ביקורות ספרים
אליעזר שלוסברג
תוספת חשובה לחקר פרשנות תימן ומדרשיה
שואל ומשיב – פירוש מדרשי־אלגורי על התורה ועל האפטריות, תימן, המאה הט"ו. העתקה, תרגום, מבוא ופירוש: מאיר חבצלת ויוסף טובי, הוצאת אפיקים לתחיה רוחנית וחברתית, תל אביב תשס"ו
קהילת יהודי תימן, שראשיתה כבר לאחר חורבן בית המקדש הראשון,1 הניבה במהלך הדורות יבול ספרותי פורה ביותר בהלכה ופרשנות התלמוד,2 מחשבה והגות,3 פיוט ושירה,4 קבלה5 ואף מדע.6 חיבורים אלה אף זכו ברבות הימים והשנים לרישום ולקטלוג מקיפים,7 שמהם יכול המעיין לעמוד על גדולתה וחשיבותה של קהילה מפוארת זו. חלקם של חיבורים אלה עודנו ספון בכתבי־יד וממתין לגואל ולמהדיר.8
אך אין ספק, שהחשובות שביצירותיה של יהדות תימן הם מדרשי המקרא,9 שגדולת חכמיה ובקיאותם ניכרות בהם בבירור.10 הבולטים והחשובים שבמדרשים אלה הם: מדרש הגדול לדוד עדני,11 מאור האפלה [נור אלטׂלאם] לנתנאל בן ישע,12 מדרש החפץ לזכריה בן שלמה הרופא,13 מדרש הביאור [אלביאן] לסעדיה דׂמארי,14 נר השכלים [סראגׂ אלעקול] לחוטר בן שלמה [אבו מנצור אלדׂמארי],15 מדרש אלציאני לאברהם בן שלמה16 ואלוגׂיז אלמגני לדוד בן ישע.17 מדרשים אלה, המקפלים בתוכם אוצר בלום של דברי חז"ל, חלקם הידועים ממקורות אחרים וחלקם שאינם ידועים לנו, זכו למחקרים רבים.18 עם זאת חשוב לציין, שמדרשים רבים עודם מצויים בכתבי יד בספריות ציבוריות ובאוספים פרטיים.19
והנה עתה זיכו אותנו שניים מחשובי החוקרים בתחום מדרשי תימן, יוסף טובי ומאיר חבצלת, במדרש חדש על התורה ועל האפטריות.20 המדרש מצוי בכתב יד יחיד בעולם בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק (מספרו 1654/215), קרוב לוודאי אוטוגרף. הוא משתרע על פני 420 עמודי פוליו, ובכל עמוד עשרים שורות. שני העמודים הראשונים של הפירוש מטושטשים, ולפיכך המדרש שלפנינו פותח בביאור המילים "ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א,י). פירוש האפטריות נקטע בסוף הפירוש להפטרת פרשת 'ראה'. גם בגוף המדרש חסרים לעתים מילים או משפטים שלמים, שהמהדירים ציינום בנקודות בתוך סוגריים. כך, למשל, אנו נתקלים בחֶסר כזה כבר בתחילת המדרש: "מהו אומרו 'ולמקוה המים קרא ימים' [...]? התשובה: אמרו אינו דומה [...] למעלה מצידון". במקרה זה יש ביכולתנו להשלים את החסר, משום שהדרשה הקטועה לקוחה מספרֵי וממדרש בראשית רבה ומובאת בשינוי לשון גם אצל רש"י על אתר: "והלא ים אחד הוא? אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא". אולם במקרים רבים אחרים החלקים החסרים אינם ניתנים להשלמה וחבל על דאבדין.
שם המחבר, זמנו ומקומו אינם ידועים. על סמך צורת האותיות משערים המהדירים שנכתב במאה הט"ו או הט"ז, ככל הנראה סמוך לשנת 1500. השערה זו מתחזקת לנוכח מגמתו האלגורית של החיבור, המשייכת אותו לתקופה שלפני אמצע המאה הט"ז. כמו כן המהדירים קובעים, כי המעתיק־המחבר לא חי במרכז תימן אלא בדרומה, זאת לנוכח העובדה שכמה פעמים הוא מחליף צירי בחולם, על פי הגייתם של בני דרום תימן.21
במבוא למדרש מונים המהדירים כמה תכונות המצויות בו והאופייניות למדרשי תימן:
א. העדפת מקורות ומחברים אחדים. מדרשי תימן מצטיינים באופיים הלקטני, כקביעת מנצור אלדׂמארי ב'נר השכלים': "איזה הוא חכם? המאסף מכל מקום". רוב המקורות מובאים בהם בעילום שם, למעט מספר קטן של מקורות, כתרגום אונקלוס, רב סעדיה גאון, הערוך והרמב"ם, שבגלל חשיבותם ומעמדם בקרב יהודי תימן, הובאו דבריהם במפורש.22
ב. ילקוטים אינדיבידואליים. מחברי המדרשים והילקוטים בתימן ליקטו מתוך המקורות שעמדו לנגד עיניהם (וגם זה מזה) בהתאם לטעמם האישי, ומשום כך הם שונים זה מזה.
ג. הלשון. מדרשי תימן כתובים עברית וערבית־יהודית, השזורות יחדיו ומשולבות זו בזו. עברית נכתבו החלקים הלקוחים ממקורות חז"ל, ואילו ערבית־היהודית כתובים החלקים שמקורם בספרות הערבית־היהודית בימי הביניים. אף שערבית זו היא חלק מן הערבית 'הבינונית', שבה כתובה מרבית הספרות הערבית־היהודית בימי הביניים,23 חדרו ללשונו הערבית של בעל המדרש ביטויים הרווחים בלהג התימני של יהודי תימן, שהיה שגור בפיו.24
ד. שינויים בלשון הכתוב ובלשונות חז"ל. מן המפורסמות הוא שחכמי תימן לא העתיקו מקורותיהם כלשונם ולא הביאום כהווייתם, אלא עיבדום כרצונם, לעִתים קיצרו, לעִתים שינו ולעִתים האריכו. שינויים אלה באים לידי ביטוי גם במובאות בלתי מדויקות של פסוקים ודרשות. לדעת המהדירים (וכך קיבלתי גם ממו"ר פרופ' יהודה רצהבי) נובע הדבר מכך שלחכמי תימן היתה גם "מסורת עממית 'משובשת' בעל פה, ואדרבה, מפני שהיו מודעים לה לא רצו 'לתקן' ולשנות, אלא לשמרה כמות שקיבלוה מדור לדור".25
ה. אלגוריה. במאות הי"ד והט"ו התפתחה בתימן אסכולה של פרשנות אלגורית למקרא. הדבר התבטא לא רק במספר החיבורים שנכתבו במגמה זו, אלא בעיקר במידה הקיצונית שנהגו בה כמה מחכמי תימן שנקטו דרך זו. החיבורים הבולטים ביותר בעניין זה הם 'מאה השאלות והתשובות הפילוסופיות' לחוטר בן שלמה26 ו'אלדרה אלמנתכׂבה' (המרגלית הנבחרת) לזכריה הרופא, מחבר 'מדרש החפץ'. בחיבור זה, שהוא ביאור מדרשי חז"ל שאינם יכולים להתפרש לפי הפשט, בסדר פרשיות התורה, ביאר זכריה הרופא גם קטעים קשים מתוך 'מדרש החפץ'.27 עקבות הפרשנות האלגורית ניכרים גם בשני מדרשי תורה תימניים נוספים מן המחצית השנייה של המאה הט"ו שנזכרו לעיל: מדרש הביאור ואלוגׂיז אלמגני.28 החכם התימני האחרון שנקט דרך פרשנית זו היה משה אלבלידה, שחי בראשית המאה הט"ז, בעל הפירוש על חמש מגילות.29
נוסף למדרשים פילוסופיים אלו על התורה, חיברו חכמי תימן, רובם לא נודעו בשמם, חיבורים אחרים בשיטת הפרשנות האלגורית. מקצת החיבורים סובבים על פרשיות התורה ומקצתם עוסקים בשאלות פילוסופיים שונות, תוך כדי הענקת משמעות אלגורית גם לעניינים הלכתיים. החשוב שבהם הוא 'כתאב אלחקאיק' (ספר האמיתיות) לחכם מצעדה ששימש עילה לביקורת נמרצת של חכמי צנעא על חכמי צעדה ודרכם הפרשנית.30
הילקוטים החדשים שצמחו במאות הט"ז–הי"ט הם תוצאה של פירושים לתורה שהגיעו לתימן, בחלקם עוד קודם שנדפסו, והתפשטו בקרב הלומדים, כגון רש"י ורבנו בחיי, ובתקופה יותר מאוחרת יותר 'נחל קדומים' לחיד"א. פירושים חדשים אלה דחקו את מדרשי תימן ובהסתמך עליהם נוצרו אותם ילקוטים חדשים, שכַּמות חידושיהם של בני תימן בהם מבוטלת. היסוד הפשטני ניטשטש וכנגדו גברו יסודות הנוטריקון והסוד, כנראה בהשפעת הקבלה. סימנם החיצוני של ילקוטים אלה הוא הֶעדר מוחלט של הלשון הערבית, לפי שמקורותיהם היו על טהרת לשון הקודש ומשום שחיבורים דוגמת אלו של הגאונים לא מצאו בהם מקומם. שני חיבורים המבשרים פתיחת תקופה זו הם 'צידה לדרך' ליחיא אלצׂאהרי ו'חמדת ימים' לשלום שבזי.31 שני המחברים הכניסו לתוך חיבוריהם טעמי תורה מתוך ספרים שנזדמנו להם, ובראשם ס' הזוהר וספרי מקובלים ראשונים.32
במדרש שלפנינו העתיק המחבר מתוך אלדרה אלמנתכׂבה, אולם נמנע מלהעתיק את האלגוריה של ההלכה. מצויים בו גם ביאורים אלגוריים שאינם כלולים בחיבורי זכריה הרופא. עם זאת, עקב מבנהו המיוחד – שאלות ותשובות, אין הוא מצטיין בתכונות אחרות המאפיינות את מדרשי תימן, דוגמת השימוש במקורות שאינם יהודיים, ובכלל זה הקוראן, ואין בו ויכוחים ודיאלוגים בין יהודים למוסלמים.33 במבוא (עמ' 12–14) מובאות דוגמאות קצרות מן הפירושים המצויים במדרש ודרכי פרשנותו, כגון דרשות המבוססות על קרי וכתיב, גימטריות ולשונות דוגמת 'אל תקרי', וכן דוגמאות לפתגמים ולמטבעות לשון ייחודיים ותיאור קצר של הערבית־היהודית שבה נכתבו חלקים גדולים של המדרש.
אין ספק שהמאפיין הבולט ביותר של המדרש שלפנינו הוא שכל המאמרים בו באים בצורת 'שאלה' ו'תשובה'. לשאלה קודם בדרך כלל הפועל 'קאלו' (אמרו) או הצירוף 'כיף קאלו' (כיצד אמרו34), ואילו לתשובה קודמת המילה 'אלג'ואב'. השיטה, שלפיה מציג הכותב דעותיו ורעיונותיו באמצעות מתן תשובה לשאלה, קדומה היא. כך, למשל, כבר בדרשות חז"ל, דוגמת הדרשות הפותחות בצירוף 'ילמדנו רבנו' האופייני למדרשי 'תנחומא־ ילמדנו'. חוקרים רבים דנו במטרת שאלות מקדימות אלה ובאופיין, ואף באפשרות שלא נשאלו כלל על ידי הקהל, אלא על ידי הדרשן עצמו או לפחות לפי הזמנתו.35
שיטה זו היתה נקוטה גם בתקופת הגאונים, כגון בשאילתות דרב אחאי גאון וס' והזהיר, שכל דרשה לפרשת השבוע בו כוללת שלוש שאלות בהלכה. לדעת ש' מירסקי, יש לתלות את הקדמת השאלה לדרשה בסדרי בית הדין שהיו נקוטים בלשכת הגזית שממנו יצאה הלכה לישראל, ושלאחר החורבן אומצו על ידי הישיבה ביבנה ומשם בכל המקומות שאליהם גלתה הישיבה עד לישיבה שיסד רב בבבל.36 גם בחיבורי רב סעדיה גאון נמצא שיטה זו של שאלה ותשובה.37 לדעת י' רצהבי, רוב חידושי רב סעדיה "מעוצבים בצורת שאלה ותשובה, שיסודה בלימוד תורה בבית המדרש, שהתלמיד שואל והרב עונה".38
מבֵּין החיבורים שנכתבו בשיטה זו בימי הביניים נזכיר את 'כתאב אלמחאצׂרה ואלמדׂאכרה' (ספר העיונים והדיונים) למשה אבן עזרא העוסק בפואטיקה של שירת החול העברית בספרד. הוא בנוי מתשובות לשמונה שאלות שנשאל המחבר על ידי משורר צעיר ובהן פרש בפני הקוראים את דעותיו על שירת המקרא, על השירה הערבית ועוד.39
דרך כתיבה זו של שאלות ותשובות ידועה היטב גם מחיבורים אחרים של חכמי תימן, "בעיקר מחיבורים שנועדו לשינון התלמידים בעיקר בהלכות שחיטה וטריפה, מאכלות אסורות ודיני קידושין, גיטין וייבום, כל זאת כדי להכשירם לשמש בקודש".40 מאפיין זה של חיבורנו, שאלות ותשובות, מצוי גם במדרש תימני אחר הכלול בכתב יד British Library Or.1481.41 הוא תואר פעמיים בקיצור נמרץ בהדגשת קטעיו הפילוסופיים בלבד על ידי צבי לנגרמן,42 אולם עדיין לא ראה אור בדפוס.43 אף מחבר מדרש זה אינו ידוע, אך מן האמור בו עולה כי נכתב בשנת ה'רפ"ה (1525), דהיינו סמוך לזמן כתיבתו של מדרשנו, להשערת המהדירים סביב שנת 1500. המדרש האנונימי הנ"ל קצר בהרבה, 88 דפים בלבד, לעומת 420 עמודים שב'שואל ומשיב'. אף הוא מקיף את כל חמשת חומשי התורה והאפטריות, אך פירוש כל אפטרה בא לאחר הפרשה שלה, בעוד שבמדרשנו נעתק ביאור האפטריות במרוכז בסופו. גם במדרש זה הטקסט נשמר באופן כללי בצורה טובה וקריאה, למעט הדף הראשון שלא שרד כלל, וגם זה הבא אחריו אינו במצב טוב. שוליו הימניים חסרים, שלוש השורות האחרונות מחוקות (למעט שתי המילים האחרונות בכל שורה) וחלק מהמילים בו אינן קריאות.
כאמור, אחד המאפיינים החשובים של מדרש זה הוא השימוש המרובה בדרך של שאלות ותשובות. המילים המקובלות להצגת שאלה הן 'כיף קולה / קולהם' (כיצד אומרו / מה פירוש אומרם) או 'לם קאל' (למה אמר).44 בדרך כלל מקדים בעל המדרש לתשובה את המילה 'גׂואב', על מנת להסב תשומת לִבו של הקורא לכך שעתה יזכה למענה על השאלה, אם כי לעִתים הוא מוותר עליה. מילה אחרת שבעל המדרש האנונימי מרבה להשתמש בה להצגת קושיה, ואשר איננה נמצאת בשימוש במדרשנו, היא 'אעתראץׂ' (קושיה), כגון:
'ששת ימים תאכל מצות' (דברים טז,ח) – ונץ אכׂר יקול מצות יאכל את שבעת הימׂ ונץ אכׂר יקול בערב תאכלו מצות כיף יכון וגׂה אלתופיק בין אלנצוץ הדׂה קוׂ ששת ימים תאכל מצות מן החדש וקוׂ שבעת ימים מן הישן יעני יום שביעי וקוׂ מצות יאכל את שבעת הימים ריבה יום שמיני בגלות וקוׂ בערב תאכלו מצות כתׂ קבעו חובה. אעתראץׂ מא אלמוגׂב לה אן יקולו ההנא הכתׂ קבעו חובה וגׂמיע אלמצות הן חובה לם יקולו פי ואחדה מנהן הכתׂ קבעו חובה תעלם אן [...] קד קארן אכילת מצה באכילת הפסח הו קוׂ על מצות ומרורים יאכלוהו פלמן גׂא נץ אכׂר וקאל בערב תאכלו מצות פקאלו הכתׂ קבעו חובה יעני ליס עאדה תלוי באכילת הפסח פאפהמה (דף 77).
('ששת ימים תאכל מצות' – ופסוק אחר אומר 'מצות יאכל שבעת הימ[ים]' (שמות יג,ז) ופסוק אחר אומר 'בערב תאכלו מצות' (שם יב,יח), כיצד ניתן ליישב את הפסוקים הללו? אומרו 'ששת ימים תאכל מצות' – מן החדש; ואומרו 'שבעת ימים' – מן הישן, כלומר יום שביעי; ואומרו 'מצות יאכל את שבעת הימים' – ריבה יום שמיני בגלות; ואומרו 'בערב תאכלו מצות' – כתוב קבעו חובה. קושיה: מה מאלץ אותם לומר כאן 'הכתוב קְבָעו חובה', והרי כל המצוות הן חובה, למה אמרו באחת מהן 'הכתוב קבעו חובה'? דע, כי [...] השווה אכילת מצה לאכילת הפסח, הוא אומרו 'על מצות ומרורים יאכלהו' (במדבר ט,יא), ומכיוון שבא כתוב אחר ואמר 'בערב תאכלו מצות', אמרו 'הכתוב קבעו חובה', כלומר אין הוא תלוי באכילת הפסח, והבן זאת.)
או בדוגמה הבאה:
למה אלף 'ויקרא' (ויקרא א,א) קטן? קאלו (אמרו): לפי שהקטין משה עצמו. אעתראץׂ פכאן יכ[ון] אלואו ואלא אליוד ואלא אלקוף לאן אלאלף הו אול אלאותיות (קושיה: היה צריך להיות הואו, וָלא – היוד, וָלא – הקוף? לפי שהאלף היא האות הראשונה) רמז שמתחילין לקטנים מתורת קרבנות וכו'.45
משתי דוגמאות אלה ניתן להסיק, שהמונח 'אעתראץׂ' משמש את בעל המדרש במקרים שבהם הוא מבקש להמשיך ולהקשות על התשובה שהביא לשאלה קודמת, אם משום שאינה מספקת ואם משום שהיא מעלה קושי נוסף.
בדומה למדרשנו, בעל המדרש האנונימי נעזר בשאלות על מנת להציג רבים מביאוריו. הוא שואל על צורות כתיב חריגות,46 על אותיות קטנות וגדולות,47 על סדר מילים בפסוק,48 על ניקוד חריג,49 על סתירות בין פסוקים שונים50 ועל מאמרי חז"ל קשים.51
העובדה שהמדרש שלפנינו מבוסס כולו על שאלות ותשובות מביאה את המהדירים למסקנה ההגיונית, כי הוא נועד לשמש כלי דדקטי להבנת פרשיות השבוע והאפטריות.52 לא קשה לשער, שמדרש זה שימש כלי עזר חשוב בידי המלמד השואל את תלמידיו אגב לימודם שאלות על פרשת השבוע, או בידי רב הדורש בציבור ומבסס דרשתו על שאלות מקדימות דוגמת אלו המובאות בחיבורנו. במקרה כזה ניתן אפילו לשער שמדרשנו הוא לקט גדול של ראשי פרקים שהדרשן רשם לפניו לצורך דרשותיו על פרשיות השבוע ואפטרותיהן ושנועד להקל עליו להציג את הנושא שעליו ביקש לדבר בפני קהל שומעיו. אם השערות אלה נכונות, הרי שחשיבות מדרשים דוגמת זה שלפנינו ודוגמת זה הספון עדיין בכתב יד ותואר לעיל אינה רק בחידושי התורה המקוריים הכלולים בהם, אלא במידה רבה גם בתחום החינוך ולימוד התורה בתימן, לפי שיש בהם כדי ללמדנו על דרך הלימוד שרווחה בתימן בשלהי ימי הביניים. מפאת חשיבותו של עניין זה, יפה עשו המהדירים שקראו למדרש החדש בשם 'שואל ומשיב', בהפנותם בכך את תשומת הלב לצורת הכתיבה המיוחדת בדרך של שאלות ותשובות, אשר מן הראוי להתייחס אליה כאל סוגת כתיבה מיוחדת ולהקדיש לה מחקרים מיוחדים.
לסיכום: המדרש החדש המונח עתה לפנינו מצטרף למדרשי תימן שכבר ראו אור בעבר והוא שופך אור נוסף על ידיעותיהם ותורתם שלבני תימן. ייחודו בעובדה שהוא מבוסס רובו ככולו על שאלות ותשובות, ובכך הוא מייצג סוגה ספרותית רווחת בתימן בימי הביניים וביצירה הספרותית היהודית לדורותיה.
