צורם,
אם חשבת שהשיר הנ"ל שהוא יפה בהחלט, ישכנע אותי, קבל נא את ההסבר שכתב עליו מאן דהוא.
תוכן השיר
בית א'
השיר נפתח במילה "ואולי" הרומזת לתיאור תמונה שהיא על קו הגבול בין ממשות להזיה. בתמונה החושנית המפורטת בבית הראשון, מופיעה אמו של הדובר כנערה צעירה במה שנראה כהתגלמות של יופי וטוהר נצחי ("תבוא הנערה אדומת השיער, היא אמי [...] ותפשוט בגדיה ובכתונת משיה תרד שם בנחל [...] אלוהית היא במים נאוה בכוחה!"). הנערה-האם שוחה בנחל מוקף עצי פרי שופעים, וריח של פרי ממלא את האוויר. מי הנחל זורמים בנחת, ושקט של בין-ערביים שורר סביב בשעה שהנערה עולה מן הנחל ואור השקיעה מקשט באור זוהר את שערה האדמוני ואת לובן גופה המכוסה בכותונת המשי. כל זה על רקע צבעי החום והירוק של הבוסתנים, בתיאור המזכיר אפיונים של גן-עדן.
בית ב'
המשך תיאור תמונת עולם קסומה ואידילית של טוהר ויופי מושלמים. האם מתוארת בעלייתה מהנחל. שילוב הצבעים מבליט מיזוג מופלא של לובן הגוף הבתולי עם אודם שערה של הנערה על רקע גוני הירוק והחום של "גני הפירות" והאדמומיות הקורנת והשלווה של שעת ה"דמדומים".
התמונה האידילית המתוארת בשני הבתים הראשונים חורגת מחוקי המציאות הריאלית, שהרי המשורר אינו יכול לראות את אמו כפי שהיתה בנעוריה, לפני שנולד, ובכל זאת הוא אומר: "אראנה שוחה: / אלוהית היא במים נאוה בכוחה!". מכאן שביסוד התיאור יש מתח בין הזיה לתודעה. ההזיה מעמידה את מה ששייך למציאות רחוקה במקום ובזמן כאילו הוא ממשות מוחשית פעילה שמתרחשת כאן ועכשיו, והתודעה מבהירה שהדבר אינו אפשרי.
בית ג'
מול האידיליה שתוארה בשני הבתים הראשונים, עולה תמונת זוועה מחרידה בבית האחרון. תמונה זו, כמו קודמותיה עולה בעיני נפשו של המשורר, מאחר שהוא היה בארץ כאשר אמו נספתה בשואה. אך התיאור שייך למציאות הריאלית, למהלך ההיסטורי של הזמן, כפי שמשתמע מן השימוש בזמן עבר (לעומת השימוש בזמן הווה ועתיד בתמונה האידילית ההזויה בבתים הראשונים). הדובר מתאר את מראה ראשה של אמו ששערה הלבין כשלג, עד שהאדים מדמה לאחר שנרמס בעפר. הבן יודע שאמו כבר איננה, והוא אינו יכול למצוא מנוח לנפשו כי לא נקם את דמה השפוך ולא הביא אותה למנוחת עולמים: "והבן לא שילם ואת הבור לא חפר".
משמעות השיר
שתי התמונות המנוגדות עומדות זו מול זו – תמונה של דמדומים מול תמונה של דמים. האחת מצויה מחוץ לזמן, והאחרת משקפת עבר קרוב. החיבור בין התמונות השונות כל-כך מעצים את סערת הרגשות בה נתון המשורר. הוא מצליח לדמיין את מראה אמו כשהיא שוחה במימי הנחל בנעוריה. הוא מוקסם מיופייה ומטוהר נפשה, אף שכבר בפתיחת השיר ישנו רמז לטרגדיה העומדת לבוא: הנחל מלחך את העץ הכרות, על-רקע הפסטורליה והשלווה. זהו תיאור סמלי של השילוב הבעייתי בין החי והנינוח (מי הנחל הזורמים) לבין הפגוע, הכרות והמת (הגדם של העץ הכרות). ואכן, תמונת הסיום של השיר מסגירה את האסון. האם היפה והטהורה היתה לקורבנו של הגרמני האכזר והמשורר נותר חסר-אונים ביתמותו, משום שלא זכה לנקום בצורר הגרמני ואף לא להביא לקבורה את אמו.
מבנה השיר
השיר בנוי משלושה בתים: שני הראשונים ארוכים יחסית ומוקדשים לתיאור המראה הדמיוני של האם הרוחצת בנחל. לעומתם, השלישי – קצר ובו תיאור הזוועה הנוראה שברצח האם וחוסר-האונים של המשורר המתוסכל. נראה שמבנה זה נועד לשרת את הרעיון, שחיי האם נקטעו באחת. חיים של טוהר ושלמות נגדעו באכזריות מצמררת. המשורר מעדיף לתאר ולזכור באריכות את החיים ולצמצם את תיאור האסון למלים ספורות, אך בעוצמה אדירה.
אמצעים אומנותיים
מטאפורה
- "אלוהית היא במים" – המשורר מתאר את אמו בתפארתה ומדמה את המראה המופלא לשלמות אלוהית.
- "הכסיף זה הראש והשלג זה הראש" – המשורר מתאר את אמו סמוך לרציחתה. היא כבר מבוגרת – שערותיה כסופות ואף לבנות. השימוש במלים "הכסיף" ו"השלג" ממחיש את היופי והטוהר שבצבעי הכסף והלבן המאפיינים את אישיותה של האם.
- "והנה היא עולה מן הנחל..." – העלייה מהנחל היא גם מוחשית וגם במובן של עלייה מהזיכרון. זוהי עלייה טרגית, שכן האם תטבע אל מותה בסיום.
מוטיב
הצבע האדום המופיע במספר הקשרים: שיער ראשה של האם אדמוני, הוא זוהר ביופיו בשעת הדמדומים ומאבד את הגוון הכסוף-המלבין שלו כאשר הוא מתכסה בדם לאחר מעשה הרצח.
"באשיה נוגה ראשה בערוב יום" – השיער האדום על רקע השקיעה רומז לתמונה נוצרית מובהקת – תמונה של דמות הקדוש עם ההילה מסביבו.
חריזה
אורי צבי גרינברג הוא אדון לחרוז, ולא החרוז אדון לו. הוא משחק בחרוזים כאוות נפשו וכיד הדמיון הטובה עליו.
שתי שורות הפתיחה של השיר חורזות: נערות – כרות. זוהי הדגשה של "דין הכרת" – גזירת המוות הצפוי לבוא בטרם עת.
השורות השביעית והשמינית של הבית הראשון חורזות: שוחה – בכוחה.
כאן מודגשת חיוניותה של האם. היא חיה בעוצמה. השחייה במי הנחל מסמלת את החיים במלוא כוחם.
שלוש השורות האחרונות בשיר חורזות: עפר – אכזר – חפר. כאן בולט הקשר בין האכזריות שלא רק שהביאה למוות, אלא אף מנעה את אפשרות מתן הכבוד האחרון לאם שנרצחה. ראשה של האם התגולל בעפר בשל מעשה הרצח האכזרי של הגרמני, והמשורר אפילו לא זכה להביא את אמו לקבורה.
אלוזיה
"והבן לא שילם ואת הבור לא חפר" – ארמז לספר דברים לב', 35: "לי נקם ושילם".
ארמז זה מדגיש את תסכולו של הבן שלא מוצא מנוח לנפשו מאחר שלא נקם את דמה השפוך של אמו ולא הביאה למנוחת עולמים.
סיכום
"שיר אמי והנחל" הוא אחד משיריו האישיים ביותר של אורי צבי גרינברג שאיבד את כל משפחתו בשואה. השיר מתאר את כאבו העז של מי שלא נותר לו אלא לדמיין את אמו בנעוריה ולהתאבל על לכתה בטרם עת. השילוב בין הזיה דמיונית של תיאורי העבר הרחוק בחייה המופלאים של אמו, לבין תיאור ריאלי וישיר של העבר הקרוב – אירוע הרצח של האם, מדגישים את עוצמת סערת הרגשות בה נתון המשורר, בניסיונו להתמודד עם הפרידה הטרגית שלו מאמו ועם תסכולו הכבד.
*-- Saved in parser cache with key wikidb:pcache:idhash:4254-0!1!0!0!!he!2 and timestamp 20071023213442 *
