דין שווה לרוצח עמך או מורם מעם?

איך יכול להיות שפגיעת הקנאי קרובה למושג גואל דם?

פגיעת הקנאי מותרת על פי ההלכה אבל מותנית בגדרים וסייגים  ברורים מאוד - כלומר: זו זכות התלוייה במניעים - לעומתה, יתכן שבגאולת הדם יש משום עשיית צדק, אולם היא אסורה על פי ההלכה, כי תחת המסווה של המילה "צדק" יכולה להשתחרר נטייתם של אנשים מסויימים לרצוח. ויחי ההבדל הגדול 

ועוד איזו היתממות? אתה אפילו לא יודע מי רצח אותו? הוא הודה שירה ברבין, אמנם החיוך כבר נמחק לו מהפרצוף, אך עד היום הוא מודה שהוא זה שירה ואינו מתחרט על מעשהו -

מ. זוהר

טוב שהבאת את נתון פגיעת הקנאים שלהבנתי היא קרובה למושג גואל הדם. הקנאי גם אם אינו קרוב משפחה לנפגעי אלטלנה ואוסלו בתחושת קנאותו לדבר הוא נהיה כגואל הדם. זה מחזיר אותנו לנושא שונותו של רצח פוליטי מרצח רגיל. רצח פוליטי מכוון למלחמה בפוגעים באומה וכשמדובר באומה 'הכל קרובים לה'. זאת אומרת שלכולם זכות יתר של קנאות וגאולת הדם (ואולי משום כך פוחת הצורך בהצהרה של אראל סגל). אני לא נכנס כאן בפרטים של הרצח המסוים של רבין ובהצדקתם את הרצח, כי אני אפילו לא יודע מי הרג אות. אינני אלא מדגיש את השונות של זכות הרצח במקרה כזה וזו זכות שאינה תלויה במניעים. יכול להיות שכוונות רבין מאלטלנה עד לששת הימים ומששת הימים עד לאוסלו היו קדושות ביותר ולרוצחו היו כוונות פסולות כמו עשית רושם על החברה שלו זה לא משנה את נתוני הזכות להגנה שיש למי שיש לו בסיס להיחשב כ'בעלים' בנושא (גם אם יתברר שלבעל מבצע טיהור גזע האר"י היו כוונות קדושות, זה לא יפחית כי הוא זה את זכותם של גואלי דם מיליוני אחינו ואחיותינו).

אבהו, למה לדעתך היו צריכים להסתיר את רושדי ולהגן עליו?

רב מיכי
למה לא הבאת את זה קודם? עכשיו זה נשמע לגמי אחרת. כל הויכוח היה נחסך.

_________________

מודה ועוזב

בראשית פרק ב

רמב"ם פירוש המשנה סנהדרין פרק תשיעי - ו'

..והבועל ארמית, קנאין פוגעים בהן - הוא שיבעול בת עובדי עבודה זרה בפרהסיא בעשרה ישראל או יותר, ובשעת מעשה דווקא כמעשה פנחס, אבל אחר שפירש, או שלא היה בקהל מישראל, או שלא היתה עובדת עבודה זרה, אסור להורגו, אבל הוא מחוייב כרת על בת עובד עבודה זרה ואף על פי שלא נזכר בתורה ולא נמנה מכלל הכרתות, אלא שהוא קבלה, ונתפרש במקרא במה שנאמר ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו'.
וכבר בארו עוד שהבא על הגוייה חייב מלקות הרבה אלא שכולם מדרבנן, ואם ישאל אותנו הקנאי האם יפגע בו או לא ואף על פי שהיה בשעת מעשה אין מורין לו, ואם נזדרז והרגו אינו נענש על כך. וכן אם נתגבר הבועל והרג את הקנאי כדי להציל את עצמו מידו אינו חייב עליו מיתה, מפני שהוא רודף אחריו להורגו, והתורה לא פסקה הדין בהריגתו אלא באופן האמור....

.


 וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים;,וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.
 וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.
 וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.
 וַיֹּאמֶר ה'אֶל-מֹשֶׁה: קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה', מִיִּשְׂרָאֵל.
 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

 וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. 
וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.
  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
 וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף. 


ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.

והנכון בעיני בעניין הפרשה, כי מתחילה נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. והשם ברחמיו אמר למשה, שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים, ולא יספה האף צדיק עם רשע, ומשה צווה כן לשופטים. וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה, ועוד הנגף הווה בהם, והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדיינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא, כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו, או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב) שאמרו לו שבטו: אנו נידונין מיתה ואתה שותק. והנה התחילו משה והשופטים לבכות, ויעמוד פנחס ויפלל ותיעצר המגפה. ולא נידון אחד מכל העם ביד השופטים, כי השם אמר (פסוק ד): והוקע אותם וגו' וישוב חרון אף ה' מישראל, וכבר שב אפו, ולכך לא הזכיר הכתוב " ויעשו כן שופטי ישראל" -
ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת לומר, שיהיו ההרוגים לפי הצווי יותר מחמש עשרה ריבוא, לומר שהיו חוטאים רבים, אבל חסך עליהם עניין פנחס.
והנה נשארו מן הנצמדים, והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן. זהו שכתוב (דברים ד ג-ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך, ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.

(רמב"ן פירוש על התורה פרשת בלק)

_________________

הרב מיכי,

א. כתבת בהוגעתך הראשונה (בנושא מיתת ב"ד) כך:
<באשר לעצם התפיסה שלו, לענ"ד יש כאן טעות בהבנת המצוות שמוטלת על בי"ד (במקרה זה להרוג את החייב מיתה). המצווה מוטלת על הציבור, והבי"ד הוא המוציא לפועל. לכן גם עליו עצמו מוטל לא להפריע לבי"ד לבצע את תפקידם (כמובן הוא אינו צריך להרוג את עצמו, שכן יש דין שההריגה תתבצע ע"י בי"ד).
וכעין טעות זו מצאנו בכמה אחרונים שתפסו שמכיון שדין קריאת התורה מוטל על הציבור, אז כל יחיד יכול להשתמט ממנה (ולהותיר את הציבור שנשאר לבצע זאת). ולא היא. המצווה מוטלת על הציבור, ולכן כל יחיד צריך ליטול חלק במימושה. וכבר האריכו בזה מרנן בעלי 'מידה טובה' (פרשת ניצבים, תשס"ז), ואכ"מ. >

בעצם אתה משווה חיוב של מעשה אקטיבי של קריאת התורה, למעשה פסיבי (כמו שכתבת שהנידון תפקידו לא להפריע) שב"ד הוא שליח של כל העם (היכן העם מעורב בתהליך ההמתה, לבד מסקילה שמוזכר שאם לא מת כל העם רוגמים אותו באבנים?).

ב. עוד נקודה 'משעשעת'.. יוצא שכל נידון של ב"ד למיתה, הוא מאבד עצמו לדעת (ע"פ ההלכה). הרי המצווה היא של כל העם להמית - ב"ד הוא הרשות השופטת ושליח ב"ד מהווה את הזרוע המבצעת. יוצא ששליח ב"ד הוא בעצם שליחו של הנידון ומהווה את ידו הארוכה שלו עצמו, שהרי שלוחו של אדם כמותו.



[אגב יתכן שגם לפנחס היה דין רודף, שהרי אם קם עליו זמרי והרגו היה פטור. אמנם דין רודף חלקי/שונה שמסתבר שכל שאר העם לא היו מותרים להורגו מדין רודף, אך לגבי זמרי הוא כן רודף מדין הבא להורגך.

ע"פ דרך ה'שעשוע' אפ"ל שדברי הרב שרלו נפלאים! זה שיגאל עמיר רודף אין זה סותר שרבין רודף... יתכן שיגאל עמיר אכן קנאי אמיתי ומצווה בידו להרוג את רבין (מדין הלכה ואין מורין). הבעיה שבכך שהוא הולך להרוג את רבין, הוא רודף את כל עם ישראל ומסכן אותם במלחמת אחים. מה שחל עליו דין רודף זה רק מצד הבא להורגך שקיים כאן לגבי כל יחיד ויחיד, וכל העם בגדר 'אם קם עליו זמרי'.]

_________________

מ. זוהר

.

ריב,

אני מתנצל, אך "לעיני משה..." נאמר לגבי "ויקרב". אחר כך נכתב במפורש שנכנס אתה אל הקובה. האם האוהל היה פרוץ או לא, זה לא כתוב, אך סברתך שהיה פרוץ טובה בדיוק כסברתו של מי שיאמר כי סגור היה.
אגב, לפי התרגום המכונה תרגום יונתן, האוהל דוקא היה סגור, ופחס הוציא את שניהם משופדים כדי שכל העם יראו מדוע הגיע להם למות.

מיכי,
כתוב במפורש " לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל " (כה, ו) 
אם ניצמד לעיקרון שאין מוציאים מפשט הכתוב, אלא אם הוא נוגד את המושכל והמוחש שהוכח - אז למה להוציא מפשט הכתוב? הרי זה לא מופרך שיתכן ואדם יבעל  לעיני עשרה אנשים - האם לא נמצאו בהיסטוריה האנושית לדורותיה בני אדם שבעלו בפרהסייה? מאיפה הקביעה שהבעילה לא נעשית לפני עשרה אנשים? הטיעון שלא כל בני ישראל היו בקובה הוא אבסורדי, מכיוון שלא מפורש שהקובה הוא מקום סגור , אולי הקובה הוא אהל עם ארבעה פתחים?

_________________