 |
קהילת יהודי תימן - העתיקה בגלויות ישראל |
קהילת יהודי תימן נחשבת עתיקת היומין בין קהילות ישראל. על פי דעת מלומדים, ראשוני היהודים הגיעו לתימן כבר עם מלכת שבא כשחזרה מפגישתה עם שלמה המלך בתקופת הבית הראשון. המסורת, התרבות, השפה וערכי הדת היהודית נשמרו בה בקפידה על אף הבידוד הגאוגרפי. בידוד גאוגרפי זה לא מנע מקהילת יהודי תימן במשך כל הדורות לשמור על קשר עם קהילות ישראל אחרות בעולם: מצרים, בבל, הודו, ואף אירופה.
|
בת תימן היהודייה בספרי חוקרים |
ההתעניינות באישה התימנייה היא מנת חלקם של חוקרים לא מעטים:
יעקב ספיר, חוקר מירושלים, היה מראשוני היהודים אשר הגיעו לתימן בעת החדשה. את רשמי ביקורו בתימן הוא מביא בספרו "אבן ספיר". הספר יצא לאור בשנת תרכ"ב (1862), ובו פרק המוקדש לאישה התימנייה להליכות חייה, למלאכותיה ועוד.
חיים בין יחיא חבשוש, יהודי תימני שנלווה לחוקר יוסף הלוי אשר ביקר בתימן בשנת 1869, מביא בספרו "מסעות חבשוש" פרטים בנושא מעמד האישה בכמה אזורים בתימן.
שמואל בנאלי, שיצא לביקור בתימן מטעם ההסתדרות הציונית בשנים 1912-1911, מייחד בספרו "מסע לתימן" פרק בנושא ריבוי הנשים בתימן ונישואי הבוסר בקהילה זו.
הרב עמרם קורח, אחרון הרבנים בתימן לפני העלייה לארץ "על כנפי נשרים", מרחיב בספרו המרתק "סערת תימן" (תשמ"ח) את תיאור בגדי הנשים ואת אופי עבודתן.
הרב יוסף קאפח יצ"ו מייחד בספרו "הליכות תימן" (1961) את אחד מששת חלקי הספר לבית התימני. בפרק זה מצויים דינים הקשורים לחיי האישה ולהליכותיה.
* הספר האחרון המקיף והמרכז על עולמה של בת תימן היהודייה הוא הספר "בת תימן - עולמה של האישה היהודייה" בעריכת שלום סרי ובהוצאה לאור של עמותת "אעלה בתמר".
|
חיים בשלווה ובשלום |
בדרך כלל חייתה בת תימן היהודייה את חייה בצד בעלה, ראש המשפחה, בשלווה ובשלום. החלטותיו ורצונותיו של הבעל הם שמולאו, אך האישה נטלה חלק גדול בהחלטות הקשורות לחיים ולבית, ממש עזר כנגדו. זכויותיה היו מכובדות ומוגדרות. האישה היהודייה בתימן הייתה צופייה הליכות ביתה. בתרבות זו האישה היהודייה לא נראתה בשוק ובפומבי, וכזאת הייתה גם שכנתה הערבייה המוסלמית. זהו תיאור נכון לבת תימן היהודייה העירונית (בדרך כלל תושבת צנעא, עיר הבירה). לעומתה בכפרים (רוב יהודי תימן חיו בכפרים) חיי החברה היו פתוחים יותר, ונשים יהודיות כמוסלמיות נהגו להתערב בחיי החברה בשווקים.
|
בת תימן היהודייה בכפר |
גדול חוקרי תימן פרופ' שלמה דב גויטיין מונה בספרו "התימנים" כ-1,300 יישובים בתימן (תימן חולקה לחמישה אזורים), ובהם חיו יהודים בערים (צנעא הבירה), בערי מחוז (תעז, דאמר, דמת, צעדה), בעיירות וביישובים כפריים קטנים. מטבע הדברים אורח חייה של היהודייה הכפרייה בתימן היה שונה מאורח חייה של אחותה העירונית. לעבודתה היומית נוספו עבודות אשר קשורות לחיי הכפר: עבודה בשדה ובכרם, חטיבת עצים, דליית מים מהבאר והבאתם בכד על שכמה, אריגה, קליעת סלים, עבודות קדרות, עיבוד עורות ועוד. עבודות אלו יצרו אישה פתוחה יותר וחופשית שלא חששה ולא התביישה גם לרקוד ולשיר בשמחות. רבות מהן לא חששו אף לחשוף את פניהן וחלק משער ראשיהן, ולעתים אף לשבת בחברת גברים ולהשתתף בשיחתם, דבר שחיזק את מעמדה של בת תימן היהודייה בקרב בני קהילתה. תופעות אלו היו נדירות אצל בנות תימן העירוניות, אשר היו סגורות יותר, מופנמות יותר וביישניות יותר.
|
שמירה קפדנית על ערכי הדת |
הבית היהודי בתימן נוהל על פי דין תורה. בת תימן היהודייה, בעיר ובכפר, שמרה על הדינים ועל המנהגים קלים כחמורים. דיני נידה, טומאה וטהרה וכל הדינים הקשורים ליחסים בין בני הזוג נשמרו בקפידה רבה מאוד.
|
בגדי הנשים, תכשיטיהן ואיפורן |
בת תימן היהודייה נהגה בצניעות בכל הליכותיה. מלבושיה היו ארוכים וכיסו את כל גופה, וכמעט כולם היו שחורים. בגדים חדשים נלבשו בשבתות ובמועדים ובגדים ישנים בימי החול. את כיסוי הראש חבשה הבת כבר מילדותה. שער ארוך הייתה האישה סורקת, קולעת וקושרת כך ששערה לא ייראה. כובע האישה התימנייה נקרא גרגוש.
בגדיה של בת תימן היו רקומים רקמה יפה ומעודנת האופיינית לאזור שחייתה בו. הרקמה התימנית קנתה לה שם גם בישראל כאחת הרקמות היפות והמעודנות.
על תכשיטיהן של בנות תימן תקצר היריעה מלספר. כמעט כל התכשיטים היו עשויים כסף (שוצליח הלא), וכמעט לא היו תכשיטי זהב. באזורי תימן השונים נהגו נשים להתקשט בתכשיטים האופייניים לאזור מגוריהן ואין אחידות בסגנונם.
היו נשים שנהגו לצבוע בפוך (כחל) סביב עיניהן. בדרך כלל גם גברים נהגו כך, והמטרה הייתה לחזק את העין ואת כושר הראייה. היו נשים שנהגו לצבוע את כפות ידיהן ורגליהן בצבע החינא שצבעו אדום ולו סגולות בריאות.
