| נשלח ב-28/10/2007 10:48 |
 |
| |
כמה שאלות על צניעות היהודיות בתימן
יש לי כמה שאלות שתמיד רציתי לדעת על התימניות בחוץ לארץ.
כי תמיד מספרים על הצניעות הגדולה שהיתה בתימן.
מה ההבדל בין הלבוש של הערביות לבין זה של היהודיות ?
גם לרווקות היתה חובה ללכת עם כיסוי ראש ?
מאיזה גיל התחילו ללכת בכיסוי הראש ?
האם הגבר היה ישן באותו חדר של האשה תמיד ?
האם הנשים שרו שירי שבת עם המשפחה ?
הנשים היו מוכרות בחנויות ?
באיזה גיל היו מתחתנות ?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2008 14:05 |
|
| |
| תמיר_רצון כתב: |  | לק"י
לכבודomek04,ערבטוב.
1.האםבתימןנמצאונשיםיהודיותשהלכועםכיסויראשחלקי?
2.האםבתימןהיוגבריםשהלכוללאכיסויראש?
תחשובטוב,ותענהלי...
. |
|
לשאלתך, כן וכן.
ראה עדת חבאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2008 05:26 |
|
| |
המחקר מצביע על כך כי בתקופה העות'מנית חלק מיהודיות חאלב, סלונקי ואיסטנבול אימצו את כללי הצניעות של החברה המוסלמית. הן נהגו להלך ברחוב מכוסות מכף רגל ועד ראש, כשהן עטויות ברעלה שכיסתה את פניהן.
ראיות לכך שנשים יהודיות נהגו להתכסות ברעלה יש גם במשנה. במסכת שבת כתוב (על פי חלק מהפירושים) שלנשים שרגילות לעטות רעלה מותר לצאת כך לרשות הרבים בשבת: "ערביות יוצאות רעולות" (ערביות - נשים יהודיות מערב). פרופ' דב פרימר, משפטן וחוקר הלכה, מסביר שהיו מקומות בארץ ישראל שבהם כיסו את הפנים, לא את העיניים.
מדובר היה בקבוצה מוגדרת של נשים כפריות בארץ ישראל ולא בבבל. "גם אם במהלך ההיסטוריה נשים יהודיות אימצו דפוסי לבוש של החברה המקומית, מעולם זה לא התקבל כמנהג רשמי. מעולם זה לא הפך להיות 'דת יהודית', כלומר, מנהגי צניעות המחייבים את בנות ישראל אף שאינם כתובים". מאידך, פרימר מצא שבעולם העתיק, גם בישראל וגם בעמים אחרים במזרח, כיסוי פנים היה סימן היכר דווקא של פרוצות. הסיפור המקראי על תמר הוא רק דוגמה אחת לכך.
http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;.e34
Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0?articleId=30160&channel=1&subchannel=3
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2007 12:46 |
|
| |
סבתא שלי עד רגע לפני פטירתה הקפידה מאד שאפילו לא תצא שערה אחת מחוץ למטפחתה.
היו לה כמה כיסויים.האחד צמוד לראשה ומכסה הרמטית.ומעליה עוד אחת.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2007 09:12 |
|
| |
מה שהשבתי לניק "עפר ואפר"
שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק ב - אה"ע, חו"מ ומילואים סימן לו ד"ה וע"ד רדיד
ע"ד רדיד שהצריך הרמב"ם הנה בהגהות מימוניות פירש שהוא צעיף. ועיין בתוס' ב"ב קנ"ו ע"ב בסוף ד"ה כבינתי מבואר דרדיד היינו מה שאנו קורין שלייער /הינומה/ שמכסה גם פניה ובודאי דת וצניעות יהודית בארצות הקדם שלא להיות פני הנשים מגולות והרמב"ם ממה דחזי פירש. ועתה היחמיר ג"כ להצריך לכל הנשים צעיפים ורדידים לכסות פניהן? ולהפרישה [סי' קט"ו סק"י] רדיד הוא מלבוש המכסה כל הגוף וכמו בסי' ע"ג, ובאמת תמוהין דבריו דלרמב"ם רדיד הכרח לכל נשי ישראל שלא יהיו נדונין כיוצאים מדת יהודית ולעיל [רס"י ע"ג] תלו הטוש"ע במנהג המקומות וכתב במקום שדרך וכו'. עכ"ל
כלומר שלדעתו הרמב"ם חי בקהילה יהודית שבה נהגו גם נשות ישראל ללכת ברעלה המכסה לא רק את ראשן וצווארן אלא אף את פניהן.
כבר ציינתי לעיל כמה וכמה מקורות,אני מתעלם מהדחיות בקש וקשקושים שלך ולא נכנס לויכוח בכלל,כי האמת כאן ברורה שהיו בקהילות ישראל נוהגות לכסות ברעלה וחלקן אף פניהן.
אתה מוזמן לעשות עוד תרגילי אקרובטיקה . אם זה לא מפריע לך,אני נקרע כאן מצחוק.
רק שאחרי הכל תמשיך להצדיק את האימרה המוטעית של הרב ליאור שליט"א כי המנהג להתכסות ברעלה הוא " נגד הטבע האנושי"
ובבקשה אל תנסה להסית את הדיון כאילו אני ממליץ על רעלה,כבר כתבתי לעיל שלא הבעתי כאן כל דעה אישית.לא בעד ולא נגד.
רמב"ם הלכות אישות פרק כה הלכה ב
דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהן גלויות והכל יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני כמו ערי אדום בזמן הזה, אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, והוא שלא היה שם מרחץ ושלא היתה לו קרובה לבדוק בה. אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות אם יש לו קרובה אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ, ואם דרכן להחבא ולהתנכר אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן שבמרחץ לבדה עד שלא תראה ולא תודע הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, שדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב.
שו"ת רדב"ז חלק ז סימן מו ד"ה תשובה שאלה
תשובה שאלה זו לא תפול אלא א"כ כתב לה כתובה מן האירוסין או שכתבו קנס על מי שיחזור בו דאל"כ כיון שאין חפץ בה מפני המומין יגרשנה ואם הוא במקום שיש מרחץ והולכות הבנות פניהם מגולות כארצות אדום אין יכול לטעון כלל אמומין שבסתר ובגלוי שהרי בודק ע"י קרובותיו ואם אין לו קרובות תליא בפלוגתא ולדעת הרמב"ם ז"ל יכול לטעון טענת מום וכן דעתי נוטה. ואם הוא בארצות הישמעאלים שמנהגן ללכת פניהם מכוסות ואפי' במרחץ הבנות רוחצות במקום מוצנע בזה תפול השאלה ומסתברא דלעולם יכול לטעון טענת מומין דבשלמא ביאה שלאחר החופה שאין אחריה כלום בודק דמימר אמר כשאכניסה לחופה אבדקנה ותו שלא תחלוק בארוסות והכי משמע לישנא דברייתא
שולחן ערוך אבן העזר סימן קיז סעיף ו
בד"א, במקום שמנהג הנשים להלך בשוק ופניהן גלויות, אבל במקום שאין דרך הבנות לצאת לשוק כלל, ואם תצא למרחץ תצא מתנכרת, הרי זה טוען אפילו מומין שבגלוי.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב
כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנלן - מתמר. דכתיב +בראשית ל"ח+ ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה? אלא: משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה פה ד"ה (טו טז) ויראה
(טו טז) ויראה יהודה וגו' אמר ר' אחא צריך אדם לרגל עצמו באחות אשתו ובקרובתו למה שלא יכשל באחת מהן וממי את למד מיהודה ויראה יהודה ויחשבה לזונה למה כי כסתה פניה עד שהיא בבית חמיה, ד"א ויראה יהודה לא השגיח כיון שכסתה פניה אמר אילו היתה זונה היתה מכסה פניה אתמהא
אחר כל האמור,בהודעות לעיל,המקורות ההם,והמקורות שבכאן,האם אתה עדיין סבור שלכסות ראשן ואף פניהן הוא משהו "נגד הטבע האנושי" ???
הנה לך < טוב,אולי לא לך,כי אתה מתעקש ואין מה לעשות> שהיו מבנות ישראל יוצאות ופניהן מכוסות ברעלה וברדיד או בשכפ"ץ.
ועכשיו...
להתעמלות קרקע מאת עפר ואפר...
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=2&topic_id=2220456
***
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2007 08:28 |
|
| |
יאמאן , אצל החיידאנים יש כיסוי שמזכיר מאד רעלה .
במושב בני עי"ש תמצא כאלו שתזהה אותן ,ממבט ראשון על פי לבושן, כמוסלמיות .
כעת חיה , קודם כל אני שמח לראות אותך פה . דבר שני הזכרת את נושא הצניעות תלוי המקום והזמן .
ישנה משנה מפורשת בשבת . ראשית פרק ו' במה אשה יוצאה ? (וכאן מגיע תיאור מפורט כמובן..) לקראת סוף הפרק מופיע המשפט " ערבייות רעולות, ומדייות פרופות. וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה "
וכי פרסיות ( בנות ישראל בפרס ) פחות צנועות מערביות ? (בנות יישראל בערב ) רואים איפוא מכאן כי צניעות היא דבר תלוי זמן ומקום .
(מהזכרון ) זכור לי פסק שבו רב , אני חושב הגר"ע יוסף , פוסק שבמושבים וקיבוצים מותר .להתפלל או לעלות ש"ץ במכנסיים קצרים מכיון שכך דרך המקום ,אבל בעיר אסור .
רואים מכאן כי אכן הצניעות היא דבר תלוי מקום וזמן .
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2007 02:48 |
|
| |
הדוגמאות הנ"ל שהבאת הן נדירות ביותר אפילו לא בגדר מיעוט ובכלל לא מייצגות את הרוב המוחלט של נשות תימן שכיסו את ראשן ללא אף שערה אחת בחוץ.כך ראינו גם כאן בארץ אצל הסבתות שלי ושל אחרים.מקולקלים תמיד היו בשוליים.לא לומדים מהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2007 00:11 |
|
| |
לק"י
ראו מה כותב פרופ' אבשלום מזרחי: "לעומתה בכפרים (רוב יהודי תימן חיו בכפרים)... מטבע הדברים אורח חייה של היהודייה הכפרייה בתימן היה שונה מאורח חייה של אחותה העירונית... אישה פתוחה יותר וחופשית שלא חששה ולא התביישה גם לרקוד ולשיר בשמחות. רבות מהן לא חששו אף לחשוף את פניהן וחלק משער ראשיהן, ולעתים אף לשבת בחברת גברים ולהשתתף בשיחתם".
משמע שרוב נשות הכפרים לא כיסו את פניהן, והן רוב הנשים היהודיות בתימן (ולא העירוניות). חשוב לי להתריע, שבקרב ההמונים קיימת דעה, שתרבות יהודי צנעא זה כל תימן ! אז מה אם נכתב על יהודי אצנעא' יותר ספרים, זה לא מעיד על הכלל !
ישנם הרבה מקומות, שלא רק הנשים לא כיסו את פניהם, אלא גם השאירו שיער מעל המצח ("פוני").
1. כרמלה אבדר כותבת בספר "בת תימן" (עמ' 305-306): "בימות החול כיסו נשות צרם [דרום תימן] את ראשן במכמה, ללא המילוי, ועליה מטפחת או מצון – צעיף כותנה שחור, מעוטר בגדילים. קצוות השיער שעל המצח נותרה גלויה... וכן עשו הנשים גם בכמה כפרים יהודיים במרחק ארבע עד עשר שעות הליכה מצרם.
נשות חבאן היהודיות, מחצרמוות, קלעו את שערן לשפע של צמות דקיקות, שכוסו בשלושה צעיפי רשת. אע"פ כן נותר חלק מן השיער גלוי".
2. כמו כן, בצפון מזרח תימן, הנשים גילו את שיערן מעל מצחן. יהודי מחוז זה באו אל החוקר יוסף הלוי לשאול אותו בדבר הלכה הנוגד לגילוי שערן של נשים בפרהסיה. וכך מתעד את זה ר' חיים חבשוש: "ומעת שהיינו שם הגישו המחמירים שבהם, והם ההולכים אחרי ספרי הקבלה, את תלונותיהם לפני מורי יוסף, שידון בניהם ובין אחיהם בעלי הפשט בענין סלסולי השערות, שהנשים משלשלות מראשן על פניהן לנוי כדין נשי הקבילים... ובעלי הפשט השיבו להם ואמרו: מנהג אבותינו תורה, ולא נשנה ממה שירשנו מקדמונינו" (מסעות חבשוש, עמ' 66).
.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2007 23:45 |
|
| |
כעת חיה
יהודיות לא כיסו את פניהן.ערביות כן כיסו.זה היה ההבדל.
בחיים לא שמעתי על יהודיה שהלכה עם רעלה בתימן.למרות שהדבר אפשרי אצל מיעוט.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2007 19:47 |
|
| |
נראה לך שברחוב לא כיסו את פניהן? אולי בבית, בחוג המשפחה או אף בשכונה היהודית הסגורה לא הקפידו יותר ממה שמחייבת ההלכה. בשוק או בדרכים כיסו אף כיסו...
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2007 06:24 |
|
| |
כעת חיה
הערביות כיסו גם את פניהן והיהודיות לא כיסו את פניהן.לפחות על פי רוב.אז זה לא בדיוק קשור זה לזה.קשה לתלות זה בזה.
|
|
תקציר
על חייהן של הנשים בקהילה היהודית בתימן. |
 |
|
 |
|
בת תימן היהודייה
מחבר: פרופ' אבשלום מזרחי
|
|
 |
|
 | |
 |
קהילת יהודי תימן - העתיקה בגלויות ישראל |
קהילת יהודי תימן נחשבת עתיקת היומין בין קהילות ישראל. על פי דעת מלומדים, ראשוני היהודים הגיעו לתימן כבר עם מלכת שבא כשחזרה מפגישתה עם שלמה המלך בתקופת הבית הראשון. המסורת, התרבות, השפה וערכי הדת היהודית נשמרו בה בקפידה על אף הבידוד הגאוגרפי. בידוד גאוגרפי זה לא מנע מקהילת יהודי תימן במשך כל הדורות לשמור על קשר עם קהילות ישראל אחרות בעולם: מצרים, בבל, הודו, ואף אירופה.
|
בת תימן היהודייה בספרי חוקרים |
ההתעניינות באישה התימנייה היא מנת חלקם של חוקרים לא מעטים:
יעקב ספיר, חוקר מירושלים, היה מראשוני היהודים אשר הגיעו לתימן בעת החדשה. את רשמי ביקורו בתימן הוא מביא בספרו "אבן ספיר". הספר יצא לאור בשנת תרכ"ב (1862), ובו פרק המוקדש לאישה התימנייה להליכות חייה, למלאכותיה ועוד.
חיים בין יחיא חבשוש, יהודי תימני שנלווה לחוקר יוסף הלוי אשר ביקר בתימן בשנת 1869, מביא בספרו "מסעות חבשוש" פרטים בנושא מעמד האישה בכמה אזורים בתימן.
שמואל בנאלי, שיצא לביקור בתימן מטעם ההסתדרות הציונית בשנים 1912-1911, מייחד בספרו "מסע לתימן" פרק בנושא ריבוי הנשים בתימן ונישואי הבוסר בקהילה זו.
הרב עמרם קורח, אחרון הרבנים בתימן לפני העלייה לארץ "על כנפי נשרים", מרחיב בספרו המרתק "סערת תימן" (תשמ"ח) את תיאור בגדי הנשים ואת אופי עבודתן.
הרב יוסף קאפח יצ"ו מייחד בספרו "הליכות תימן" (1961) את אחד מששת חלקי הספר לבית התימני. בפרק זה מצויים דינים הקשורים לחיי האישה ולהליכותיה.
* הספר האחרון המקיף והמרכז על עולמה של בת תימן היהודייה הוא הספר "בת תימן - עולמה של האישה היהודייה" בעריכת שלום סרי ובהוצאה לאור של עמותת "אעלה בתמר".
|
חיים בשלווה ובשלום |
בדרך כלל חייתה בת תימן היהודייה את חייה בצד בעלה, ראש המשפחה, בשלווה ובשלום. החלטותיו ורצונותיו של הבעל הם שמולאו, אך האישה נטלה חלק גדול בהחלטות הקשורות לחיים ולבית, ממש עזר כנגדו. זכויותיה היו מכובדות ומוגדרות. האישה היהודייה בתימן הייתה צופייה הליכות ביתה. בתרבות זו האישה היהודייה לא נראתה בשוק ובפומבי, וכזאת הייתה גם שכנתה הערבייה המוסלמית. זהו תיאור נכון לבת תימן היהודייה העירונית (בדרך כלל תושבת צנעא, עיר הבירה). לעומתה בכפרים (רוב יהודי תימן חיו בכפרים) חיי החברה היו פתוחים יותר, ונשים יהודיות כמוסלמיות נהגו להתערב בחיי החברה בשווקים.
|
בת תימן היהודייה בכפר |
גדול חוקרי תימן פרופ' שלמה דב גויטיין מונה בספרו "התימנים" כ-1,300 יישובים בתימן (תימן חולקה לחמישה אזורים), ובהם חיו יהודים בערים (צנעא הבירה), בערי מחוז (תעז, דאמר, דמת, צעדה), בעיירות וביישובים כפריים קטנים. מטבע הדברים אורח חייה של היהודייה הכפרייה בתימן היה שונה מאורח חייה של אחותה העירונית. לעבודתה היומית נוספו עבודות אשר קשורות לחיי הכפר: עבודה בשדה ובכרם, חטיבת עצים, דליית מים מהבאר והבאתם בכד על שכמה, אריגה, קליעת סלים, עבודות קדרות, עיבוד עורות ועוד. עבודות אלו יצרו אישה פתוחה יותר וחופשית שלא חששה ולא התביישה גם לרקוד ולשיר בשמחות. רבות מהן לא חששו אף לחשוף את פניהן וחלק משער ראשיהן, ולעתים אף לשבת בחברת גברים ולהשתתף בשיחתם, דבר שחיזק את מעמדה של בת תימן היהודייה בקרב בני קהילתה. תופעות אלו היו נדירות אצל בנות תימן העירוניות, אשר היו סגורות יותר, מופנמות יותר וביישניות יותר.
|
שמירה קפדנית על ערכי הדת |
הבית היהודי בתימן נוהל על פי דין תורה. בת תימן היהודייה, בעיר ובכפר, שמרה על הדינים ועל המנהגים קלים כחמורים. דיני נידה, טומאה וטהרה וכל הדינים הקשורים ליחסים בין בני הזוג נשמרו בקפידה רבה מאוד.
|
בגדי הנשים, תכשיטיהן ואיפורן |
בת תימן היהודייה נהגה בצניעות בכל הליכותיה. מלבושיה היו ארוכים וכיסו את כל גופה, וכמעט כולם היו שחורים. בגדים חדשים נלבשו בשבתות ובמועדים ובגדים ישנים בימי החול. את כיסוי הראש חבשה הבת כבר מילדותה. שער ארוך הייתה האישה סורקת, קולעת וקושרת כך ששערה לא ייראה. כובע האישה התימנייה נקרא גרגוש.
בגדיה של בת תימן היו רקומים רקמה יפה ומעודנת האופיינית לאזור שחייתה בו. הרקמה התימנית קנתה לה שם גם בישראל כאחת הרקמות היפות והמעודנות.
על תכשיטיהן של בנות תימן תקצר היריעה מלספר. כמעט כל התכשיטים היו עשויים כסף (שוצליח הלא), וכמעט לא היו תכשיטי זהב. באזורי תימן השונים נהגו נשים להתקשט בתכשיטים האופייניים לאזור מגוריהן ואין אחידות בסגנונם.
היו נשים שנהגו לצבוע בפוך (כחל) סביב עיניהן. בדרך כלל גם גברים נהגו כך, והמטרה הייתה לחזק את העין ואת כושר הראייה. היו נשים שנהגו לצבוע את כפות ידיהן ורגליהן בצבע החינא שצבעו אדום ולו סגולות בריאות. |
http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=9290
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2007 01:34 |
|
| |
נו נו התברר שסופרסופיסטיקה אכן נדרשת כאן.
ראיתי כעת מה שהעתקת לגבי החבאנים 
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2007 01:04 |
|
| |
חחח תמיר,
מה יש לחשוב טוב ? זו שאלה של ידע !
ההגיון אומר שהתשובה שלילית.
אך כיון ששאלת,כנראה התשובה חיובית.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2007 16:41 |
|
| |
הנשים בתימן היו צנועות יותר ממה שדורשת ההלכה, אפילו לדעת הרמב"ם. זאת מפני שלא יתכן שבת ישראל תהיה צנועה פחות מאשה לא יהודיה.
ובאופן כללי, צניעות היא גם תלויית מקום וזמן. כמובן שיש מינימום שחובה לכסות בכל זמן ובכל מקום, אבל אין ספק שהכללים משתנים לפי הזמן והמקום. עובדה שנשי תימן החרדיות ביותר לובשות בארץ פחות מאשר שם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2007 16:53 |
|
| |
לק"י
לכבוד omek04, ערב טוב.
1. האם בתימן נמצאו נשים יהודיות שהלכו עם כיסוי ראש חלקי ?
2. האם בתימן היו גברים שהלכו ללא כיסוי ראש ?
תחשוב טוב, ותענה לי...
.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2007 16:20 |
|
| |
לק"י
לכבוד יתושית, שלום.
אע"פ שדרכי להתרחק מנשים, וכן אין לי גם רצון לקחת לי אישה שניה. למרות זאת, תרתי אחרי מאמרים שנוגעים בכל הנושא של "האישה בתימן".
1. אריגת נשים ("שבכה") בכפר צרם אלעוד, אבדר כרמלה, תימא ב (תשנא), עמ' 112-97.
2. שירה ומחול בחתונה בקרב נשות חבאן, שי יעל, תהודה 15 (תשנח), עמ' 57-54.
3. חיי האישה בתימן ומעמדה החברתי, גמליאלי נסים בנימין, תימא ו (תשנח), עמ' 149-133.
4. חינוך בית בקרב משפחות יוצאות תימן: גורמים מסורתיים וסביבתיים בשלב ההכנה, טשרנוביץ נחום, ישראל-עם וארץ ה-ו (תשמח), עמ' 286-275.
5. מאפייני נשים תימניות ומרוקאיות בעלות השכלה נמוכה, שרני-הרשקו שושנה, ארחות תימן (תשמד), עמ' 251-228.
6. דרך נשים - לבירורו של ביטוי, דותן אהרן, תעודה ד (תשמו), עמ' 12-9.
7. ענייני אישור בערכאות של גויים בתימן, רצהבי יהודה, פעמים 65 (תשנו), עמ' 103- 93. ראה גם פעמים 63 (תשנה), עמ' 63-41.
8. אורח חיים ומנהגים האשה היהודייה בעדן, אמדור מיכל, ידע-עם 63-64 (תשסד), עמ' 128-121.
9. האשה במשלי תימן, רצהבי יהודה, ידע עם 30 (תשכו), עמ' 95-91.
10. דמותה של בת-תימן בספרות העברית החדשה, אביזמר שמעון, מאזנים סח, 3 (תשנד), עמ' 14-8.
11. דמות האשה ביהדות ובתרבות תימן, גלוסקא יצחק, מכתם ליונה (תשסד), עמ' 85-96.
12. האשה היהודייה בעדן – אורח חיים ומנהגים, אמדור מיכל, ידע-עם 63-64 (תשסד).
13. עימות ופשרה בהתמודדות עולות מתימן עם מסגרת חברתית, שרעבי רחל, אשה במזרח (תשסה).
14. הייבום בקרב בני תימן להלכה ולמעשה, גימני אהרן, ממזרח וממערב (תשסד).
15. האשה וקיום המצוות בתימן, הרב רצון ערוסי, מכתם ליונה (תשסד), עמ' 75-81.
16. האישה בתימן, נסים בנימין גמליאלי, בתוך הספר מסע לתימן ויהודיה, עמ' 89-100.
17. יהודי תימן – אלפיים שנות תרבות ומסורת, אסתר מוצ'בסקי-שנפר.
18. סערת תימן, הרב עמרם קורח, עמ' קטז-קיז.
19. הליכות תימן, הרב יוסף קאפח, עמ' 102-244.
20. על חתונות בתימן, אביבה מולר-לנצט, בתוך הספר ארחות תימן, עמ' 411-418.
21. ליל החינא – ליל אשכול הכפר – נוסח יהודי תימן, אבשלום מזרחי ואמנון שלומי, בתוך כ"ע תהודה (תשנב-נג), עמ' 38-42.
22. תלבושת האשה באזור רלשרף שבתימן ורקמתה, נעם ברעם, בתוך הספר ארחות תימן, עמ' 419-440.
23. האירוסין והנישואין אצל יהודי צפון תימן, הרב עובדה יעבץ, , בתוך כ"ע תהודה (תשנז), עמ' 81-84.
24. הרשאות שחיטה לנשים, יוסף צוריאלי, , בתוך הספר מבועי אפיקים, עמ' 313-324.
25. משובץ ומרוקם – מהכפר בתימן למושב בישראל, כרמלה אבדר, עמ' 69-165.
26. שבע תחנות – מהכפר בתימן למושב תנובות, מזל אחרק, עמ' 15-34.
נראה לי, שזה מספיק בשבילך.
.
|
|
|
|
|
|
