באשכול הסמוך שעוסק בעניני שוחד (בדיון בין הרב מיכי ,ירוחם לביני) עלתה השאלה מה גדרו של הלאו 'לפני עיוור' ומהו גדר 'עיוור'.
אנסה להרחיב מעט את הדיון באשכול זה.
ויקרא פרק יט פ' י"ד:
"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:"
רש"י שם:
"ולפני עור לא תתן מכשל - לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו:"
נראה מדברי רש"י שכלל אין מדובר:
א. על פעולה פיזית של נתינת מכשול לפני עיוור שהולך בדרך.
ב. שידול לעבירה.
אלא הלאו הוא על הכשלה בדברים ע"י השאת עצה מגמתית ובפרט עצה רעה שנותנה גורף ממנה רווח.
הרמב"ן בבראשית לגבי אכילת האשה והשאת הנחש לאכול מן העץ, כבר הזכיר את הלאו 'לפני עיוור' לגבי שידול לדבר האסור/לעבירה (ומשם לומד הרמב"ן עונש למחטיא את האחר).
נמצאנו שיש כאן שלשה סוגים של מעשי עוולה ואין כולם נכללים בלאו ד'לפני עיוור'.
א. פעולה פיזית של מכשול לפני אדם שלא רואה את המכשול.
ב. פיתוי לדבר עבירה.
ג. פיתוי והשאת עצה שאינה הוגנת למען רווח עצמי (הונאה).
לכאורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובפשטות אופציה א' צריכה להיות גוף הלאו. אך בדברי הפרשנים והפוסקים לא מצינו את הלאו הנ"ל כחלק מאיסור ל"ע.
בספר המצוות לרס"ג האיסור המופיע הוא "להכשיל מטרף".
מדוע רס"ג לא כתב כפשוטו 'להכשיל עיוור'? נראה שכוונת רס"ג הוא להכשלה של כל אדם שדעתו 'טרופה' בדבר, בין בהונאה ובין בעבירה.
(יש שניסו לומר שהאיסור להכשיל עיוור בפועל הוא מהלאו ש 'לא תשים דמים בביתך' ומ'ועשית מעקה לגגיך' וכו')
רמב"ם ספר המצוות
"והמצוה הרצ"ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול ולשון ספרא לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה. ומאלו הפנים אמרו (ב"מ עה: ל' רלו - ז) במלוה ולוה בריבית ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול כי כל אחד מהם עזר חבירו והכין לו להשלים העבירה. ודברים רבים מאד מזה המין יאמרו בהם עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו תחלה:"
וכן מצינו בספר החינוך מצווה רלב:
"וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה [ב"מ ע"ה ע"ב] במלוה ולוה בריבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'. "
נראה שהכשלה בעבירה הוא מעיקר הלאו דל"ע.
[וכבר דנו האם סיבת הלאו היא מניעת איסור האחר, האם ישנו איסור ל"ע בהכשלת האחר בל"ע וכו']
וכאן צריך לבאר גדר 'עיוור'.
לכאורה מכל הכתוב לעיל משמע שאין מקרא יוצא ידי פשוטו ואין מדובר במכשול פיזי ממשי אלא במעשה פיתוי ושיכנוע, הן למעשה שיגרום פסידא, הן בהסתה לביצוע עבירה.
נראה א"כ שהאיסור אינו בדווקא לעיוור שאינו יודע, שהרי מי שאינו יודע לא בטוח שעובר איסור. לדוגמא אדם שאינו יודע איסור אכילת חזיר ואדם אחר מאכילהו חזיר, לכאורה הראשון אנוס/תינוק שנשבה ואין לו איסור ואין זה כלל מכשול בעבורו (לפחות הלכתית למעט טמטום הלב). ממילא המכשיל לא 'הכשיל'. לכן נראה שהאיסור הוא להכשיל אדם ש'נכשל' ונחשב לו שעשה עבירה.
מהדין של נתינת שוחד משמע שהדיין נחשב עיוור, לכאורה בגלל שהפיתוי מעוור ומטריף את דעתו ואין ידיעת הלאו של לקיחת שוחד מונעת ממנו והוא נשבה אחר יצרו ולכן מוגדר כעיוור.
מהגמ' בב"מ נראה שעיוורון שנוצר ע"י 'נתינת המכשול' ג"כ נמצא בגדר עיוורון שהנותן עובר בל"ע. הרי שני האנשים (המלוה והלוה) עוברים בל"ע כל אחד לגבי השני. לא מסתבר שהלוה יודע רק את איסור המלוה והמלוה להיפך, הרי איסור ריבית הוא איסור על פעולה לשניים. מכאן נראה שאף ששניהם יודעים על איסור עצמם כל אחד מהם עובר בל"ע מפני שמכשיל חבירו.
כמובן ישנו מאמר הגמ' שהביא הרב מיכי בהושטת כוס יין לנזיר, הרי הנזיר יודע את איסורי נזירות ואעפ"כ נחשב לעיוור לגבי הנותן.
[העליתי מעט מהנושא ויש עוד להאריך טובא.]
תוקן על ידי mzohar ב- 13/10/2007 21:41:44
