יארצייט בעל חובת התלמידים

היום ד חשוון חל היארצייט של ר קלונימוס קלמן מפיאסצנא בר אלימלך מגרודז'יסק הי"ד

שפירא הרב קלונימוס קלמיש האדמו"ר מפיסצ'נה, פעל בגטו ורשה, ונספה בשואה תאריך לידה: שנת תרמ"ט (1889) נספה בשואה "חידושי תורה משנות הזעם ת"ש - תש"א - תש"ב". זה השם שנתן הרב קלונימוס קלמיש שפירא מפיסצ'נה לספר הדרשות שכתב בגטו ורשה, מראש השנה ת"ש (ספטמבר 1939 ) ועד אב תש"ב (אוגוסט 1942). דברי התורה עברו את הגהתו של הרב, ועדות לכך יש בפקסימילית כתב היד המצורפת לספר. כמו כן הוסיף הרב הערות לספר. האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, בנם של רבי אלימלך מגרודז'יסק ואשתו השנייה חנה ברכה, בת האדמו"ר מחנצ'ין, נולד בשנת תרמ"ט (1889 ). החל לכהן כרבי בשנת תרס"ט (1909 ), והוכתר כרבה של העיירה פיסצ'נה בשנת 1913 . היה נין ונכד לשושלות הצדיקים מליז'נסק, קוז'ניץ ומוגלניצה. בהיותו בן 16 נשא לאישה את חיה רחל מרים בת האדמו"ר מקוז'ניץ. בשנת תרפ"ג (1923 ) ייסד את הישיבה "דעת משה", אשר בראשה עמד. מסירותו לענייני חינוך הביאה אותו לכתיבת ספריו "חובת התלמידים", "הכשרת האברכים", "צו וזירוז", "מבוא השערים" ו"דרך המלך". כל הספרים האלה נכתבו לפני השואה, אולם רק "חובת התלמידים" נדפס בתרצ"ב (1932), לפני השואה. יתר הספרים נדפסו על ידי חסידי פיסצ'נה בארץ, אחריה. בראשית המלחמה הוכה האדמו"ר מכה קשה, כאשר נלקחו ממנו בנו, כלתו, גיסתו ואמו תוך פרק זמן של חודש ימים. האדמו"ר חי בגטו ורשה עד חיסולו, באפריל 1943 . הוא נספה במחנה ליד לובלין בעת חיסול שארית הפליטה של גטו ורשה במה שידוע כ"חג הקציר", בראשית תש"ד (שלהי 1943 ). השם "אש קודש" ניתן לספר על ידי חסידי פיסצ'נה בארץ. סיפור ההצלה של כתב היד מופלא ביותר. הוא נמצא בפולין בשלהי שנות החמישים, בידי ברוך דובדבני אשר צילם אותו במיקרופילם, והעבירו ארצה. אז הוציאו אותו החסידים לאור בשנת תש"ך (1960). מבנה הספר דומה מאד למבנה של ספר דרשות קלאסי. הוא מחולק לדרשות לפי פרשיות השבוע. כל דרשה מתחילה בציטוט ובהעלאת שאלה. בהמשך יש פיתוח של רעיון אחד תוך כדי התייחסות למקורות, ולבסוף יש סיכום של הרעיון, תוך כדי הבאת תשובה לשאלה שנשאלה בתחילת הדרשה. הספר כתוב בעברית, אך ייתכן שהדרשות עצמן נאמרו בשפה המדוברת, דהיינו ביידיש. ניתן למצוא ביטויים ביידיש המשולבים בדרשות. לדוגמה, בדרשת פרשת חוקת תש"ב (עמ' קפו- קפז): "ראטעווע". תופעה זו הייתה מקובלת מאז ומעולם בספרי דרשות שנכתבו לאחר שנאמרו, ולא נכתבו בשפה אשר בה נאמרו אלא נכתבו בעברית, זאת משום שהרב שכתב את דרשותיו רצה שתהיינה נחלת כלל עם ישראל. מההערות של הכותב ניתן ללמוד שהדברים נאמרו לפני שנכתבו ("אמרנו בשבת קודש אצל הקידוש"... "יתר דברינו בזה אינני זוכר", עמ' יט), ומגמת הכותב היא למען ידעו הדורות הבאים, דהיינו מטרה חינוכית. תוכן הדרשות הוא בעיקר דברי עידוד, כאשר הרבי מנסה לתת הסבר אמוני עמוק למתרחש, תוך שהוא מזכיר תמיד שישועת ה' כהרף עין. במהלך כתיבת הדרשות ישנם שינויים בגישתו של הרבי: בעוד שבשנים ת"ש ותש"א הוא עדיין אומר שכבר היו דברים מעולם, ועם ישראל תמיד הצליח לגבור על הייסורים, הרי שבהגהות שהוסיף בתש"ג, לאחר הגירושים הגדולים מגטו ורשה, הוא מציין שאכן היסורים עתה הם ללא תקדים. מפורסמת היא הגהתו לדרשת שבת חנוכה תש"ב. בדרשה הוא אמר: "ובאמת מה מקום לקושיות ח"ו ולשאלות הן אמת שיסורים כמו אלו שאנו סובלים עתה באות רק אחת לכמה מאות שנים... כי אלו האנשים שאומרים שיסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם בחורבן ביהמ"ק ובביתר וכו' היו כמו אלו". בנקודה זו הוא מוסיף הגהה (בתאריך יח כסלו תש"ג): "הגה: רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין". תופעה מעניינת היא שאין בדרשות אף מילה של תוכחה. זאת חרף העובדה שבדרשות של הרבי שקדמו לתקופת השואה, ומופיעות בספר "דרך המלך", יש דברי תוכחה. למשל ב"דרך המלך", דרשת שבת שובה, תרצ"ז, מוכיח הרבי את הציבור על חילול שבת ועל התעניינות בלימודי חול. הרבי, הקשוב והרגיש לצרכי הציבור, אינו מוכיח אותו בעת שהוא מוכה. הוא מרבה לקונן עם זאת על הירידה הרוחנית, הנובעת מן הגזרות, כגון על סגירת הישיבות, וכן על הגזרות והייסורים המביאים לחולשת הגוף, ואינם מאפשרים לקיים מצוות כבעבר: "וכל איש ישראל כשמתבונן בחורבן הגופני והרוחני והריסת התורה והדת, שח"ו ישאר מזה מצטער ע"ז מאד, וע"י הרצון לתורה ולעבודה והצער על ההריסה ממתיק את הדינים וממשיך ישועה ברוחניות וגופניות וגאולה שלמה לישראל, אבל רק כשהאיש בעצמו מתאמץ גם עתה לעבוד את ה' וללמוד בכל יכולתו, כי הן אמת שבשעה שכל ראש לחלי וכל לבב דוי קשה ללמוד ולהתפלל כפי שצריכים אבל מ"מ ישנם אנשים שסומכים עצמם יותר מדי על הצרות, והולכים בטלים ומשיחים דברי שטות והבל כל היום והאם אי אפשר להם ללמוד בשעות אלו על כל פנים דברים שאינם של עיון או לומר תהלים". (אש קודש, דרשת פרשת עקב תש"א, עמ' קיב-קיג). לדברים אלה הוא מוסיף שם הגהה אשר נכתבה בשנת תש"ג, ובה הוא אומר שהדברים כבר אינם נכונים לתקופתו, ובלשונו: "...לא כן בשלהי תש"ב שכמעט בכליון חרוץ כלו קהלות הקודש, ואף המתי מספר שנשארו, דווים בשעבוד ועבודת מצרים נרמסים ובאימת מות נשארו, אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו, אין מי ליסר, ולא לב לעורר אותו לעבודה ותורה, בכמה נסיונות עולה התפילה, ובכמה שמירת שבת גם למי שרוצה באמת לשמרהו, וכל שכן לבכות על העתיד ועל בנין הנהרסות בעת אשר ירחם ה' להושיענו שאין רוח ולא לב, רק ה' הוא יחוס ויושיענו כהרף עין, ובנין הנהרסות, רק בגאולה שלימה ותחית המתים הוא ית' יכול לבנות ולרפאות, אנא ה' רחם ואל תאחר מלהושיענו". הרבי מנסה בדרשותיו לתת משמעות לייסורים, כאשר המשמעות היא יצירת היעדר לפני בוא הגאולה. כמו כן, הרבי מראה בחלק מדרשותיו את מציאות ה' ביסורים, ואף את היותו שותף להם. "דהנה האיש הישראל המעונה ביסוריו חושב שרק הוא מצטער, וכאלו כל יסוריו הפרטיים ויסורי הכלל ישראל אינם נוגעים למעלה ח"ו. אבל הפסוק אומר ובכל צרתם לו צר, ובגמרא איתא בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ובספ"ק איתא שהרבה יותר ממה שהאדם מצטער, כביכול הוא ית' מצטער ביסורי איש הישראלי...". (אש קודש, דרשת פרשת משפטים תש"ב, עמ' קנט). הרבי מרבה לצטט בספר מן המקרא, מן המפרשים, מן המשנה, מן התלמוד ומן המדרש, וכן מספרי חסידות רבים. ציטוטיו לפעמים אינם מדויקים, מה שמוכיח כנראה שכתב ללא ספרים. אין הוא אומר זאת במפורש, אולם במציאות של הגטו הדבר מתקבל על הדעת. מכל מקום הוא בוודאי מגלה בקיאות מדהימה. קיימות עדויות המצביעות על מרכזיותו של הרבי בחיי הדת של גטו ורשה. לדוגמה, עדותו של קלמן פרידמן מוורשה (קובץ זכור א, בני ברק תשמ"א, עמ' 133 ) המעיד על כך שנשלח אל הרבי פעמים אחדות מטעם עבודתו (ראה גם אסתר פרבשטיין, "בסתר רעם", עמ' 433 - 434 .) הוא דאג לקיום בריתות, לטבילה במקווה, למרות הסכנה שבדבר, וכן יש עדות שהתיר אכילת קטניות בפסח תש"ג (עדותו של הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, עמ' 95 , 122). מכאן ניתן להסיק שהאדמו"ר מפיסצ'נה היה בין עמודי התווך של המנהיגים בגטו. סיפור מרגש המופיע ביומנו של זיידמן מתאר כיצד ישב הרבי ביחד עם הרב מקוזיגלוב, שהיה ראש ישיבת חכמי לובלין, בבית המלאכה של שולץ, כאשר שניהם מתקנים נעליים ומדברים דברי תורה, ונראה היה שאין הם יושבים בבית המלאכה אלא בלשכת הגזית של הסנהדרין... (תיאור זה מופיע ביומנו של זיידמן, עמ' 64 , 127). הציבור הוא המניע המרכזי לכתיבת הדרשות, ומשום כך נכתבת הדרשה האחרונה אחרי שבת חזון תש"ב, ערב תחילת השילוחים הגדולים מגטו ורשה. אף על פי שהרבי נשאר בגטו עד חיסולו, אין הוא מוסיף לכתוב דרשות לאחר קיץ תש"ב. הוא מגיה את סִפרו ומתקן אותו ומוסיף לו מכתב המופנה אל אחיו האדמו"ר החלוץ, הנמצא בארץ. כתב היד מוטמן בכד חלב, ונמצא לאחר המלחמה. (מתוך אתר דעת)

רבי קלונימוס קלמיש שפירא - האדמו"ר מפיאסצנה (י"ט באייר ה'תרמ"ט - ד' בחשון ה'תש"ד; 20 במאי 1889 - 2 בנובמבר 1943 ), מחבר "חובת התלמידים", "אש קודש" ועוד. תוכן עניינים 1 תולדות חייו 2 דרכו בחינוך 3 מספריו תולדות חייו הרב שפירא נולד בשנת 1889 ב גרודזיסק , פולין , לרבי אלימלך שפירא (האדמו"ר מגרודז'יסק) ומרת חנה ברכה (בתו של האדמו"ר מחנצ'ין). נקרא "קלונמוס קלמיש" על שם סבו מצד אמו (בעל ה מאור ושמש ). הוא התחתן בשנת 1905 עם חיה רחל בתו של בן אחותו הוא ה אדמו"ר מקוז'ניץ . בשנת 1909 הוסמך לרבנות ובשנת 1913 מונה לרבה של פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה. בשנת 1923 ייסד את ישיבת דעת משה, ב וורשה , ושימש בה כ ראש ישיבה במקביל לאדמו"רות בפיסאצנה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה , נלכד הרב שפירא בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני נפטרה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סירב הרב שפירא להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו ב גטו וורשה עד הסוף. הרב שפירא עשה מאמצים רבים בגטו לשמור על מסגרת החיים הדתיים. כך למשל עשה מאמץ עליון לאפשר גישה של נשים ל מקווה טהרה , לקיים את מסגרת החגים - אפיית מצה ב פסח , וכדומה, קיום ברית מילה , ועוד. יחד עם זאת, הרב שפירא כמעט שאינו נזכר ב יומנים השונים שנכתבו ב גטו . הדרשות שאמר בפני חסידיו קובצו על ידו לספרו הידוע ביותר - אש קודש . הרב שפירא ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942 , בשל היותו עובד חיוני (בגירוש נספתה בתו של האדמו"ר). לאחר מרד גטו ורשה , באפריל 1943 , גורש הרבי עם היהודים שנותרו בחיים למחנה הריכוז טרווניקי , ליד לובלין . האדמו"ר נרצח בנובמבר 1943, יחד עם שאר יהודי המחנה, במסגרת מבצע "חג האסיף" (Erentfast) שערך ה אס אס . הוא היה בן חמישים וחמש במותו. אחיו היה הרב ישעיהו שפירא , אשר נודע בציבור בתור "האדמו"ר החלוץ", ממייסדי " הפועל המזרחי ", ואביו של השר יוסף שפירא , ושל האדמו"ר ר' אלימלך שפירא ז"ל. דרכו בחינוך בספרו "חובת התלמידים" חודר ומלהיב האדמו"ר מפיאסצנה את נפש התלמיד, ומדבר אל לב התלמיד ללמוד ולהתמיד ולהתפלל. הוא פותח את ספרו באגרת למורים ולהורים בה מסביר את הצורך הגדול בחינוך. בספר עצמו מדבר בלשון נוכח לתלמיד הצעיר מתוך הרגשת רוממות של התלמיד ולא מתוך כפיה. דרישתו מהתלמיד אינו לפעול יותר כמבוגר אלא ליצור מודעות למעשים ונטילת אחריות. בספרו "הכשרת האברכים" מוסיף האדמו"ר שעל הלומד לדמיין את הסיפור המקראי על מנת "לחיות אותו" וכך להפיק ממנו יותר תועלת. מספריו חובת התלמידים - על הדרכה בלימוד בעיקר לתלמידים צעירים. הכשרת האברכים - על הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה 'הדרכה לתלמידים מתקדמים'. צו וזירוז - נספח להכשרת האברכים. חובת האברכים - ספר המשך ל הכשרת האברכים שאבד בתקופת השואה. מבוא שערים - הקדמות ללימוד חסידות. דרך המלך - ספר דרשות (לפני השואה) בני מחשבה טובה - ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה'. אש קודש - דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו"ר במשך ימי ה שואה ספר זהו הוא ספרו היחידי שנתחבר בזמן השואה, שאר ספריו נתחברו לפני השואה.