בעיר בה אני גר ישנם כיום עשרות
אלפי יהודים, ורבים מהם הם אוכלי כשר,
בימים שאוכלי הכשר היו מועטים, היתה בה רק
מאפיה אחת קטנה שאפתה לחם כשר, עם הזמן כבר היו בה שתי מאפיות שאפו לחם כשר, וציבור
אוכלי הכשר המשיך לגדול, וכשאדם שלישי רצה להכנס לעסקי האפיה, וביקש הכשר התנה
עמו הרב שהוא לא ייצר לחם ''כמו המאפיה
האחרת'', כדי שלא להתחרות עם המאפיה הקיימת.
האם היתה זו תביעה
מוצדקת?
ייתכן שלא, וייתכן שגם לא היתה זו דרישה
"צדיקית".
התחרות החופשית שהיא אחד מיסודות הכלכלה המודרנית, גם
מעודדת ע"י ההלכה. ואף ש"אין למצוא בתורה
משטר מדיני או כלכלי ברור". (הרב חיים דוד הלוי (תחומין ח', עמ' 365), הרי שההלכה
קבעה סייגים לתחרות וקבעה כי לא כל תחרות היא מותרת, ובעוד שתחרות הגונה שהיא
לתועלת הציבור, לא זו בלבד שהיא מותרת, אלא היא גם רצויה, הרי תחרות שהיא כנגד
המתחרה היא פסולה
ואסורה:
"והנה טענת ראובן הראשונה הצועק על העבר - אין, כי אין כאן
דין מערופיא (=מונופול חוקי), ורשות לכל מי הרוצה לזכות מההפקר ההוא ולהמשיך אנשים
אליו בכיוצא בזה, ואין אדם יכול למחות. אך לעומת זה ירבו מחלוקות ותתמעט המחי'
והקלקלה מעותדת, וראוי לתקן שלא יעשה אדם כדגי הים שכל א' בולע חברו. ואם
א"א ע"י ב"ד של ישראל, יסתיעו מתקנת המדינה עפ"י מלכות, כאשר עשו אנשי ק"ק אוהעל
לפי טענת שמעון, ויאושר כחם בזה" (שו"ת חתם סופר ח"ה (חו"מ) סי' מ"ד).
בין התחרות הרצויה וה"מרושעת", מכירה ההלכה בקשת רחבה מאד
של תחרויות, מהן מוכרות ומוצדקות, ומהן שדעת חכמים מסתייגת מהן.
קיים מתח בין חופש המסחר, העיסוק
והתחרות, מזה, ובין הגבלות על חופש זה מטעמי הגינות ויושר מזה, ועוד במשנה מצאנו
מחלוקת בדבר חופש התחרות מהבחינה העקרונית:
"רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזים לתינוקות,
מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו, וחכמים מתירין" (בבא מציעא, ס, א).
החכמים המתירים סוברים, שהתחרות כאן היא הוגנת,
מפני שאין הוא מונע משאר החנוונים דבר, ואין הוא מונע משאר חנוונים לנהוג כמוהו,
ובלשונם של החכמים: "דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי,
ואת פליג שיסקי", (יכול החנווני לומר
למתחריו: אני מחלק אגוזים, חלקו אתם שזיפים).
המשנה ממשיכה לעסוק בשאלת הורדת המחירים :
"ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור
לטוב.
וברש"י:
"לא יפחות את השער - למכור בזול, מפני שמרגיל
לבא אצלו ומקפח מזונות חבירו.
"זכור לטוב - שמתוך כך אוצרי פירות
מוכרין בזול".
מדברי רש"י ניתן להבין שבעוד החכמים
לא הביטו על הכנסתו של הסוחר אלא על טובת הציבור, הרי
רבי יהודה חשש לירידה בהכנסתו של המוכר,
ההלכה נפסקה בשו"ע חו"מ, רכח, יח [ד], כחכמים, המתירים הורדת מחירים, ואינם
רואים בפגיעה בהכנסות הסוחר המתחרה כל דבר
שאינו הגון מצאנו על שכאשר הקליינט היה גוי, היו עסקי היהודי מוגנים.
תקנת המערופיא היתה לצורך השעה כי לא היו ליהודים
מקורות פרנסה זולת עסקי הריבית, וכספו של היהודי
שאצל הגוי לא היה מובטח, אילו הגוי ידע שיוכל לקבל הלוואות ממקור
אחר.
הגנה זו ידועה בשמות ש"מערופיא" ואורנדה, מתשובת
רבנו גרשום מאור הגולה סימן סח , ניתן להבין שעוד מימיה הראשונים לא נהגה בכל
מקום.
רוב הפוסקים סמכו ידיהם על דיני המערופיא ועל דיני
האורנדה, בצורות שונות, ישנם פוסקים המגינים על בעלי המערופיא, מפני מי שבא לקפח את
פרנסתו רק אם זו הושגה בטורח או בהוצאה כספית (שו"ת מהרש"ל, לה-לו [י]), שו"ע,
חו"מ, קנו, ה ועוד [יא]) (וראו את מאמרו של מ' אלון, "הפקעת שערים והסגת גבול
מסחרית במשפט העברי", מחניים (2) (תשנ"ב).
בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנו
סעיף ה מביא הרמ"א דעות חולקות:
"אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין
שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין. ויש
מתירין לישראל אחר לילך להעובד כוכבים
ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי עובד כוכבים הם
כהפקר, וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין. ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עובד כוכבים,
ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל".
