לעומת הדיונים שהיו כאן על תופעת בעיות החינוך וחזרה בשאלה, אשכול זה מיועד לדיון בתופעת "החרדים התוהים"
זהו ציטוט מבלוג בתפוז הנכתב ע"י חסיד בלבושו הפוקד את אדמורו.
ראשית, יש לי קושי גדול מאוד לכתוב. מחד, אני אוהב ויודע לכתוב. מצד שני, אני חש צורך להסביר כל דבר עד לפרטיו האחרונים, מה שהופך את הכתיבה למלאכה שאין לה סוף, מתחביב למחוייבות מעיקה. זו בעצם הסיבה שכבר עברו שנתיים מאז נשבעתי לעצמי שאפתח בלוג ועד שהגיע הרגע המיוחל.
אפתח בפרטים הבסיסיים ביותר. אני חרדי נשוי בשנות העשרים המאוחרות, יליד ותושב הארץ. עברתי את המסלול הרגיל אותו עובר כל חרדי, שזה כולל: תלמוד תורה עד גיל 13, ישיבה קטנה מגיל 13 עד גיל 16, ולאחר מכן ישיבה גבוהה עד הנישואין. אני שייך למגזר החסידי המזוהה עם קיצוניות יתר בלבוש ובהתנהגות, אם כי ברמה המחשבתית כולם אותו הדבר. מאז ומעולם הרביתי לחשוב והצטערתי על כך מפני שקינאתי בגורלם הטוב של חברי שחיו את חייהם בשלווה בלי שכל ובלי בעיות. הדילמה הזו קיימת בתוכי עד היום מפני שנידונתי לחיי צער מתמידים. יש בי מרד פנימי לכל מוסכמה חברתית כמעט, ואצלנו יש הרבה הרבה מוסכמות לא נכונות.
בפוסטים הבאים אבחן אותם אחת לאחת ואנסה לשתף אתכם בהרהורי ותובנותי. מטבע הדברים תחשפו לאורח החיים בו גדלתי על מעלותיו ומגרעותיו, לא פעם נרתעתי מלפתוח בלוג מכיוון שלא רציתי ליפול אל פיהם של אלו המתעבים את הציבור החרדי, העם הזה הוא שלי ואני גדלתי בו. אשתדל אם כך ללכת בין הטיפות ועם זאת להיות נאמן לאמת ולעובדות כפי שהן.
שם הבלוג מתייחס לסיפור המופיע בתלמוד אודות ארבעה שנכנסו לפרדס ורק אחד יצא בלי פגע. ה'פרדס' במקרה הזה מכוון אל עמקי ההויה האלוקית ובסיסי האמונה היהודית. מתוך הארבעה שניסו להכנס למקום רגיש זה ולבחון את הדברים בשכלם - אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע (דעתו נשתבשה), אחד קיצץ בנטיעות (חזר בשאלה במונחים של ימינו אנו), רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.
עומד אני היום בפתחו של פרדס זה, מהסס בכניסתי. אינני יכול לומר שלא הצצתי ואולי גם נפגעתי ואמונתי אינה צחה ותמימה כביום שנולדתי. ואולי טרם למדתי מה פירושה של אמונה ורק בסופו של התהליך אדע במה ראוי להאמין והאם אני בכלל רוצה להאמין.
ימים יגידו....
תוקנה כותרת לבקשת פותח האשכול
תוקן על ידי לומדמכלאדם ב- 03/12/2007 20:05:27
תוקן על ידי בןציוןכהנא ב- 03/12/2007 21:48:56
נשלח ב-19/12/2007 12:28
קוגיטו
ברור מאוד למה הפוסטים הללו מקוממים, למה הם לא גורמים לתחושת הזדהות. אך הזלזול הבוטה שיש המפגינים כאן כלפי הדברים ובעיקר כלפי מה שהם חושפים, הוא מוגזם ולדעתי שלא במקומו. (לא קראתי יותר ממה שכאן)
לא נראה מתוך הכתיבה, שהכותב מתכנן בשלב זה לחלוק את אויר ההרים הצלול. הוא גם לא טען שהוא זכה לו. עלי הוא בכלל לא עושה רושם של טיפש או שחצן. הוא מתלבט בשביל אחיו אם כדאי להיות ראש קטן ולא להסתבך או לשחרר את המחשבות תוך נכונות למחיר כבד. סגנון כזה טוב יותר? אז הוא קצת פרובוקטיבי, בוטה מידי. (טוב, מידה כנגד מידה, מותר להיות בוטה כלפיו)
אתה יכול לומר שניתן לשלב בין ראש גדול למסגרת הקיימת, או אפילו לא להסכים לכך שיש בכלל ראש קטן. אבל אם מישהו חש צרות אופקים בבית המדרש, ניתן לומר הרבה דברים אחרים, לא לזלזל. זה פשוט לא הוגן.
נשלח ב-19/12/2007 02:54
(מימוני . לא היתה לי בעיה מי זה דוסטוייבסקי. הבעיה היתה איך הוא מתקשר למתלבט הבנאלי הנ"ל)
נשלח ב-17/12/2007 22:49
קוגיטו
אפשר כמובן שטעיתי בשבחי.
התכוונתי לדוסטוייבסקי, הסופר הרוסי שחידש או העצים את מעמדו את הרומן הפסיכולוגי, החושף את חיי הנפש של הגיבורים.
(החטא ועונשו, האחים קרמזוב, כתבים מן המרתף, ועוד. לא חומר קריאה הכרחי לבחור ישיבה, אבל בהחלט מומלץ למי שרוצה להעשיר את הכרת הנפש האנושית. אפשר וכדאי לקרוא בדילוגים).
המכתב של בעל הבלוג עדיין מהדהד באוזני. ולכן הוא הזכיר לי נשכחות, את השיח על בעית הרע והאמונה באלקים ב"אחים קרמזוב". אני מודה כי איני זוכר אפילו את התוכן כמעט, אבל הרושם החי כל כך של השאלות עדיין נותר לי באיזה מקום, ולכן דימיתיו.
האם הפרזתי? יתכן. ואולי הכאב הקיומי שמצאתי בשאלה גרם לי לחשוב כך?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-15/12/2007 19:34
"והקטע הפותח ראוי כמדומה לדוסטוייבסקי, וכוונתי ללשון שבח."-?????????????????????????? זה מה ? דוסטווואס? אתה בטח לא התכוונת להפריז עד כדי כך.
נשלח ב-13/12/2007 16:58
מיימוני
יש כאן דרך דו סטרית!
א. ייאוש ותסכול מחברה יכול לגרום להתחיל לשאול שאלות קשות.
ב. שאלות קשות יכולות לגרום לייאוש ותסכול מחברה.
ההבדל בין שני הנתיבים הללו, ברור וחד.בנתיב א מתחילים לחקור אחר האמת ללא תסביכים מוקדמים,המסקנות באות ממקור השאלות ולא מתוך רגשות ותסכולים. לעומת זאת, כאשר יש תסכולים ומרירות ואז שואלים שאלות, יש נטייה לערב במסקנות את התסכולים והרגשות המוקדמים.
_________________
נשלח ב-13/12/2007 07:24
ספרן
נאמנה עלי עדותך.
והקטע הפותח ראוי כמדומה לדוסטוייבסקי, וכוונתי ללשון שבח.
לפיכך, כיון שהקטעים הבאים, לפי עדות חלק מהכותבים כאן, מציגים התנערות מהחרדיות והאמונות החרדיות והתורניות ולא רק חיפוש אחרי אמת, האם יש להוציא מכאן את המסקנה כי המחפשים סופם להתפקר? האם זה אישוש (=חיזוק שנוצר על ידי מציאת דוגמא נוספת לאחרות)?
אנסח את דברי אחרת:
אם יראת שמים נבחנת בחיפוש אחרי אמת בלי להתייאש ובלי לזרוק דבר שלא הובהר כשקר (ואני מניח שהאמונה באלקים אינה שקר), אזי איך יש להבין את הציטוטים כאן? האם הם מבטאים ייאוש ותיסכול מחברה מצומצמת או מהתורה שאותה חברה מכריזה על נאמנות לה?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-13/12/2007 05:39
חיים ,
אני מכיר אישית את הכותב . אברך נחמד ומבקש אמת . שוחחתי עמו כמה פעמים . בעיות בתחום האמונות ודעות בהחלט מעסיקות אותו , אם כי כמעט לא נתן להן ביטוי בכתיבתו , מפני שמאמין שעדיין לא מיצה אותן . אגב , הקטע שהבאת בתחילת האשכול (מכתב לאלוקים) הוא גם לדעתו המשובח מאלה שפרסם.
נשלח ב-12/12/2007 23:23
לומד
הכותב מאריך בתחושות של סלידה מחצר אדמורו ועל הדג המתגלגל (בשעת הטיש) מאה ידיים בדרך לפיות החסידים, האם יש לכך קשר פילוסופי? גם התיאור שלו כי הוא רואה בעיני אחיו איך הלימוד זר לו ועל תשוקתו למשחק ביליארד, משקף חוסר נוחות בחיים חברתיים כאלו.
אני לא יודע מה בלב הכותב, אבל הצלחתי לקרוא בתוך דבריו על ריאקציות וסלידות שמקורם בבעיות חברתיות.
תוקן על ידי חיים9999 ב- 12/12/2007 23:33:26
נשלח ב-12/12/2007 22:34
חיים
הכותב כמובן לא יסכים אתך, אני מניח.
נשלח ב-12/12/2007 22:08
מיימוני
לדעתי, הבלוג הנ"ל אינו משקף בעיות תיאולוגיות וספק רב באם כותב הבלוג מצדיק את עצמו בטענות פילוסופיות למרות הגותו בכך. כותב הבלוג (במיוחד הקטע עם אחיו) מנסה להמחיש לקורא, איך היתה לו חוסר התחברות לכל המערכת הדתית, ובמיוחד למימסד החסידי ואדמוריה. כאשר לא מתחברים למערכת חברתית מתחיל להתפתח בנפש האדם ריאקציה לכל מה שחברה זו מייצגת עם קושי להבחין בין הטוב והרע של החברה.
הבלוג הנ"ל ראוי לדיון בפורום האגודה, כי דיון על ריאקציה וחסר התחברות חברתית הוא דיון סוציולוגי ולא תיאולוגי. אנשים כאלו לא בודקים בדקות את האמת הטהורה, אלא פועלים מתוך דחף נפשי.
_________________
נשלח ב-12/12/2007 21:46
מימוני....
תקרא הכל תגלה שיש עוד.....
החלוקה יותר מידי גורפת
_________________
נשלח ב-12/12/2007 20:26
לא ידעתי שמדברים על כאלו דברים בפורום הזה. הרי הפורום הזה במפורש לא נועד לדיון על אמונות ודעות. אשתדל לדון בכל מה שאינו נוגע ישירות לזה.
גילוי נאות: לצערי לא עלה בידי לקרוא את כל הציטוטים מהבלוג, אבל ממה שכן ראיתי, הופתעתי. (ואולי זה כעין מה שכתבו אחרים על העדר אויר פסגות).
ובכל זאת, על סמך מה שראיתי ועל סמך מה שהבנתי, אני מרשה לעצמי לומר את המלים הבאות.
ההשתוקקות לפתיחות ולמחשבה, הרי זה דבר גדול.
אבל לאן מוביל החיפוש שלו אחרי האמת? לזלזול? לפסילה גורפת של כל מה ששם יהדות נקרא עליו?
ואולי לא הבנתי. אבל התרשמתי שמה שהתחיל בתור חיפוש אחרי אמת הוביל לביקורתיות ולבוז כלפי כל מי שנשאר "בפנים". והלא אדם יכול להישאר "בפנים" מסיבות שונות.
זה שאדם אינו מוצא טעם בגמרא אינו דווקא מפני שבגמרא אין טעם, אלא בגלל שלא למד בשיטה הנכונה (ואולי יש יותר משיטה אחת).
זה שלאדם יש שאלות על פרשת שבוע זה סימן טוב. סימן שהוא אדם בעל יכולת לחשוב ולבדוק. אבל מדוע לעצור באמצע הבדיקה? (ואולי הוא סבור שבדק ומיצה? הציטוטים היו קצרים מדי מכדי לדעת).
מה שאני בא לומר הוא שאני רואה כאן שני סוגים של כתיבה, כל אחד עם מסר משלו.
הראשון: אני נחנק! אני רוצה פתיחות. אני רוצה לשאול ואני רוצה לקבל תשובות. אצלנו - אין לי את זה. ואני רואה שגם פלוני ואלמוני סובלים כמוני.
השני: מסכנים כולם. הם עדיין מאמינים...
את הראשון אני יכול להבין, איתו אני יכול להזדהות. אני סבור שרובנו או כולנו כך. ובעצם מי לא. האם יש מי שחושב שאין מצוה ללמוד ולדעת? שיש מקומות וגישות פסולים שמכתיבים דוגמות במקום לתת תשובות עניניות?
אבל את השני קשה לי להבין ובוודאי שאיני מסכים עמו. וכואב לי שהדרך הוליכה את בעל המסר הראשון להפוך לאדם שכותב את המסר השני. חבל לי עליו. חבל על ההחמצה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-7/12/2007 13:14
שרגא!
תודה על תשומת הלב בעניין קוגיטו על אף שאני עדיין חושב שהתגובה קצת מוגזמת.
נכון שנוסח הכותב מוגזם! אבל ברור הוא שהתגובה אליו לא צריכה להיות אימפולסיבית אלא יותר עניינית בקשר לאותה הגדרה.
צריך להבין שלפעמים אנשים שכל חייהם חוו מצוקה מהמערכת לפעמים כדי להתמודד עם זה הם מקצינים.
זה לא אומר שזה נכון.
אבל ברור הוא שאף אחד לא מוחא כף בחדווה בגלל אותם הטחות........
אלא בעיקר מזדהים עם הכאב "העצור" (או לפעמים הפתוח מידי)
וזה אחד הדברים הטובים שמאפיינים את חברי הפורום.
עוד לא שמענו שהזדהות עם כאב מובילה לפריקת עול ויהיה הכאב אשר יהיה!
בהקשר לציטוטך מדברי הרמח"ל קטונתי מלהבין את דבריו...
אני גם לא מעוניין להעמיק בזה אם יהיה מישהו שיוכל להסביר כדי שנוכל להחכים.... אדרבה!
(קשה לי לקבל את זה שאנו מדברים בשתי שפות סוף כל סוף כולנו גדלנו על אותה שפה)
_________________
נשלח ב-7/12/2007 09:11
מוטי, אני רואה (ולא בפעם הראשונה) שאנחנו מדברים
בשתי שפות שונות. קשה לי לענות כך. רק אומר שענין
"החדרת האושר" הוא בבחינת דברי רמח"ל בהקדמת ספרו
מסילת ישרים:
אמר המחבר:
החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו,
אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום
גדול. כי לא תמצא ברוב דבריי אלא דברים שרוב בני האדם
יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל. אלא שכפי רוב
פרסומם, וכנגד מה שאמיתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם
מצוי מאוד והשכחה רבה.
על כן אין התועלת הנלקח מזה הספר יוצא מן הקריאה בו
פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים
אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט. אבל
התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו
הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו
חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.
(מתוך אתר דעת).
http://daat.ac.il/daat/mahshevt/mesilat/hakdama-2.
htm
בענין טענתך על קוגיטו, כמדומה שלא שמת לב על מה הוא
דיבר. קוגיטו דיבר על זה שאותו בלוגר כותב שהוא מתלבט
אם "לפקוח את עיני אחיו לאויר ההרים הצלול" של המחשבה
הפתוחה וכדומה, כשבכל דבריו לא ניכר שהוא זכה לאויר
הרים צלול ב"היפתחו" אל העולם. לא היה זילזול בכתיבה
של אותו אחד, המביעה מצוקה קשה, אלא במחשבתו שמצבו
הנוכחי הוא חשיבה של "אויר הרים צלול".
נשלח ב-6/12/2007 19:02
שרגא בטיהרא!
שלום!
שאלת אם איני מסכים שמי שלא זכה לתורת חיים הרי הוא מסכן?
קודם כל השאלה היא ביחס למה הוא מסכן האם הוא מסכן בזה שלא טעם טעם תורה ולהנות ממנה בעוה"ז או אולי הינך מדבר על העתיד לבוא?
אם הינך מדבר על העוה"ז אני לא בטוח שהוא מסכן לא חסרים דברי הגות או פליסופיות שעליהם האדם יכול להתענג... וגם אם נניח שזהו פיסגת התענוגות אניני חושב שמי שלא טעם את פיסגת התענוגות הרי הוא מסכן!
מקסימום חסר לו משהו ירצה ישיג. לא ירצה יחיה בטוב שלו.
ואם הינך מדבר על אותם חיי נצח כמדומני שאינך יכול לעולם לדעת מה יהיו זכויותיו של אותו אדם בעולם האמת!
ברור הוא שבורא עולם דן את האדם לפי רצף של חיים וכל קושי פנימי או חיצוני שעבר אותו אדם משוקלל בחישוב.
ולכן עוד לא קיים בן אנוש שיוכל לדעת מה היכן מקומו של אדם בעוה"ב (עיין ערך "עליונים למטה ותחתונים למעלה" בלי כל ההסברים שמוציאים את הפשט מידי פשוטו)
בעניין מה שאמרת ע"כ שהינך מוכרח להחדיר בילדך את זה שאתה מאושר.
תגיד לי כשאתה עושה משהו שהינך נהנה ממנו אתה צריך להחדיר בעצמיך שאתה נהנה או שפשוט אתה מרגיש את זה?!
מה זה הדבר הזה להחדיר שאני מאושר?!
אושר זה תחושה!
א"א להחדיר תחושה שלא קיימת!
אם אני מאושר אז אני מאושר ואם לא אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שאני כן!
קוגיטו!
איני מבין מה רע בהשתפכות הנפש של אותו אדם??
למה אדם שאומר את מה שעל ליבו נחשב בעיניך לעומק אוויר דלוח?
וכי כשבנך הקטן בא אליך ומתייסר בדבר שהוא שטותי תנפנפו בבוז על כך שהוא מטרידך בדברים חסרי שחר?
מה שייך נושא ההתפלסות לכאן?
אולי בגלל זה שכשבעבר הוא ניסה לשתף את הרמי"ם שלו במצוקותיו גם הם דחו אותו בתואנה שמדובר באוויר הרים דלוח ואין טעם לדון בזה?!
ולכן הוא כאן היום! או יותר נכון כבר לא כאן!
למה האטימות הזאת שזועקת מדבריך???????????
כל דבר בחיים חייב להגמר בלומד'ס?! אם זה לא זה אין לזה קיום?!
אני חושב שבדבריך אתה מביא את ההסבר הטוב ביותר איפה שורש הבעיה.
