פולמוס החסידות בעת החדשה

לאחר שנים רבות בהם אופסנה באחד התאים האחוריים של התודעה החרדית הקולקטיבית והודחקה כזכרון רחוק לא נעים שאבד עליו הקלח,  מחלוקת המתנגדים – חסידים צפה שוב על פני השטח בין היתר בעקבות ספר ''הגאון'' וקלטותיו של ירמיהו כהן.

 לתועלת המתמידים שבין החברים אשר בעוונותיהם הרבים אינם מעיינים כסדר בעיתונות החרדית ובעלוני הקירות, נזכיר במה  מדובר:

 1) פולמוס ספר הגאון ענינו בספרו (יו''ל לפני מספר שנים) של דוב אליאך העוסק בחיי הגר''א מוילנא ושיטתו והעוסק בין היתר  גם בסוגיית במלחמתו בתנועת החסידות באופן שחרג מהתיאור ההיסטורי היבש.  אופן טיפולו של המחבר בסוגייה היסטורית זו נתפס בעיני רבים כקמפיין מיותר ומזיק המעורר שדים רדומים  וכמעתיק את הפולמוס ממחוזות ההיסטוריה העבשה אל ההווה תוך רמיזות אלו ואחרות לרלוונטיות הפולמוס בהקשר אקטואלי. הספר עורר התנגדות עזה בעת הוצאתו, והאדמו''ר מנובומינסק (דמות נערצת בקרב הציבור החרדי-  גם הליטאי -  בארה''ב ומראשי היהדות החרדית המאורגנת שם) אף פרסם מאמר פולמוסי בקובץ ישורון (כתב עת תורני ליטאי בעל נטיה קלה למחקר – הממומן על ידי בעלי הון חרדים מארה''ב ובמידה מסויימת עוסק בטיפוח האגו שלהם) שעסק באי הרלוונטיות האקטואלית ובסכנה הטמונה בהבערת הויכוח ההיסטורי

בשנה האחרונה, בד''ץ העדה החרדית יצא חוצץ כנגד הספר ומחברו ומתנגדי הספר אף האשימו את אליאך  באשמה האולטימיטיבית לפיה הוא שאב את טיעוניו ממקורות ''משכיליים'' (ואין צורך להוסיף כי באשמה זו מקופל טיעון מוחץ המוכיח חוסר אמינותו ההיסטורי – עובדתי של מחקרו של אליאך וגם טיעון המטיל דופי באמינותו  הדתית של אליאך שנזקק למחקרים של שונאי הדת שר''י – והא בהא תליא וידועים הדברים ליודעי ח''ן). בעבר היה אשכול בפורום זה שעסק בהיבטים טכניים של עבודתו של אליאך, אך רשימה זו עוסקת בהיבטים סוציולוגים של ההתנגדות לספרו.

 2)  ירמיהו כהן ראש כולל זניח, לבעלי תשובה זניחים, בעיירה גלילית זניחה, מסר סדרת שיעורים שהתפלמסה עם שיטת החסידות בכלל ועם שיטתו של ר' נחמן מברסלב בפרט.  מבלי שחקרתי עמוקות בנסיבות הפולמוסון שאיים לזעזע את הדו- הקיום השברירי בבירת הקבלה הגלילית, הרי שאני מניח כי ההרצאות נמסרו כחלק ממה שנתפס כמאמץ הגנתי לשרטט גבול אידאולוגי בין אברכי  הכולל המיזנטרופי שלו המרוכזים בשליה ודם של סוגיות תקפה כהן ובן פקועה לבין החסידים העליזים המקפצים מרחק חמישה מטרים מחלונו ובגרונם רוממות שירת ''אם לא רבינו ראחת עלינו''.  להבדיל מישיבה ליטאית קלאסית החסומה כמעט הרמטית לרוחות מנשבות מסוג זה – לפחות בגירסתם הברסלבית העליזה \ העדי רנית,  הרי שאין כך פני הדברים בכולל לבעלי התשובה היכולים להעקר משורשיהם שעדיין לא העמיקו על ידי כל רוח מצוייה ופיתויי הדרך האלטרניבית המציעה שמחה בלתי מוגבלת, ריקודים. ונסיעות כייפיות לאומן, ובעיקר חברה נטולת מעמד נרכש והמציעה רוחניות השווה לכל נפש.  בניגוד לאליאך המתוחכם והמרושת היטב במוקדי הכוח הליטאים אשר העניקו לו הגנה וחסינות  מפני רמיסה מוחלטת והנחתה מבית הרב אליישיב שתכפה עליו להחזיר את ספריו מהחנויות, הרי שכהן הירוק מצא את עצמו חיש במרכזו של מלחמת קודש שהוכרזה עליו בידי ר' לוזר קעניג – ראש קהילת חסידי ברסלב בצפת, אשר הצליח לרתום לצידו אף גדויילים ליטאים כר' מיכל יהודא לפקוביץ אשר המליצו לכהן לחזור בו מדבריו תוך רמיזות ברורות על מדף הגהינום עליו הוא עתיד לרבוץ באם לא יתקן את דרכיו. 

 לרבים מבעלי ההשפעה וקובעי הטון בציבור החרדי, הן מהמחנה החסידי והן מהמחנה הליטאי,   יש אינטרס מובהק להשתיק את הקולות הנ''ל, וכפי שיבואר לקמן קרוב לודאי שהדבר יעלה בידם.

ברשימה זו אבקש לעמוד בקצרה על הסיבות בעטיין השתקת הפולמוס ההיסטורי הינו אינטרס כלל חרדי.

אי הרלוונטיות של פולמוס החסידות בתודעה הליטאית

בשורות הבאות אפרוש את נקודות המגע שלי עם החסידות  ואשר יש סיבות טובות להאמין כי במידה זו או אחרת הינה מקבילה  ומשקפת את חווית בני שכבת גילי.

 בניגוד לפרטים רבים המרכיבים את כלל הציבור החרדי אשר  שולח את בניו ובנותיו למוסדות חינוך לא – חסידים, הרי שחלק מאבות אבותיי נשאו בצד הפנימי של מקטורנם דרכון ליטאי חוקי ולא מזוייף. למרות הגדרתנו כליטאים חוקיים הנגזרת מהורתנו ולידתנו, לפי כל הגדרות החוק הליטאי והאמנות הבינלאומיות,  בביתינו לא הוקרנה שום שנאה יוקדת לחסידות ולחסידים ועם חלב אמי לא ינקתי שום דוקטרינה שהתנגדה לחסידות.  מאחר שבשנים בהם טרם צימחה פלומת זקני, ספרות המוייפסים הליטאית הייתה מצומצמת למדי, הרי שחלק נכבד מתצרוכת הקריאה שלי הורכבה מזאנר סיפורי החסידים. מה עוד שעיתון המודיע שלט יחידי בכיפה, והימים ימי טרום היתד נאמן. למורת שמשה חיים קנופף היווה רק אחד משלושת העורכים האחראים של היומון האגודאי, הרי שאיכויותיו הספרותיות יוצאות הדופן בשילוב העדינות הפוליטית הידועה בה נתברכה חסידות גור עליה הוא נמנה ואשר בעטייה  כל הפלגים מרכינים את ראשם בפניה, הובילו לכך שינקתי מנה הגונה של סיפורי חסידים אשר חזקו במישרין ועקיפין את תודעתי בדבר לגיטימיות החסידות בת ימינו.

 הקריאה הנ''ל כמו המסרים שקבלתי מהורי, מורי, ושאר סוכני ידע גיבשה אצלי את התודעה הבאה: תנועת החסידות התגבשה בנסיבות היסטורות שחייבו את לידתה. כמו כן, ברי היה לי כי גדולי החסידות היו קדושי עליון משכמם ומעלה שכל כוונתם הייתה לשם שמים ואשר נועד להם תפקיד היסטורי בקירוב שכבות מסויימות בעם לבוראם. הפולמוס של הגר''א ותלמידו כנגד תנועת החסידות, נתפס כמבטא חששות שבדיעבד לא התאמתו – חלקם בעיקר משום ההתנגדות לחסידות, עובדה שגרמה למנהיגי החסידות להזהר ביחס למספר נקודות בעיותיות. כמו כן סופרו לנו כל מיני סיפורים בעלי מקדם אמינות נמוך  על כי גדולי החסידות היו אסירי תודה (או צריכים להיות אסירי תודה) לגר''א ותלמידיו על כך שבהתנגדותם הפנו את תשומת ליבם לנקודות בעיותיות אלו ואחרות.

 נאמר לנו חדות וברורות שאין ספק שחסידויות ימינו הינה בעיקר צורת התארגנות חברתית החולקת אלמנטים סימבולים עם תנועת החסידות ההיסטורית – אידואולוגית, וכי הבעיתיות האידיאולוגית שטווחה בחרמו הנודע של הגר''א הינה רלוונטית רק לגבי חסידות חב''ד ובמידה מסויימת לגבי חלקים מחסידות ברסלב.

המסר הכללי היה כי מבחינה היסטורית הוכח ששני השיטות צדקו, וכי למרות ההבדלים הרי שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכי מדובר בשני גישות לגיטימיות עם הדגשים שונים. דגש רב ניתן לעובדה לפיה בישיבות החסידיות ניתן למצוא את שיעורי ר' שמואל רוזובסקי, לעובדה שמורות בית יעקב הנמנות על חסידות גור נוטלות חלק מלא בהטפה הבלתי פוסק על חשיבות לימוד התורה על ידי זכרי השבט, ולעובדה לפיה גדולי שיטת המוסר הושפעו ממידה זו או אחרת מספרות החסידות. 

 בשולי הדברים אוסיף כי הד לדברים הללו ראיתי בשיעורי הרב צבי יהודה הכהן קוק (בעריכת הרב ש. אבינר) שראה את אביו כממשיכו של הגאון מוילנא במובנים מסויימים ואשר נתן פירוש היסטורי דומה לפולמוס החסידות. (הרצי''ה מספר בשם הראי''ה כי אילו ביאליק היה מתחנך בסביבה חסידית, ואילו ברדיצ'בסקי היה מתחנך בסביבה ליטאית הרי שעם ישראל היה מתברך בשני גדולי תורה נוספים).

 אני מניח שהאמור נכון במידה רבה לגבי רוב בני שכבת גילי ואף מעבר לה.

 אמנם בשולי החברה החרדית הליטאית במרחב ההזוי  המשתרע בין בריסק וחסידי הרב זילברמן  ישנה קבוצה שולית במספרה שמבחינתם כל חסיד הינו מוחזק בחזקת בועל ארמיות ביום הכיפורים שחל בשבת אלא אם יוכח אחרת בראיות חותכות.  בצעירותי למדתי בחברותה עם נין ונכד למלכות בית ולוזין שממנו שמעתי לראשונה דברים בסגנון שלא הייתי רגיל לשומעם על הבעש''ט ותלמידיו.  לדידו כל החסידים הינם כת כופרים שיש להרחיקם מהיהדות ואשר יינם אסור, וממנו שמעתי את הטיעון כי אין שום ראיות ממשיות שהבעש''ט אכן היה קיים, ואם היה קיים הרי שאין ראיות שהוא  היה זכר יהודי, ואם היה כזה הרי שאין ראיה שהוא ידע צורת אות עברית. כאמור, קבוצה זו למיטב ידיעתי הינה שולית מבחינה מספרית, ולמרות ששחיתי שנים בביצה אשר בצנטרום של הפיילה, לא פגשתי רבים המחרים בגישה זו.

 אני מכיר גר''אניקים רבים (במיוחד מהחוג המזוהה עם נקיי הדעת שאכלסו בעבר הלא רחוק  את שכונת שערי חסד לפני שהיא הפכה למקלט של כסף שמקורו בהעלמות מס) שמנקודת מבטם היהדות מתחילה ונגמרת בתורת הגאון מווילנא,למרות שהם לא נלהבו מהזיארות האשכנזיות שמסביב לקבר רשב''י ממירון, הרי שאופי היחסים בין ''הגר''א'' לבין ''קהל חסידים'' לא שיקף את היחסים בין וילנא ומזריטש.

 ההתנגדות להחייאת פולמוס החסידות

מסיבות מובנות  פולמוס החסידות נתפס בעיניים חסידיות כמבטא כפירה בעיקר ואף חמור מכך באי היכולת של האדמו''רים לטעות. יתר על כן, מדובר כאן בהפרה של חוזה בלתי כתוב – אמנת מרחב הלגיטימיות -  לפיו החסידים לא יתקיפו את הליטאים בשל אי – חסידיותם ברמה שמעבר לוייצעלעך על הליטווישע ציילעם אויף די הארץ, ואילו הליטאים ישמרו את חרמותיהם ואת הלהט האידיאולוגי לאוייב המשותף.

 מנקודת המבט הכללית – הלא חסידית, החייאת פולמוס החסידות נתפסת  כמיותרת ואף מזיקה מהסיבות הבאות:

1) ההיסטוגרפיה החרדית נתפסה משחר ימיה בעיני כותביה כמשרתת מסר חינוכי ובהיעדרו אין לה זכות קיום.  הנושאים האידואולוגים העומדים בבסיס פולמוס החסידות נתפסים כלא רלוונטים וכאלו שעבר עליהם הקלח. הם אינם תופסים שום נפח בנושאים שעל האג'נדה החרדית ככלל והליטאית בפרט.  למרות שבמציאות החסידויות מגלים גישה יותר גמישה באשר ללימוד התורה, הרי שברמת ההצהרות אין הבדלים מהותיים.   

 2) העובדה שרוב רובם של בני הציבור הליטאי דנן מהווים את צאצאיהם החוקיים של החסידים של אתמול. יתר על כן, המציאות הפוסט מלחמתית עשתה את המפגש הבין מגזרי לענין יום יומי ופשוט לא יפה להעליב את החברים שבעבר פגשנו רק בכנסיה הגדולה והיום כל יום בנסיעת אוטובוס המהדרין (אגב, אליאך הינו בן למשפחה קרלינאית ותיקה ותמיהני על הלהט האישי שלו העומד בבסיס הבערת המחלוקת).

3) הסכנה בערעור המיתוס המכונן של החרדיות המודרנית המבוסס על אידיאליזציה של העבר כולל השטעטעלע וסיפורי הצדיקים ובעיקר את האתוס ההמשכיות שתלוי בראיה נאיבית מוניליטית.