גדעון: עיון במקרא

 בעקבות דיון שנפתח במקום אחר אני מבקש לעיין קצת בשני פרקים או יותר מתולדותיו. אני פותח, בגלל נקודת המוצא, דווקא בסיפור המלחמה שלו נגד זבח וצלמונע. זה היה סוף המלחמה שלו נגד המדינים שהיו כובשים מפעם לפעם את שטחי עם ישראל ומנצלים אותם. הסיפור שלנו מתחיל לאחר שגדעון גבר על הצבא המקומי ואנשי שבט אפרים, שהצטרפו למאבק לצידו, חיסלו את שרי הצבא שהצליחו להימלט. עתה נותר לגדעון לחצות את הירדן – משימה לא פשוטה בזמן ההוא – ולרדוף אחרי מנהיגי מדין, ולחסלם.

וגדעון, שהיה מלא התלבטויות בתחילת הדרך, מתגלה עתה כמנהיג עוצמתי ביותר.

נעבור לפרשה עצמה.

)הציטוטים מתוך פרוייקט השו"ת, זכרה ה' להם לטובה(

שופטים פרק ח

עיון על דרך הפשט.

(ד) ויבא גדעון הירדנה עבר הוא ושלש מאות האיש אשר אתו עיפים ורדפים:

(ה) ויאמר לאנשי סכות תנו נא ככרות לחם לעם אשר ברגלי כי עיפים הם ואנכי רדף אחרי זבח וצלמנע מלכי מדין:

(ו) ויאמר שרי סכות הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם:

(ז) ויאמר גדעון לכן בתת יקוק את זבח ואת צלמנע בידי ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים:

(ח) ויעל משם פנואל וידבר אליהם כזאת ויענו אותו אנשי פנואל כאשר ענו אנשי סכות:

(ט) ויאמר גם לאנשי פנואל לאמר בשובי בשלום אתץ את המגדל הזה: פ

(י) וזבח וצלמנע בקרקר ומחניהם עמם כחמשת עשר אלף כל הנותרים מכל מחנה בני קדם והנפלים מאה ועשרים אלף איש שלף חרב:

(יא) ויעל גדעון דרך השכוני באהלים מקדם לנבח ויגבהה ויך את המחנה והמחנה היה בטח:

(יב) וינוסו זבח וצלמנע וירדף אחריהם וילכד את שני מלכי מדין את זבח ואת צלמנע וכל המחנה החריד:

(יג) וישב גדעון בן יואש מן המלחמה מלמעלה החרס:

(יד) וילכד נער מאנשי סכות וישאלהו ויכתב אליו את שרי סכות ואת זקניה שבעים ושבעה איש:

(טו) ויבא אל אנשי סכות ויאמר הנה זבח וצלמנע אשר חרפתם אותי לאמר הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לאנשיך היעפים לחם:

(טז) ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים וידע בהם את אנשי סכות:

תוקן על ידי מיימוני ב- 04/12/2007 9:52:12

וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם, אֶל-הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-גִּדְעוֹן, כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו, לִשְׁתּוֹת.

  וַיְהִי, מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם--שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וְכֹל יֶתֶר הָעָם, כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. "

(ה) וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמּיִם ס וַיּאמֶר יְדֹוָד אֶל גּדְעוֹן כּל אֲשׁר יָלֹק בּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמּיִם כּאֲשׁר יָלֹק הַכֶלֶב תַצּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשׁר יִכְרַע עַל בּרְכּיו לִשׁתּוֹת:

(ו) וַיְהִי מִסְפּר הַמֲלַקְקִים בּיָדָם אֶל פּיהֶם שׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כּרְעוּ עַל בּרְכֵיהֶם לִשׁתּוֹת מָיִם: ס

הפרשנים מפרשים, כי הבדיקה היתה לראות, מי היה רגיל לכרוע ברך ל ע"ז- שכך עבודתו.
מצעירותי אני מטייל רבות בין הרי ארופה, ובעיקר אוהב לשתות מהפלגים והנחלים היורדים מן ההר, תמיד הקפדתי לא לכרוע ברך בשתיה, אלא להתכופף וללוק, כמפורש,
לאחר שנים כשבגרתי והעלתי כרס ופימה, בכדי לשתות היתי חייב לכרוע, אחרת זה הלך.
 ולכן לענ"ד המבחן אם כן היה מי מהשותים הוא בעל כושר גופני ויכול להתכופף מבלי לכרוע ומי לא!

_________________

מודה ועוזב

 טענתי שיתכן שאנשי סוכות הפכו לבעלי בריתם של המדינים. מדוע?

 סוכות היתה יישוב שעמד במצב בלתי אפשרי. הם ישבו על הגבול, והם היו הראשונים שיכלו להיפגע מן המדינים.

 בניגוד לפנואל, שבנו לעצמם מגדל מגן, לא היתה להם אפשרות הגנה עצמית.

 מה עושים?

 מה שעושה כל אדם פיקח שנקלע למצב כזה. IF YOU CAN'T BEAT THEM, JOIN THEM. מוטב היה להם להפוך לבעלי ברית רשמיים של המדינים וכך לזכות להגנתם.

 ***

 שאלתי מדוע העניש גדעון את בני סוכות ופנואל בעונש כה חמור. כדאי להציג שאלה דומה בשלב מוקדם יותר. מדוע דיבר גבוהה גבוהה ואיים איום אכזרי על שרי סוכות?

 נתבונן לרגע במצב בו הוא נמצא.

 יש לו 300 חיילים, שליוו אותו בתנאים קשים, אך זכו לנצחון מפואר. זה גם שיכנע אותם להצטרף אליו למסע ארוך ומסוכן אל מעבר לירדן. מול צבא גדול בהרבה. הם בטחו בו כמצביא ויותר מכך האמינו שה' עמו. ואכן כך היה.

 אבל זה לא פתר את בעיות האספקה – הרעב (מים היו בירדן, כמסתבר). הצבא, אמר נפוליאון נדמה לי, נע על קיבתו.

 והיתה גם בעיה של מוראל. כאשר רעבים, הרצון להילחם ותחושת הבטחון יורדת.

 וכאשר נתקלים באמירה מזלזלת מצד בני יישוב שעליו באים להגן, זה מחליש עוד יותר. וכאשר מחכים לקבל מזון, שכה זקוקים לו, ומקבלים חרפות וגידופים, סירוב והשפלות, זה מחליש שבעתיים.

 גדעון היה חייב לעשות מעשה כדי לחזק את לב הצבא. היה עליו להראות שהוא אינו פוחד לא מאנשי סוכות ולא מן המדינים – ששמם יצא לתהילה צבאית בשל מספריהם ועוצמתם.

 לכן, הוא איים איום תקיף ביותר. איום שרק אדם חזק ועוצמתי יכול להרשות לעצמו להשמיע. במיוחד בימים ההם.

 המשפטים שהשמיע הבהירו לצבא שלו שהמפקד שלהם הוא עדיין מצביא אמיץ, בעל בטחון עצמי, ואדם שכדאי ללכת אחריו. והם באמת עשו זאת, למרות שנותרו רעבים (ולא ידוע לנו איך ומה אכלו לפני הקרב הגורלי מול המדינים).

 אם נדלג לזמן שלאחר הקרב מול מדין, כאשר שב על עקבותיו, לא יכול היה לסגת בו. גדעון היה חייב לקיים את דברו. הסיבות לעונש התבארו לעיל, כדי להבטיח שבעתיד לא יבגדו יישובים יהודיים בעמם.

 כך היה בסוכות. אחר כך, בפנואל, אפשר שיצא לו שם של אכזר ולכן התושבים נלחמו איתו, למרות שאולי תיכנן, לפי השערתי, לנפץ את רק המגדל. אבל ניתן להבין מדוע יצאו להילחם ומה זה עלה להם.

 גדעון, אסכם, עמד במצב קשה, כמעט בלתי אפשרי, ועשה בו את המיטב. המיטב הזה רחוק מלמצוא חן בעינינו לפי גישתנו, אבל אנו צמחנו בחברה ובתרבות שהתאפשרו על רקע אותה תורה שעליה התחנך גם גדעון, ועל רקע ההיסטוריה שלנו שנקבעה על ידי אנשים גדולים כמוהו. קל לשפוט ולהזדעזע ממה שנראה כאכזריות. אבל לא היתה זו אכזריות מיותרת אלא הכרחית.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

 אנו יודעים כי אין זה פשוט להרוג יהודי. צריך הצדקה הלכתית. אנו גם יודעים כי אפילו עיר הנידחת, שהיו עובדי עבודה זרה כולם, ויש להשמידם – עיר כזו יכולה לזכות להנחה אם היא יושבת על הגבול. זה לפחות דין התלמוד.

 אז מדוע החמיר גדעון כל כך עם בני המקומות האלו?

 נתבונן לרגע בדמותו - ואולי נתקרב יותר לשיקוליו.

 גדעון מופיע לעינינו לראשונה, בפרק שעדיין לא דנו בו כאן, כצעיר הממלא תפקיד פשוט ביותר בבית אביו. כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא הצעיר וממילא הזוטר בבית, בעיר ובשבט. הוא גם מלא ספקות והרהורים. הוא זקוק להוכחה אחרי הוכחה כי ה' אכן בחר בו והטיל עליו את המשימה. והוא חוזר על החיפוש אחרי סימנים גם זמן קצר לפני הקרב הגורלי (עד שהוא חודר למחנה האויב ושומע על חלומו של אחד החיילים, ונוכח לדעת כי כולם פוחדים ממנו ויקל עליו להכריעם בקרב שרב בו החלק הפסיכולוגי).

 אבל גדעון אינו רק אדם ספקן ההולך בתלם שנקבע עבורו. יש לו תכונות מנהיגות. הוא מגייס אנשים. הוא יודע לשלח את חלקם ולהבדיל בין הלוחמים הטובים לשאינם כאלו. הוא מארגן קרב נצחון (בסייעתא דשמיא).

 הוא מגלה יכולת פוליטית שאינה נופלת מיכולתו האיסטרטגית. כך רואים מהפיוס שהוא מפייס את אנשי אפרים.

 גם לאחר תום הקרבות, הוא מגלה כושר מנהיגות והחלטיות, שמושכים את העם למנותו למנהיג. והוא מגלה איפוק ואומר להם כי ה' יהיה מלכם ולא הוא. (מתבקש להשוותו לשאול, וההשוואה היא, בעיני, תמיד לטובת גדעון. גילוי נאות: גדעון הוא מגיבורי המקרא האהובים עלי ביותר).

 אם כן, מדוע הוא הורג באופן קיצוני את שרי ותושבי הערים האלו?

אם דמותו אינה מספקת הסבר, ואם, להפך, העונש ההמוני נראה בלתי סביר, ננסה לראות את הרקע התקופתי שעשוי לספק הסבר.

 נראה לי כי היה זה עונש הכרחי לפי חוקי הימים ההם. אילולא פגע גדעון בבני המקום, היה מחליש את מעמד חובת ההגנה על ישראל. הוא לא בא בטענות אל אנשי המקום מדוע לא הצטרפו למלחמתו. אבל הוא בהחלט תבע מהם לעמוד לימין אלו שנלחמים, בסופו של חשבון איסטרטגי, גם למענם.

 אסור היה לו לוותר להם על העוולה שעשו. ואם גם שיטותיו הן קיצוניות בעינינו, ולא היו עומדות בדרישות אמנת ז'נבה וגם לא במבחן בג"ץ, עדיין הן היו הכרחיות בימים ההם.

 (ומי שמוותר במקום שאסור לוותר, סופו להתאכזר לרחמנים. אפשר ללמוד ממעשי שאול, שויתר יותר מדי, מה יהיה הסוף).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

לא ידוע לנו מאומה פרט לכך שהתנהלה אותה שיחה.

מסתבר שבני פנואל כבר שמעו על מה שקרה בסוכות. לפיכך, הסירוב של בני סוכות שימש להם דגם לחיקוי וגורם מעודד. הנה, לא צריך לפחד לסרב לגדעון. גם שרי סוכות עשו זאת לפניהם.

אולם מסתבר שכאן פעל גורם נוסף. המגדל.

מגדל אומר אמצעי מגן. בני פנואל לא חששו ממדין וגם לא מגדעון כיון שעירם היתה, בלשוננו היום, ממוגנת.

***

איך מגיב גדעון לשני הסירובים?

לשרי סוכות הוא מבטיח ומאיים:

 ויאמר גדעון לכן בתת יקוק את זבח ואת צלמנע בידי ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים.

 הוא מדגיש כי תחילה יסיים את המלחמה בזבח וצלמונע. ואז הוא מאיים בעונש קשה ואכזרי, אם כי לא יוצא דופן בתנאי החיים של הימים ההם.

 על בני פנואל הוא מאיים בניתוץ המגדל. האם הוא מתכוון שגם ידוש אותם וגם ינפץ את המגדל, או רק יפגע במגדל?

 השערתי, שאין לה ביסוס רב בפסוקים המועטים, היא שעונש הדישה נועד לבני סוכות ואילו בני פנואל היו אמורים לאבד רק את המשענת שלהם, המגדל הבטחוני.

 ***

גדעון מצליח בקרב. הישג בל יאומן בהתחשב במספרים.

 ***

הוא חוזר.

הוא מקבל, בשיחה עם נער מחוץ לעיר, את פרטי השרים, שמספרם הוא 77.

והוא בא לעיר ומזכיר את האירוע. הוא מצטט את התגובה של השרים ומראה לנו מה היתה משמעותה. זה היה "חירוף". כלומר לשון ביזוי.

ואז הוא מתעלל בהם בקוצים.

האם עשה זאת רק לשרים או לכל תושבי העיר? נראה כי תוכניתו ודאי היתה לפגוע רק בשרים. לשם כך הוציא מידע מן הנער הרועה. אך אם כן, אז איך יש להבין את האמירה כי "וידע בהם את אנשי סוכות"?

 יש לומר שהאנשים עמדו לימין מנהיגיהם ולכן נפגעו כולם. אולם אין נקימה כזו מתאימה ביותר לדמותו של גדעון, כפי שאטען לקמן. מסתבר שהעניש רק את הזקנים, ועשה זאת ברבים למען יראו וייראו. וזו לשון "ידיעה", להודיע.

 אבל שני הפירושים אפשריים. אפשר שהרג את השרים ואפשר שהרג את כל אנשי העיר.

 במגדל פנואל, לדעתי, תיכנן לנתץ את המגדל. אולם כיון שהכל עמדו להגן על המגדל שלהם, נאלץ להילחם וכך הרג את כולם.

 אמנם יש מקום לחשוב שגם בסוכות הרג את כולם. והרי הדברים קל וחומר. אם בסוכות, שסרבו ראשונים, ואולי היו בעלי ברית של זבח וצלמונע, הרג רק את הזקנים, מדוע שבפנואל יהרוג את כל בני העיר? אפשר שזה מפני שאלו התנגדו ואלו לא, כפי שאני משער. ואפשר שגם בסוכות הרג את כולם.

אמנם נכון שהיה ראוי לתת מזון לצבא. גם בגלל שהם נלחמים את מלחמתם של בני המקום – וגם בגלל שיש חיוב עזרה בין יהודי ליהודי. בהנחה שבני המקום יהודים היו...

הסירוב, עם זאת, אינו מושמע מפי התושבים עצמם אלא מפי שליטי העיר. האם העם התלונן לשליטים כי קשה להם לסרב אבל אין להם, והשליטים דיברו בשמם, או שמא העם היה מוכן לעזור, ורק השרים התנגדו?

ועדיין יש לשאול אם הסירוב נבע מאנוכיות או מסיבה אחרת, כפי שאנסה להציע לקמן...

וזה דבר השרים:

"הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם?"

 תשובתם של השרים מעניינת מאד. נראה מה היו יכולים לענות לפי מושגינו ומה הם ענו בפועל. הם אינם אומרים: מגיע לכם ואין לנו. סליחה. פשוט בתינו ריקים מלחם. הם כן אומרים: וכי תפסתם את המלכים האלו שאתם מתפארים שאתם רודפים אחריהם?

 מדוע הם מזכירים זאת? אפשר שהם באים לומר שהם פוחדים על עצמם. אם יתנו לחם לגדעון ואנשיו, ואם זבח וצלמונע יביסו את צבאו של גדעון, אזי המדינים יבואו חשבון עם סוכות. הם יתנקמו בהם על שעזרו לאויביהם.

 נכון שתהיה להם התנצלות, שהם היו אנוסים ופחדו, אבל למה להיקלע לעימות עם אנשים קשים כמו זבח וצלמונע?

 ובכל זאת, הסגנון של התשובה הוא חצוף ויהיר. כאילו לומר לגדעון: ראה כמה יהיר אתה, שאתה חושב שתוכל להתמודד עם שני מלכים. ועוד מבקש לסבך אותנו בעניניך. (בהתחשב במספר הלוחמים שהיו לגדעון מול האלפים הרבים שהיו לזבח וצלמונע, גדעון באמת יכול היה להראות כפזיז וגאוותן, הבוטח ביכולתו מעבר לסביר).

 אך יש גם אפשרות נוספת שעליה רמזתי לעיל.

 יתכן שאנשי סוכות היו בעלי בריתם של המדינים!

 הם סרבו לא בגלל שפחדו, או התקמצנו, אלא בגלל שלא רצו שיפגעו בבעלי בריתם.