בין ימינו למה שהיה (למחמיר ולמיקל).

שהרי כייצד יתכן שאני לבוש שחורים שילידי לומדים מגיל קטן לסנוט במזרוחניקים אשתמש בהיתר שהופץ על ידי רבם של מזרחים? כך אומר לעצמו רב עיר חרדי. הרי גם ככה מעצם היותי נושא משרה בשלטון הציונים אני חשוד על מזרוחניקיות, כייצד ימצאו בנותי שידוך ראוי לשמו, אם לא אראה שאני נאבק בהם.

לאחר שסחתי עם גיסי בסוגיה (המכהן כראש כולל חרדי) הוא למד את הוסגיה לעומק והגיע למסקנה שמותר, שאל את רבו מדוע אם כן אוסרים זאת.
ותשובה רבו הייתה בגלל שבית המשפט העליון אישר לרבין לתת את הקרקעות למרות שהוא מכר אותן לגוי. סימן שכל ההיתר הוא הערמה לא תקפה, שכך אמר בג"ץ שברור שהמכירה אינה מכירה באמת.
ועל זה אני שואל כייצד עושים עירוב במקום שיש שגרירות,  כייצד סומכים על הערמה שהמדינה יכולה לפנות אותם אם היא תרצה זה הרי יגרור מלחנה, ועוד יותר קיצוני זה פינוי של מקומות דת כמו המנזרים בירושלים (כל פעם שהייתי פוסע ליד עמק המלציבה בשבת הייתי מהרהר מחדש בהערמה קיצונית זו)

_________________

מיכי

<"מדוע אתה תמיד מניח שכל מה שכתוב בבג"ץ הוא הלמ"מ? אז מה אם בג"ץ כתב כך וכל, או פסק בתקדימיו המלומדים כך וכך? מה בדיוק זה מוכיח, פרט לחוצפה ולאימפריאליזם הידוע שלו">

כתוספת ליצחק יונתן,
היה פעם אשכול שפתחתי על ההידור באגד של ד' מינים ובשריפת חמץ, והצעתי שבשני המקרים ההידור הוא הלכתי ולא צורני-אסתטי, כלומר שמהות ההידור שם היא לצאת גם ידי שיטת ר' יהודה.

כמובן שפסיקת הגרש"ז אינה סותרת את הטענה הזו (שיש הידור לצאת יד"ח דעות שלא נפסקו). השאלה היא מה מוטל על הפוסק לומר לשואל, ולא כיצד לנהוג.

_________________

מיכי

הרב הלפרין,

קראתי את המאמר (קונטרס) ורוויתי [כרגיל] רוב נחת!


<עיין נא במאמרי המקושר, ותמצא נחת.>

נסתפקתי האם זו תשובה בסגנון 'סייג לחכמה' או 'הסתר דבר', מ"מ אני מקווה שהבנתי את דברי מרא דאתרא.

יש"כ.

כתב הפמ"ג או"ח תרנ"ו (והביא דבריו בבה"ל שם) כי בכלל הידור מצוה עד שליש הידור לצאת ידי שיטות פוסקים נוספות, גם אם להלכה האתרוג שבידיו כשר (ואם כן יש להוסיף עד שליש לצאת ידי פמ"ג זה). אלא זאולי יש לחלק בין מצוות, שבהן יש דין ואנוהו, לאיסורין.

זוהר,

עיין נא במאמרי המקושר, ותמצא נחת.

מיכי,

<על שאלתי, מדוע לא לאסור משום כך את השימוש במכשירים הללו, ענה הרב שפתרון כזה מנוגד, להלכה. שהרי "כשם שאין רשות להתיר את האסור כך אין רשות לאסור את המותר", ובדורנו אין לנו את הסמכות לגזור גזירות חדשות>

גדולי דורינו חולקים על הגרש"ז אויערבך בעניין הסמכות?

תוקן על ידי mzohar ב- 27/10/2007 20:03:29

ד"ר הלפרין,
השאלה היא כמובן מהו אסור ומהו מותר. האם כשיש דעה בראשונים שבד"כ אינה נפסקת (ע"ע 'סוגיין דעלמא', בהקשר של טועה בדבר משנה ובשיקול הדעת) זה נחשב כמותר, או שמא יש מקום להחמיר כמותה בכל זאת (כשיטת הבריסקערס)?

_________________

מיכי

ירושלמי, תרומות, סוף פרק ה, ה"ג; חגיגה ספ"א; סוטה פ"ח ה"ב, "אמר רבי לעזר: כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור."
וכ' הבית יוסף, יורה דעה, סימן קטו, אות ג ד"ה וה"ר פרץ, בשם הגהות מיימוניות (דפוס קושטנטינא הרס"ט על הרמב"ם, תשובות מיימוניות ס' טו) : "דאמרינן בירושלמי כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר עכ"ל".
וע"ע ירושלמי, עבודה זרה, פ"ב ה"ט, "לא ביש לי דאמרת על טהור טמא, אלא סופך לומר על טמא טהור",
ובשו"ת בית יוסף, דיני כתובות ס' ג, ד"ה כתב ת"ל, העתיק "לא באיש לי על דאמרת על מותר אסור וכו" (ציון ירושלים, שם).
ע"ע בספר מעשה הגאונים (לרב נתן המכירי, בן זמנו של רש"י מהד' אפשטיין, ברלין תר"ע, ס" ז,עמ' 5): "ולדעתי כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר, שהתורה חסה על ממונם של ישראל " (הובא : " תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, עמ' 81).
וע"ע בוידוי הגדול המיוחס לרבנו ניסים (תפילת יו"כ קטן) : "... את אשר התרת אסרתי ..."
 
ומעשה רב:
לפני יותר מארבעים שנה נזדמנתי, עודני נער, לביתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בענין הלכתי. במהלך השיחה היטה הרב את הדברים לדין מכשירים חשמליים בשבת ושאלני: מה לענות לשואלים על שימוש במכשירים חשמליים מסויימים בשבת. מצד אחד, לדעתו, אין שום איסור להשתמש בהם, אולם מאידך, ציבור שאיננו בקי בשילוב של אלקטרוניקה ודקדוקי הלכה, לא יבין את ההבדל בין מכשירים מותרים למכשירים אסורים, ועלולה לצאת תקלה ח"ו .
על שאלתי, מדוע לא לאסור משום כך את השימוש במכשירים הללו, ענה הרב שפתרון כזה מנוגד, להלכה. שהרי "כשם שאין רשות להתיר את האסור כך אין רשות לאסור את המותר", ובדורנו אין לנו את הסמכות לגזור גזירות חדשות.

נישט,
מדוע אתה תמיד מניח שכל מה שכתוב בבג"ץ הוא הלמ"מ? אז מה אם בג"ץ כתב כך וכל, או פסק בתקדימיו המלומדים כך וכך? מה בדיוק זה מוכיח, פרט לחוצפה ולאימפריאליזם הידוע שלו?
אני טוען שאם הרבנות אכן רואה את היתר המכירה כמשהו שאינו כשר (לפחות אם זה ממש אסור באכילה, מעבר לשאלה אם היה מותר למכור ו/או לעבוד בשדה ולסחור אחרי המכירה), אזי מתוקף סמכותה לדאוג לאי הונאה בכשרות, זכותה וחובתה לא לתת הכשר לירקות ופירות כאלה.
רק אם בג"ץ רואה פגם מוכח בעליל בהחלטה ההלכתית (לא שאני מבין כיצד הוא יכול להרשות לעצמו להתערב בשיקול הלכתי), או בפרוצדורה של קבלת ההחלטה, הוא יכול להתערב.

אבל לבג"ץ מותר הכל, ואותם אתה לעולם לא תבקר. רק הרבנות (שאני לא אוהב אותה, או חושב שקיומה דרוש, יותר ממך) מצויה אצלך תמיד תחת זכוכית מגדלת. אני רואה כאן חוסר איזון וחוסר יושר אינטלקטואלי.
יש מספיק מה לבקר את הרבנות על הרבה דברים אחרים, לא צריך להפוך הכל לשטויות חסרות בסיס, טיפשיות ולא חוקיות. אגב, דווקא אנחנו, כמי שמצוי במקורות ונאמן להלכה, בהחלט כן יכולים לבקר את הרבנות על תוכן החלטותיה, מה שבהחלט אינו מסור לבג"ץ כמוסד.
כעת צריך לחשוב שוב מי חרג כאן מסמכויותיו החוקיות: הרבנות או בג"ץ?
הבעיה היא שבמדינה שלנו אין מי שיש לו לגיטימציה לבקר את בג"ץ (פרט לחרדים, ולכמה פרופסורים בעלי מעמד אקדמי).

ולגבי המדדים ליראת שמים, הלוא הוא אשר אמרתי. שההחמרה היא בהחלט מדד נכון. לא כתבתי שזהו מדד בלעדי, ודוק היטב בדבריי שם.

_________________

דייויד,
יש להבחין בין השאלה אודות הנטייה לחומרות לבין השאלה מדוע זה המדד לכמה דתי אתה.
כוונתי לומר שהמדד הזה הוא אכן רלוונטי. כמה שאתה יותר מודאג מכך שאינך יוצא ידי חובה או עובר עבירה, זהו בהחלט מדד לכך שזה חשוב לך. האם מי שמודאג מענייני רפואה ולכן מקפיד על כל בדל שמועה שהוא שומע והמלצה מכל גורפם ומכל מקום לא תאמר לגביו שבריאותו חשובה לו?
אמנם לגבי השאלה הראשונה התשובה אינה בהכרח תלויה בזו. שכן ניתן לומר שאמנם זה מעיד על היותו איש שהבריאות חשובה לו, אבל הדרך הזו לא באמת תשפר את בריאותו שכן היא גורמת לו לעשות דברים שאינם נחוצים. הוא הדין בהלכה, שגם שם אפשר אולי לומר שאם ההלכה עצמה אומרת שניתן ללכת לקולא בספק דרבנן אז אין טעם להחמיר, ולכן המחמיר אינו באמת משפר את מצבו הרוחני. טענה אחרת: החומרות הללו אכן מקדמות את יראת השמים אבל יש להן מחירים אחרים שבגללם בכל זאת לא שווה לעשות זאת (והוא הדין לגבי הבריאות, שאולי המעשים הללו יקדמו את הבריאות שלו, אבל המחירים האחרים שהוא משלם בגלל ההתנהגות הזו לא שווים את זה).
לכן השאלה לגבי הנטייה להחמרה עדיין בעינה עומדת, אבל היא לא קשורה לטענה הנכונה כשלעצמה שהחמרה אכן מעידה על יראת שמים.

_________________

הנושא עצמו -  הוא החשוב.

מבקש מאוד לידע ולהבין, איך הפכנו משומרי הלכה, למחפשי חומרות. איך קרה שמידת החומרה אותה אנחנו מקבלים עצמנו מהווה את הסימן הכי בדוק למידת 'יראת השמים' שלנו.
ממש אמור לי מהן חומרותיך - ואומר לך מי אתה.

איך התגלגלו הדברים לידי כך שאדים של עוף שיחממו מוצר עם חלבונים שעשוי להיות מחלב - יאסרו באופן גורף ומוסכם על כל פלגי היהדות התורנית.
מישהו יכול לספור כמה  שלבים של דרבנן יש בתהליך הזה?
איך הפכה הפשטות של 'ספק דרבנן -לקולא'  ל'המחמיר - תבוא עליו ברכה'.

ועל כולכם - תבוא ברכה. אכי"ר

נישט,
אם הרבנות חושבת שזוהי ההלכה, אז מה שהיא עושה מכוח זה הוא בסמכותה, לא?
ואם הפעולה של אי מתן היתר נישואין כהלכה לכהן וגרושה היא בניגוד לטובת הציבור, האם גם זה לא בסמכותה?
ודוק, גם אני חושב שלא כדאי לריב על זה (כמו גם ביחס להיתר המכירה שאני חושב שכן צריך לתת לו הכשר). אבל הטענה שזה לא בסמכותה היא בעייתית בעיניי.

_________________

מיכי