אסטרטגיה כואבת
הרב ישראל מרגלית
זר שיקלע לצומת העיתונות החרדית בימים אלו יחוש כי מדובר בימים הרי עתיד, יש משהו גדול שעומד להתרחש, משהו כנראה חשוב מאוד.
כולם יורים לכל הכיוונים, והרבה, כאילו הייתה זו מלחמת העולם האמיתית, אפילו אנטישמיות יש, ה' ירחם.
הצד השווה בכולם שברור להם, ללא יוצא מן הכלל מי אשם ב-ה-כ-ל ואת מי יש לכתוש עד חורמה, הוא אשם וזהו. כן, הוא ופרעה גזרו על קצבאות הילדים, הוא והיוונים רצו להשבית תורה מעם ישראל, טיטוס והוא החריבו את בתי המדרשות. רק בגירוש ספרד אי אפשר להאשים אותו, מזל.
בוודאי כבר הבנתם במה מדובר, מדובר ב'מציל', דמות אלמונית שהתנחלה לה השבוע בין דפי ההיסטוריה של שנאת עמי הארצות לתלמידי חכמים.
למעשה הכל התחיל כך: יש בחירות מידי פעם בישראל, ההיסטוריה מלמדת שחשוב להצליח בהם, זה עוזר להקמת התורה, היהדות, וסתם לחיים של אנושיות הגונה, כי אם אתה לא תהיה שם, יהיו שם אחרים וכידוע העוגה לא מספיקה לכולם ברווח. תנופת הבחירות הנוכחית החלה בימים אלו,בביתר העיר, עם ההחלטות לגורלה של עיר זו היה צריך לחשבן גם את מהלכי הבחירות הבאות, עם מי הריצה יחדיו תחזיק אף אחרי הבחירות, גם כשיהיה מה לחלק ולא רק מה לקחת, עם מי בכלל החיבור יהיה הדדי.
לפי בחינה מחושבת של השנים אחורה הסתבר ושותפות פוליטית או מערכתית עם אנשים שאגודים בינם לבין עצמם כבר מקדמת דנא, או עם כאלו שרוממות דגלם בגרונם, לא צלחה, שכן הללו אינם רואים אלא דגל אחד במחנה וחבריהם אינם רואים מקום למינים נוספים באגודתם, חישובים פשוטים שכאלו הובילו למהלך האסטרטגי של מרן מאור ישראל שליט"א, ובמקום לחבור שוב ושוב לקהלים שמשתמשים וזורקים, הועדפה החבירה למיעוטים שסבלו כל השנים בתוך המחנה החרדי, שזה החסידויות ה'קטנות' שהושתקו תמיד ובוודאי למדו מניסיונם שלהם מהי עבודת צוות ובעיקר מה לא לעשות לבני בריתם.
בשלב זה פתאום הבינו מנהלי הציבור החרדי למיניהם (בג'ונגל שלנו יש כזו חיה) כי הברית והמהלך אם יצליחו הריהם יכולים להוביל למהפכה של ממש בכל הבחירות העתידיות הלאה בקנה המידה הארצי, שכן בלעה"ר הציבור החרדי ספרדי קרוב להובלה באתרים פוליטיים רבים, תוספת קטנה והציבור הזה יוכל לעזור למוסדות שרק אמש חשבו שבעה פעמים רק כיצד לא לקבל את ילדיו הרכים למוסדותיהם.
כאן החלה ההתפקחות הגדולה, היו כאלה שלא אהבו את זה, בכלל לא. בכמה שנים של איחור הם הבינו שזה עלול להיות מאוד מוזר עבורם שכן כללי המשחק בבחירות הבאות לסוגיהן השונים עלולים להשתנות, הם עשויים למצוא את עצמם במצב בו המהפך יהיה להם לסיוט, נפשי בעיקר. הם התרגלו שהם הכל, הם העלו אותנו ממצרים ונתנו לנו את המן, לימדו אותנו תורה קרעו לנו את הנשמה והביאונו לארץ ישראל ומה לא, מי אנו אפוא שניתן להם או נחליט עבורם חלילה. הרי הם כולם חכמים כולם נבונים וכולם יודעים את התורה, עובדה, הם הרי אפילו הצליחו לעשות בארבעים שנה מה שעשתה ש"ס בארבע שנים, אז מיהו הגבר שיבוא ויעיז להשבית את ארבעים שנות התורה הבאות, רחמנא ליצלן.
המצוקה הזו הביאה את נבוני החלם הללו למעשים אשר לא יעשו: הם ישבו שבעה ימים ושבעה לילות והחליטו על תרגיל הסחה מבריק, במקום להשמיץ לריק את אחיהם שותפי שס בביתר, עדיף יהיה לזרוק את הכדור למגרש השכן, כך נולדה לה בין לילה תאוריית הרשע ולפיה שס ושולחיה הם הם האשמים בסגירת עולם התורה, הכל, תלמודי תורה, ישיבות, מקוואות, מגדול ועד קטן טף ונשים ומה לא.
מי ששאל את עצמו מה הללו רוצים בעצם מדוע הם מבלבלים את ההמון הנאמן במספרים חסרי כיסוי, כיצד הם מרשים לעצמם להאשים את שס ושולחיה בתרחישים שלא היו ולא נבראו ולקשקש זאת שוב ושוב במצח נחושה. מדוע הם מאשימים אותנו במה שעשו הם עצמם רק לא מכבר. התשובה היא פשוטה, ההאשמות הללו לא מעניינות גם אותם עצמם, הבלאגן כולו נוצר מהבהלה שאחזה את אלופיהם, הם ראו שוב את שס מתקדמת וקשה להם עם זה. שווה להם אפילו להבעיר את הרחוב בשנאת האחים ואף לחטוא בחטא האנטישמיות בכדי למנוע זאת, העיקר שהבלאגן יעצור את ההתקדמות שלא תקרה המהפכה חלילה.
האמת שהם לא המציאו את הפטנט, חז"ל לימדו זאת בחוכמתם דרך המעשה הבא שסופר במדרש:
הכלב הרומאי היה רעב, כבר שלושה ימים שלא בא אוכל אל קרבו, לצערו מידי יום כאשר התקרב אל השוק המרכזי ברומא, עלו ריחות עזים של דברי מאכל באפו ובטנה רק הצטמקה, הוא היה רעב ככלב. במיוחד גירה אותו דוכן הלחמניות הריחני שהוצב מידי בוקר בחזית השוק. הוא ידע מניסיון שלו ושל חבריו כי אם רק ינסה לחטוף לחמנייה טרייה אחת הוא ייתפס ויוכה ככלב שפל. אילו היה יודע איטלקית היה מספר לאופה כי כל רצונו רק בלחמנייה מריחה א-ח-ת, לא יותר, אך הוא אינו יודע ולכן נותר רק להמתין לנס. בבוקר יום בהיר אחד כאשר הועמסו הלחמניות הטריות היישר מהתנור על הדוכן הענק, צץ בראשו רעיון מבריק. הוא המתין לרגע של אי שימת לב מאת האופה ואז ניגש במהירות לדוכן העמוס לעייפה כשהוא מושך באחת מרגליו וגורם לקריסה אדירה של פירמידת הלחמניות הענקית – אופס... ברגע זה החל רעש אימים סביב הדוכן, זעקות החרדה של בעל הבית הביאו את הכל לעזור ולהרים לתמוך ולאסוף והנה הכל הורם, הכל נאסף בידי חברים טובים, ספירת המלאי המידית שנערכה הסיקה כי רק לחמניה אחת חסרה, נו זה כבר לא הפסד גדול...
אכן כך לימדונו חז"ל זהו מנהגו של כלב, הוא מחולל אנדרלמוסיה ענקית בשביל לחמנייה ריחנית א-ח-ת.
* * *
@אגב לסיום, כאשר הראיתי לילד קטן את הקריקטורה של 'יוני' מהשבת האחרונה בעיתון יתד נאמן, הסברתי לו שאין זה 'מטעמים' לשולחן שבת ושאלתי אותו מה הוא רואה, הדו שיח נשמע בערך כך:@
-אני רואה בתמונה איש טובע
- למה הוא טובע
- הוא אשם, הוא מכסה את העיניים בכובע הגדול שלו
- למה המצילים לא מצילים אותו
- כי חכמים אמרו ש"מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו".
- שששש... אמרתי לו, אל תגיד ככה על האיש הטובע, זה רק נציג של תלמידי חכמים שעושה מה שאמרו לו לעשות!
- אאאההה, אז אני כבר יודע מי הוא המציל שכתוב לו שס על החולצה
- מי?
- זה רק נציג של תלמידי חכמים שעושה מה שאמרו לו לעשות.
