|
מעשה צדיקים לימות החורף אשר כמוהו שמוע לא שמעתי מסבי רעב ליפא יום טוב ניידערפער ע"ה, שלא קיבלו מאבי סבו האדמו"ר מקומארנא רעב יחיאל מיכל גרעפס זצוקל"ה, בעל ה"אצטומכא דרבנן".
ומעשה שהיה כך היה:
מעשה באשתו של האדמו"ר מקאקעמייקע - הרה"ג רשבה"ג הר"ר שמואל בערל לינקענפוס מנוחתו עדן שהיה מסב בביתו לסעודת שבת עם זוגתו ועשרת ילדיו. שנאמר "אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך".
היה זה יום חורף קר בחודש טבת, שנת ד´תפל"צ וזוגתו שתחי´ (בלשון עבר עסקינן) אשת חייל, מרת יאכנע דבושע מנוחתה עדן, הכינה מבעוד יום לכבוד שב"ק קדרת חמין מהבילין שקורין בלעז "טשאלענט". אותם שמה בתנור המכונה אויווען.
כמנהג ישראל הכילו החמין כל טוב:
קטניות שקורין "פאסולייעך", בשר שור הבר שקורין "שפונדרע", שומן אווז שקורין "קאצ´קע", ביצים חומות בקליפתן, מעיי בהמה כשרה שקורין "קישקעס" (ממולאין) וצוואר תרנגולת שקורין העלזאלאך.
עמדו הטשאלענט על הכירה בביתו של האדמו"ר מערב שבת עד צוהרי יום השבת וניחוחם הולך ועולה.
ויצא הניחוח מביתו של האדמו"ר והחל משוטט בסמטאותיה המושלגות של העיירה קאקעמייקע, הולך ועולה כניחוח באפם של קבצנים וגבירים, של יראי השם ומשומדין להכעיס ואף אל נחירי אפו של כומר העיירה המכונה גלח הגיע ויירק הגל"ח ימ"ש שלוש פעמים בחרונו על שמחת היהודים ויגמור אומר בלבו לעשות בהם פורענויות ושפטים המכונין "פאגראמצ´יק". אולם סוטים אנו מעיקרם של מעשי צדיקים (המכונין "באבע מעיישעס").
ובכן ברך האדמו"ר על הטשאלענט ברכת "שהכל נהיה בדברו" אכל האדמו"ר וישבע (שנאמר "יאכלו ענווים וישבעו"*) וטפח על כרסו המכונה בויעך, אכלו בני האדמו"ר ויישבעו ואת השיריים הותירו, כמנהג ישראל, לרעבעצען יאכנע דבושע ולבנותיו האדמו"ר רייזעל גדלה ותיף, לאהל´ה, ופייגעלע הקטנה, ואת שירי השיריים הותירו למשרתת הערלה מארייה וגוי של שאבעס איוון שם רשעים ירקב. אולם שוב סוטים אנו מהעיקר - מעשי צדיקים.
אכל האדמו"ר ושבע וגיהק על השובע, ויירדם. ובחלומו השיקסע מארינקע עולה מן הרחצה ורק טלית קטן וציציות לעורה. אולם שוב, מעשה שטן סוטים אנו מן העיקר: מעשי צדיקים.
לאחר מספר שעות קם הרעבע גיבור כארי ורץ כצבי אל בית המדרש לקיים מצוות "סעודה שלישית" (וכבר אמרו חכמים שהמקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהינום וממלחמת גוג ומגוג) כמנהג חסידים.
פתח האדמו"ר פיו להשמיע דברי תורה, והנה, מעשה שטן, יצא ממעיו בקול גדול גיהוק נורא שקורין גרעפס בלשון יהודית. ברם אולם, כה רבה הייתה צדקתו של רבנו, כה רבים היו מעשי צדקתו אשר עשה לעזור לדך ואביון, ליתום ואלמנה ולהטמין גם כמה זהובים המכונין "זלאטי" מאחורי האח המבוערת בביתו, עד אשר נס אירע לו לרבנו שאין משלו: התערבה השכינה והגרעפס של האדמו"ר נדמה לו לאוזני חסידיו לדבר תורה מתוק מדבש. דרש ופשט וסוד ודיון הלכתי מעמיק בדיני "שבת אשר חל להיות ביום ראשון". ויאמרו החסידים איש לרעהו "צדיק וקדוש הוא רבנו ומעלתו כקדושי מרום"
ויוסף עוד האדמו"ר לדרוש בענייני דיומא, דרש ופשט, גמרא ואגדה, מדרשים ודברי מוסר, והחל מרגיש כי במעמקי איצטומכתו מתרגש ובא עליו לחץ קשה מחמת הטשאלענט. התאמץ הרב הצדיק ככל יכולתו לבלום את האסון הממשמש ובא על שום קדושת השבת וקדושת המקום וכבוד חבריו, ויאדימו פניו עד מאד מחמת המאמץ וזיעה עלתה בזקנו ויסמרו פאותיו ויחשב להתפלץ וישאל את נפשו למות.
ויעש הקדוש ברוך הוא נס גדול עוד יותר ויצל את רבנו מלחצי מעיו...
אולם בכך לא תמו הנסים, שנאמר "מה גדלו מעשיך ה´ מאד עמקו נפלאותיך", נדמה להם לחסידים הנוד של הצדיק לניגון ערב, ניגון של קדושה, ניגון של שמחה, ניגון של יראת השם, ויעלה הניגון מבית המדרש והחל סובב בהרים ובעמקים בעיירות שדרין בהם אחב"י ובכפרין מושב הגויים המשוקצים, ויעל הניגון ההוא אל שבעה רקיעים וישתדל בעד אחינו בני ישראל לאמור: "יהי הטשאלענט מצוי בבתיהן של ישראל לדור דורים, ויבלע הקישקע באצטמוכאותיהן של בית יעקב, מנער ועד זקן, מדל ועד גביר לנצח נצחים, עד בוא משיח צדקנו ובא לציון גואל".
נכתב פה, עיר הקודש תל אביב תובב"א, על ידי הדל באלפי מנשה, אנוכי האברך אברהם רמי לבית ניידערפער, בנוח עליו הרוח על שום החמין שהקדיחה זוגתו.
|
