננו. וז"ל: "עיין פאת השלחן הלכות שביעית סימן כ"ט [ובס"ק י"ח עד ס"ק כ"ב] שמביא לשון הרמב"ם: "שנת אלף ומאה ושבעה לחורבן הבית היא שנת ד' אלפים תתקל"ו לבריאת העולם היא שנת א' לשמיטה כ"א ליובל נמצא שנת אלף פ"ו לחורבן היה יובל ושנת א' לשמיטה ולבריאת העולם ד' אלפים ותשע מאות וחמשה עשר" ופסק כרבנן. כשנוסף ש' שנים היה יובל ושמיטה כחדא בשנה אחת ולבריאת עולם ה' אלפים רט"ו על אלף השישי. כשנוסף עוד ש"נ היינו ז' יובלות היה יובל ושמיטה פעם ב' באלף השיש היינו אלף ושבע מאות וששה ושלשים לחורבן, ה'תקס"א לבריאת העולם. וכשנוסף עוד ש"נ יהיה תתקט"ו על אלף השישי לבריאת עולם. יה"ר שיכנס נדחי ישראל ונתחיל למנות יובלות.

נמצא להרמב"ם [שהלוח חושב מן בהר"ד שנה א' קודם יצירת אדם הראשון וחשבון הגמ' מפורש שחושבין מיצירת אדם הראשון עיין ע"ז ט] שנת תרי"ד שמיטה ותרט"ו יובל. ולהגר"א [שגם הלוח חושב מיצירת אדם הראשון רק לתקופות ומולדות ולמועדים צריכים לחשוב מן בהר"ד כי המזלות עמדו במקומן ולא שמשו שנת המבול] תרי"ג שמיטה ותרי"ד יובל. ולרש"י שמיטה ויובל שנה אחת קודם להרמב"ם כדאית ליה ולהגר"א כדאית ליה (הדגשות שלי י.). נמצא להגר"א רי"ד ותקס"ד ותתקי"ד לאלף השישי היא שמיטה ויובל כחדא. ועל פי זה הגהתי בזוהר חדש דפוס אמסטרדם פ' בלק דף מ"ד ע"ד שצ"ל רי"ד או תקס"ד וכבר עברו כמו קץ של ת"ח שאינה אלא פקידה כמ"ש בזהר חדש דף ע"ג ע"ב דקץ אית בכל דרא כו' ע"ש. ודברי הזהר חדש כרבנן, דלר' יהודא משהתחילו למנות שמיטין ויובלות לא זז הסדר מז' שנה לז' שנה עד עולם, ולא יוכל להזדמן יובל ושמיטה כחדא ערש"י ע"ז ט: ד"ה ונחשב כלל וד"ה וסימן ובערכין יב: ד"ה ומשני כו' דלר"י בשנת כ"ב או ל"ו ליובל חרב הבית והיא שנה א' לשמיטה וכן חוזרין חלילה. נמצא בכל יובל לר"י היא שנה א' לשביעית ולא מזדמן יובל ושמיטה כחדא אלא דברי הזוהר חדש כרבנן. עכ"ל]

תוקן על ידי יעקב135 ב- 12/10/2007 11:58:19

_________________