יום שנכפל בו כי טוב לסדר את האלקים התהלך נח, תשס"ח לפ"ק
לכבוד הרב ר' משה זאב עקשטיין שליט"א, רב דוועד הכשרות בביד"צ דקהל חרדים בבוענאס איירעס, ארגענטינע,
אדש"ה באה"ר
קבלתי ממעכת"ה שליט"א את הדו"ח שמבאר שם בפרטות את כל הענין של המחלה נפוח בהכרס במדינת
מה שגורם למחלה (VETERINARIAN) וגם את כל הידיעות שקבלתם מן הרופאי בהמות ,(RUMEN BLOAT) אורוגוואי
זו שיבא, מה שצריכין לעשות שלא יגיע להם מחלה זו, ואת הרפואות שצריכין לעשות לרפאותם, שלא יצטרכו לדקור כרסם
להצילם ממות, וגם את כל סוגי השינויים, כל המקומות בהכרס שרואין השינוי בעור החיצון, וגם את הרשימה של הבהמות
שנטרפו משום טריפות נקיבת הכרס ע"י הבודק וע"י המשגיח שלנו שבודק את הכרס מן כל בהמה ובהמה, והרשימה זו הוא מן
חמשה עשר אלפים בהמות שנשחטו בהשחיטה שלנו בחדשים אחרונים.
והנני בזה להעלות על הכתב את מה שנראה לי לדינא בענין זה בסייעתא דשמיא.
והיות שיש לדון בזה - א) אי יש חיוב לבדוק הכרס של כל בהמה כדי לברר אם יש שם איזה ריעותא ולהטריפו. ב)
כשנמצא איזו ריעותא על הכרס מבחוץ ובדקו בצד הפנימי של בשר הכרס - בכל השטח שהוא סמוך למקום הריעותא של צד
החיצון (דכיון שצד החיצון הוא קרום ע"ג בשר הכרס, ולפעמים הקרום מותח מבשר הכרס, שבצד החיצון רואין הריעותא במקום
א' ובצד הפנימי הוא רחוק קצת ממנו), ולא נמצא שם שום ריעותא, דאם ניקבו הכרס בוודאי יהי' איזה רושם גם בצד הפנימי של
בשר הכרס, דהא נוקבין להוציא האויר, ואם אין הנקב מעבר לעבר ל"מ כלום, אם בהמה זו כשרה.
ענין זה מוזכר בהג' הטור [וגם בכמה תשובות אחרונים], שבארצות המערב בימי אדר שהעשבים גדולים והשור אוכל
הרבה מהם וממלא כריסו הרבה, וכדי שלא ימות קורעין הכרס בין הצלעות ומוציאין פרש הרבה, ובזה ניצול מן המיתה.
אי' במתני' בריש אלו טרפות דכרס הפנימית שנקבה [במשהו] או שנקרע רוב החיצונה טרפה, ובש"ס שם נ' ע"ב מבאר
איזהו מקום כרס הפנימי והחיצונה. וביו"ד סי' מ"ח ס"ב פוסק המחבר דכרס שניקב טרפה [ולא חילק מקום בהכרס שטרפה בנקב
בס"ד
ג
משהו, דס"ל להמחבר דאף חלק הכרס שמונח בין הצלעות הוא כרס הפנימית, דלר' יוסי בר חנינא נקיבת כל הכרס הוא במשהו,
ולרבה בר ר"ה רק במקום דפרעי טבחי נקיבתו במשהו, אבל חלק הכרס שמונח בין הצלעות דווקא כשנקרע ברובו טרפה ולא
בנקב משהו], והמחבר פוסק כשי' רש"י בחולין נ' ע"ב ד"ה, שכ' דכיון דלא איפסק הלכתא, עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס
בנקב במשהו כבני מערבא, וכן הוא דעת הטור והרא"ש וכמה ראשונים. וע' להרב פרי תאר (סי' מ"ח סק"ב) שכתב בדין זה, דאף
דפסקינן לחומרא בדאורייתא, אבל אינו ודאי טריפה, אלא ספק טריפה, כיון שהוא תלוי מחלוקות התנאים בש"ס.
הנה אי יש עלינו חיוב לבדוק אחר זה, אי' בש"ס חולין י"ב דהלל"מ הוא דאזלינן בתר רובא, וכיון דרוב בהמות כשרות
הן, ע"כ א"צ לבדוק הח"י טרפות, ובב"י סי' ל"ט פי' דמטעם זה, אף הריאה א"צ בדיקה מה"ת, ומותר לאכול לכתחלה בלי בדיקת
הריאה, כי היכא דשותין החלב בחיי הבהמה, אלא דחז"ל הצריכו לכתחלה לבדוק הריאה היכא דאיתא קמן, כיון דשכיחי בה
ריעותא סירכות ובועות, והוה לי' מיעוט המצוי,
וע"כ צריכין אנו לברר אם טרפות זו הוא בגדר מיעוט המצוי – דאז י"ל דיש עלינו חיוב בדיקה, דלפי החשבון שעלה
אצלינו מן החמשה עשר אלפים בהמות שבדקנו, בערך קצת יותר מן ג' פערצענט נטרף מן הבודק פנים - שרואה שהכרס נסרך,
ובערך קצת יותר מג' פערצענט נטרף מן המשגיח שבודק הכרסים, שסמוך למקום שהי' ריעותא בהכרס – בדק את צד הפנימי
ומצא גם שם ריעותא, ולפעמים מן אותו משק שהי' פעם א' מצוי הרבה יותר טרפות מהנ"ל, בפעם אחר מאותו משק לא הי' מצוי
יותר טריפות מבשאר מקומות בערך, וגם כמה פעמים מהרבה משקים לא הי' מצוי כלל שום טרפות. ואם קובעין שמספר הטריפות
של כל בהמות של החמשה עשר אלף נכנס בתוך החשבון של מיעוט המצוי, ובנ"ד זהו עולה בערך שש פערצענט, צריכין לעיין
אם מספר זהו הוא לחשב למיעוט המצוי, ועוד דהיות שיש כמה משקים שהטריפות שלהם עולה הרבה יותר מזה, ע"כ י"ל דצריכין
לבדוק את כל הכרסים ע"י משגיח, משום דכל היכא דיכול בקל לברר צריכין לברר, וכמבואר בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי'
י"ז, דאף דס"ל דמיעוט המצוי הוא רק כשיש בו לכה"פ חלק מעשר, מ"מ הביא שם מכמה פוסקים, דאף שבאותן טריפות שבודאי
אין מצויים כסרכות הריאה, מ"מ כל דבר שנראה לעינים שהוא מצוי תדיר, זה שמו אשר יקראו לו מיעוטא דשכיח עכ"ד. ובנ"ד
י"ל להקל, כיון שסכום הטריפות מן כל הבהמות הוא פחות מן עשר אחוז, ואף דיש משקים שסכום הטריפות שבהם הוא יותר מן
10% , מ"מ כיון דסכום המשקים שיש בהם הטריפות יותר מן 10% הוא בערך 7-8% , ע"כ אם דנין על הסכום של משקים
שהטריפות הנ"ל הוא מצוי שם, גם זה הוא בגדר מיעוט שאינו מצוי, או די"ל דלפי אותן הפוסקים שהביא שם המשכנות יעקב,
נידון דידן הוא בגדר מיעוט המצוי, כיון שנראה לעינים שהוא מצוי תדיר, וחייבין לבדוק.
בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' פ"א מבאר באריכות מלשון הראשונים, דכשהרוב נתלווה תמיד ממיעוט טרפות - אף בפחות
מעשר למאה, הוה בגדר מיעוט המצוי. ובנ"ד אף שיש בהמות שבאין מכמה משקים שאין שום טרפות מצוי בהם, אבל כיון דנגד זה
בס"ד
ד
יש כמה משקים שהטריפות מצוי בהם בערך שש פערצענט, ויש כמה משקים שהטריפות מצוי בהם יותר מעשר פערצענט, וא"א
לידע זה קודם הבדיקה, שלפעמים מן אותו משק שכבר הביא משם בהמות ול"ה שום טרפות מצוי בהם, כשהביא משם פעם אחר,
הי' טרפות מצוי בהם, ע"כ א"א לקבוע בוודאי שממקום זה אין הטריפות מצוי בהם - שלא יצטרכו לבדוק כרסם, וע"כ בוודאי
שצריכין לבדוק ולברר את כל בהמה ובהמה שאינו טרפה.
ובשואל ומשיב תנינא ח"ב סוף סי' ל"ד לענין חיוב בדיקה אחר סרכות המסס לטרפש או חצר הכבד, כתב שם דסרכות
הריאה הוא מצוי בכל הבהמות, אבל סירכות המסס לטרפש מצוי רק בשוורים שמפטמים, זה לא נקרא מצוי כ"כ, וע"כ אין
להחמיר [לבדוק אח"ז] עכ"ל. פי' דס"ל דריעותא שנמצא רק באיזו מין בהמה, אינו קובע שריעותא זו הוא מצוי בכל בהמות, דה"נ
בנ"ד, דהחשש של דקירת הכרס הוא רק על אותן בהמות שאוכלין סוג עשב שגורם מחלה זו, ולא על שאר בהמות, א"כ י"ל
דלדעת השו"מ אין זה מיעוט המצוי, וגם לפי שהגידו לנו מומחים [רופאי בהמות] שהגידול של עשבים אלו שגורמין מחלה זו, בכל
מדינת אורוגוואי הוא פחות מעשר פערצענט בערך, דלפ"ז י"ל דאינו בגדר מיעוט המצוי.
[והיות שהרופאי בהמות אלו אין עובדין בהבית השחיטה, ואין להם שום נגיעה בהאינפורמאציע של סכום הכמות של
גידול סכום עשבים אלו במדינה זו, בוודאי שנאמנים ע"ז מדין אומן לא מרע אומנותו (ת"ה סי' ע"ט) או מדין מסל"ת, דאף
דמבואר בט"ז וש"ך ביו"ד ריש סי' צ"ח דעכו"ם מסל"ת ל"מ באיסור דאורייתא, מ"מ בנ"ד הם נאמנים, כיון שאין סומכין עליהם
להתיר האיסור, דהא בודקין את כל בהמה ובהמה, ומטריפין את כל בהמה שיש בו שינוי, ונראה בהדיא שהמציאות של השינויים
בהכרסים מתאים עם דבריהם, ועוד שגם אנו יכולין לברר את כל האינפורמאציע של גידול עשבים אלו במדינה זו ע"י המומחים
לחקלאות, וכיון דאיכא למיקם עלה דמילתא, מבואר בש"ך שם סק"ב דאף באיסור דאורייתא נאמנים. ועוד דמלתא דמסתברא
ששום אדם לא יאבד ממונו בחנם, וכיון שאחר נקיבת הכרס - הבהמה חוזרת לבריאתה השלימות לאכול כרגיל - רק אחר איזה
חדשים, והיות שיש כמה עצות למנוע את הבהמה שלא יבא לה מחלה זו – ע"י רפואות וכו' שלא יבא למצב זו להצטרך לנקוב
הכרס, וא"כ בוודאי שיש לנו לקבל דבריהם בענין זה, שאף במדינה זו, נקיבת הכרס הוא דבר שאינו מצוי כ"כ.]
אבל הדרת"ש שם סקע"ו הביא שם משו"ת רשמי שאלה חיו"ד סי' ט"ז שהביא שם התשובה שכתב לו הגאון בעל
החוו"ד זצ"ל, שברור הוא לו כשמש בצהרים, שא"צ לחפש אחר סירכות של הטרפש לההמסס – אף שהם מצויים, משום דס"ל
להחוו"ד דמצוי התלוי במעשה [שהבהמה אוכלת המחט שגורם להסירכות אלו] לא חיישי' עלי' עכ"ד. והבעל שו"ת רשמי שאלה
שם חולק עליו וס"ל דצריך לבדוק אחר סרכות אלו, כיון שאכילה הוא הכרח הטבע, והמחט נמצא בתוך אכילתן. ובנ"ד, לדברי
בעל החוו"ד, בוודאי שא"צ לבדוק אחר זה, שהגורם למחלה זו באה ע"י אכילה עשבים מיוחדת ולא באה מעצמו בטבע, ועוד
בס"ד
ה
דדקירת הכרס הוא דבר התלוי במעשה, וי"ל דבנ"ד גם הבעל רשמי שאלה מודה לזה, כיון שאין הכרח להבהמה לאכול עשבים
אלו.
והנה בשו"ת אגרות משה חיו"ד סי' כ' התיר לאכול בשר בהמה וא"צ לחוש לדקירת הכרס, כיון דרוב בהמות אין דוקרין
כרסם, וכל דפריש מרובא פריש, ומבואר ביו"ד סי' ק"י ס"ו ובש"ך שם, דל"ג שיקח מן הקבוע, כיון דבשעה שפירש לא נודע
הטריפות וכל הבהמות היו בחזקת היתר עיי"ש. וא"כ לדעתו שמותר לאכול הבהמה ואין לחוש לדקירס הכרס, ה"נ י"ל שא"צ
לחוש לזה, וא"צ לבדוק אח"ז. אבל למעשה כהיום אנו מחמירין לבדוק כל בהמה ובהמה, כיון די"ל דזה הוא בגדר המצוי, וגם
שקל הוא לבדוק, וכל היכא דאיכא לברר צריכין לברר, דדומה לבדיקת הריאה.
והנה לענין כשמצא ריעותא בצד החיצון של הכרס אי מהני בדיקת צד הפנימי, הנה הב"י שם בסי' ל"ט כתב דהיכא
דאתרמי דנאבד הריאה בלי בדיקה, מותר לאכול הבשר, דסמכי' ארוב בהמות כשרות וארב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר
עומדת עכ"ד הב"י שם, וכ"ה בשו"ע סי' ל"ט ס"ב, והרמ"א שם מחמיר דכשנאבדה בלי בדיקה אוסרין שלא בה"מ. והש"ך שם
סק"ח כתב בספרי הוכחתי בכמה ראיות דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן, ולכ"ע מדינא אמרי' בהמה כיון שנשחטה בחזקת
היתר עומדת וכל ספק של אחר שחיטה תלינן לקולא, אלא דהאוסרים סבירי להו דכיון דהצריכו חז"ל בדיקה, אסרו אפילו דיעבד
- כשלא נבדקה, משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן, דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה, וכן כתב הב"ח, אבל ודאי
היכא דהריאה לפנינו ונבדקה, כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמי' לה אחזקת היתר עכ"ל ע"ש.
עי' בשו"ת מהר"ם שי"ק חיו"ד סי' ל"ה לענין אי מותר להורות לעצמו בוושט של אווז שמלעיטין אותו, משום דאי'
במתני' סופ"ב דנגעים דאין רואין בכורות לעצמן, והר"ש שם פי' הטעם משום דאיתחזק איסורא, והט"ז למד מזה, דכל היכא
דאיתחזק איסורא אין להורות לעצמו. ומסיק שם המהר"ם שי"ק עפי"ד החת"ס, דחזקת שאינו זבוח אינו חשוב לחזקת איסור, כיון
דעושה מעשה השחיטה בהבהמה, והם בחזקת שהם ראויים לזבוח, או משום דנגד חזקת איסור יש חזקת שאינו טריפה, שלא ניקב
הוושט. וע"כ אפי' יש ריעותא לפנינו שנמצא שחין בוושט, אין כאן הוראה נגד חזקת איסור, ומה"ט מברכין על כיסוי דם של
עופות הנלעטין, ואין חוששין שהעוף טריפה הוא ואין מברכין על כיסוי של עוף טריפה, והברכה הוא לבטלה ח"ו עכ"ד. פי' דס"ל
למהר"ם שי"ק דאחר שנשחטה יש לו חזקת היתר, וכדרב הונא הנ"ל, וכדעת הש"ך הנ"ל, ואף כשנמצא בו ריעותא. וא"כ ה"נ י"ל
בנ"ד, דכ"ש הוא מוושט של אווז שהלעיטו אותו, דעשאו בו מעשה הלעטה שזה דבר שגורם לו ריעותא בנקיבת הוושט, ומ"מ יש
לו חזקת היתר, כ"ש בנ"ד, דאינו ברור שנדקר הכרס, בוודאי יש לבהמה זו חזקת היתר, דכשרואין איזה שינוי מראה בצד החיצון
וכו', מהני בדיקת צד הפנימי בכל שטח המקום של השינוי מראה וכו', ואם לא מצא בכל השטח שם שום שינוי, יש לכתחלה
להכשיר בהמה זו. ועוד לפי הנ"ל דשייך בזה כל דפריש מרובא פריש, כיון דברוב בהמות אין להם מחלה זו ואין דוקרין כרסם,
בס"ד
ו
בוודאי מהני הדין של כל דפריש, דא"צ לחוש שבהמה זו שהי' ריעותא בצד החיצון של הכרס ולא בצד הפנימי, שאין לחוש שמא
הי' שם נקב ועלה שם קרום מחמת מכה.
וכן כמבואר בהדיא בשו"ת ד"ח בתשובות הנוספות סי' ו', בענין הוושט של אווזות הנלעטין, וז"ל שם דאם יהי' העור
הפנימי יפה ושלם ולא תצטרך לגרור ממנו כלל, ואין ריעותא כלל, אזי מותר במראה לבינה, אבל צלקת וכעין שחין או קמט, זהו
טריפה מספק – אף בלי ריעותא אחרת עכ"ד שם. הרי בהדיא דכשאין שום ריעותא על הוושט – אף שהלעיטו את האווז, מ"מ כיון
שלא נמצא על עור הוושט שום ריעותא, מותר העוף – אף שיש בו מראה לבינה, דמראה לבינה לבד – בלי שום ריעותא. והא
דכתוב שם באותו תשובה דנקודה לבינה הוא סי' שניקב עור הפנימי, זהו דווקא כשהי' שם ריעותא באותו מקום בהעור, וכמו
שכתוב שם בהתחלת התשובה, וז"ל ומה שמסופק במצא בוושט נקודה לבינה לאחר שגוררין העור ולא נשאר רק קצת נקודה
לבינה, הנה פשוט אם הוא נראה שהוא לבן ביותר ובתוך העור, בודאי הוא טריפה וכו', אבל הלעטה הוי כקוץ ממש, והוי שפיר
כמו ניקב הפנימי דלא מהני שוב שום בדיקה בחיצון וכו', שיש ריעותא לפנים שצריך לגרור הרבה מעור הפנימי לנקות הריעותא
וודאי דנקודה לבינה שנשאר סי' שניקב עור הפנימי וכמו שכ' הפמ"ג וכו', אבל צלקת וכעין שחין או קמט בודאי הוא טריפה מספק
וחזקת איסור בחיי' וכו, מ"מ העיקר דקיימא בחזקת איסור כ"ז שאינו בבירור בחזקת כשרות עכ"ל. הרי דס"ל בהדיא דכשיש
שחין על עור הוושט, זהו לקותא שעי"ז העוף הוא בחזקת איסור, וע"כ אם לאחר שגרר השחין נשאר שם באותו מקום נקידה
לבינה, ס"ל לאסור. הרי מזה דאיירי דווקא בתרתי לריעותא, א) שהעוף נלעט, וכמו שכ' שם דהלעטה הוי כקוץ ממש. ב) שהי'
שחין – שהוא ריעותא - על העור הפנימי, שהוצרך לגרור הרבה מעור הפנימי לנקות הריעותא, ואחר הגרירה נשאר נקודה לבינה,
דס"ל לזקיני הד"ח זצ"ל שזהו סי' שניקב עור הפנימי.
א"כ בנ"ד שאין לנו שום ריעותא לומר שנדקר הכרס של בהמה זו, ואף שי"ל דמיעוט המצוי עושין כן, מ"מ רוב רובם
של הבהמות לא נדקרו, וזה לא גרע מטריפות הריאה שהוא מיעוט המצוי, שמטעם זה גזרו חז"ל לבדוק הריאה, ומ"מ פוסק הב"י
דכשנאבדה הריאה בלי בדיקה, הבהמה כשרה, דכיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת, וגם הרמ"א החמיר בזה רק משום מה הועילו
חכמים בתקנתן, שכל א' ישליך הריאה בלי בדיקה עי' בש"ך שם סק"ח, ובנ"ד ג"כ י"ל דנשחטה בחזקת היתר עומדת.
והנה החת"ס במס' חולין דף ח' ע"ב ד"ה הא קמ"ל, פי' הא דאמר ר"ה נשחטה בחזקה היתר עומדת, ולא אמר נשחטה
הותרה, דלא הותרה ממש בלי שום ספק, אלא מטעם חזקת היתר, דאתי' מכח רובא, דרוב בהמות כשרות, וכיון דרק מכח רוב
הותרה, ממילא היכי דאיכא מיעוט מצוי, כגון סרכא שבריאה או ושט במקום שמלעיטין וכו', לא הותרה וצריך בדיקה וכו', ואפי'
ליכא ריעותא בפנינו, חיישינן למיעוט המצוי עכ"ל. הרי דוושט במקום דמלעיטין, ס"ל להחת"ס דנחשב הטריפות שבו למיעוט
המצוי, משום דע"י ההלעטה נטרף הוושט, ומ"מ ס"ל להד"ח זצ"ל הנ"ל, דבשינוי מראה לבד הוא כשר – אף שטריפות שבו הוא
בס"ד
ז
מיעוט המצוי (דלא מסתבר לומר דהד"ח חולק בזה על החת"ס וס"ל דוושט במקום שמלעיטין אינו מיעוט המצוי). וא"כ ה"נ בנ"ד,
דאף דנחמיר שהטריפות של ניקב הכרס הוא נחשב למיעוט המצוי להצריך בדיקה, מ"מ מהני לו בדיקה בצד הפנימי, דכשלא מצאו
בו שום ריעותא, הוא כשר.
וכן הוא בהדיא בשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קס"ח דבאווזות הנלעטין ולאחר גרירת השחין נשאר עוד המקום לבן, שהיד
אפרים בסי' ל"ג בשם הפנים מאירות מטריף, דע"י הנקודה לבנה שנשאר, עדיין ניכר שהוא קרום שעלה מחמת מכה. והג' מהרש"ג
שם חולק עליו, דכלל גדול בידינו דרוב כשרות הם ונשחטה בחזקת היתר עומדת, וכיון דלא נמצא בש"ס דבר זה לגלות לנו לומר
דנקודה או מראה לבנה גורם לנו לומר שהי' כאן נקב ועלה קרום ונתרפה, מהיכא תיתי לנו לחוש ע"ז דאין לנו להוסיף על
הטריפות, וכלל גדול בידינו ששנוי מראה אינו פוסל אלא בריאה ולא בוושט, וכתב עוד שם דעל כל דבר שאנו רוצים לחוש
ולאסור מחשש נקב, צריכין אנו ראי' או מדברי הש"ס דצוותה לחוש בכה"ג על נקב כמו גבי סירכא שלאכ"ס, או שיהי' לנו ראי מן
המציאות דאנו ראינו דדבר זה גורם חשש על נקב, אבל גבי הענין של נקודה לבנה, כיון דמן המציאות אין לנו ראי' לחוש מזה על
נקב, שהרי שום אדם לא ניסה לראות דעל וושט שיש בו נקודה לבנה הי' בתחלה באותו מקום נקב ואח"כ עלה שם קרום ועי"ז
נתהווה הנקודה לבנה, וגם מדבר הש"ס אין לנו ראי' לומר דנקודה לבנה גורם לנו לחוש שהי' כאן מתחילה נקב ועלה בו קרום,
וכיון שכן שוב הדרינן לכללן, דנשחטה בחזקת היתר עומדת ועל האוסר להביא ראי' וכו', ושמעתי מהרב מ' שלמה העללער נ"י
דומ"ץ דק"ק סיגעט דגם חותנו הגאון מו"ה שלמה ליב זצ"ל [בעל ערך ש"י] ג"כ לא הקפיד שיהי' דווקא הוושט נקי אחר הגרירה
בלי שום שינוי מראה עכ"ל. [וחולק בזה על הד"ח זצ"ל]. עי' לקמן שהבאתי דברי שו"ת חסד לאברהם שכ' כן לענין ריעותא של
שינוי מראה בשאר אברים, דכל שיש ספק בגוף הריעותא, פשיטא דלכ"ע אמרי' נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואין להחמיר מספק
עיי"ש.
וה"נ בנ"ד י"ל כל סברות הנ"ל, דיש איזה שינוי בצד החיצון של הכרס שהוא הריעותא, ולא נתברר מעולם דזהו סי'
שבמקום זה ניקב הכרס, דאף שהרבה פעמים מצינן ריעותא גם בצד הפנימי - נגד המקום שנמצא שם השינוי בצד החיצון שזהו סי'
שהי' שם נקב, אבל הרבה פעמים לא מצינו שום ריעותא בצד הפנימי סמוך למקום הריעותא של צד החיצון, וא"כ י"ל כדבריו,
מהיכי תיתי לאיתחזק שם איסורא דהי' שם נקב ונתרפא, דאף כשלא ימצא שום ריעותא בצד הפנימי יהי' טרפה.
והנה כשנמצא שינוי מראה בצד החיצון של הכרס, אי צריך לחוש להטריפו - שלא יהני בדיקת צד הפנימי, משום השינוי
מראה שבו. הנה אי' ברמ"א סי' מ"ח סעי' ה' אם נתמסמס בשר זה [בשר החופה את רוב הכרס] עד שהרופא גוררו חשוב כניטל,
וכתב הרמ"א שם ואין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו, ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל עכ"ל. והש"ך שם
סק"ט כתב ע"ל סי' מ"ג ס"ב וס"ס נ', פי' דס"ל להש"ך דדינם שווה.
בס"ד
ח
והנה בסי' נ' ס"ג כתב המחבר כל אבר שנקיבתו או חסרונו או נטילתו פוסל אם נתמסמס פסול, וכ' שם הרמ"א ואנן שאין
אנו בקיאין, כל שנשתנה מראית הבשר לריעותא הוי כניקב שם עכ"ל. וכיון שהש"ך בסק"ט ציין לעיין בסי' נ', לכאורה ס"ל
להש"ך דדיני שינוי מראה בבשר החופה את הכרס וטחול דינו שווה לשינוי מראה של שאר אברים, דהרמ"א פוסל כשנשתנה
מראית הבשר של איברים, וה"נ בבשר החופה את הכרס.
והש"ך בסק"ט ציין את הרמ"א בסי' מ"ג ס"ב שכתב שם שכל מקום שהבשר רע ונרקב דינו כניקב. וכתב שם הש"ך
סק"ד דשינוי מראה לחוד כשרה, ואף שהש"ך כאן מתיר שינוי מראה צ"ל דאינו חולק על הרמ"א שכ' בסי' מ"ח ס"ה דכ"מ
שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל, וכן כתב הרמ"א סוף סי' נ' דכל שנשתנה מראית הבשר לריעותא הוי כניקב, די"ל דכוונת
הרמ"א הוא כשגם בגוף הבשר יש שם קצת לקותא, דהא הרמ"א בסי' מ"ח קאי על המחבר שם שכ' אם נתמסמס הבשר, ומה שכ'
הש"ך סק"ד דשינוי מראה לחוד כשרה, איירי שאין שם לקותא בגוף הבשר, רק שינוי מראה לחוד, דמשום זה לבד אינו טרפה.
וכ"מ בש"ד שם סי' מ"ח סק"ט שפי' דברי הש"ך, וז"ל דלדידן שא"א בקיאין כל שיש שינוי בבשר יש לחוש לבשר שהרופא
גוררו, הרי שפי' כוונת הש"ך דדווקא כשיש שינוי בהבשר, אז מטריפין בשינוי מראה, אבל בשינוי מראה לחוד בלי שינוי בגוף
הבשר כשרה.
וכ"ה בט"ז סי' מ"ג סק"ה מרש"ל דאין שינוי מראה פוסל כלל בטחול, דזה לא נמצא כלל בתלמוד. וכתב הט"ז שם דאף
הרמ"א כאן לא אסר אלא כשהבשר לקוי מחמת השינוי, אבל מחמת השינוי [מראה] לחוד אין טרפה, וכ"כ הב"ח. דס"ל דשינוי
מראה לחוד כשר. והפמ"ג שם במ"ז האריך והביא מפר"ח ומנחת יעקב דהרמ"א אוסר דווקא כשהבשר לקוי, אבל כשאין הבשר
לקוי – אף שנשתנה מראית הבשר מעבר לעבר אין פוסל. והפמ"ג שם הביא את דברי התבואת שור סי' מ"ג סק"ד שהביא את
הא"ז בשם השערים, שחולק על היש"ש וב"ח וש"ך וט"ז, דס"ל להתבואת שור דשינוי מראה [לחוד בלי לקותא בגוף הבשר] –
באיזה מראה שהוא - פוסל בו, משום דחיישי' שהוא לקותא שהרופא גוררו, וכל בשר שהרופא גורר הוא כניטל עיי"ש. ואח"כ
מסיק שם הפמ"ג, דבשינוי מראה [לחוד בלי לקותא] המנהג להכשיר. וכ"מ בש"ד שם סק"ד. וכן מסיק הט"ז סוף סי' נ' סק"ד
[דהמחבר ורמ"א איירי שם בשאר אברים] כרש"ל הנ"ל דשינוי מראה בלי שינוי בבשר, אין לחוש. והדברי יוסף בסי' רצ"ז (סי'
מ"א סעי' ד') מיישב את דברי היש"ש מכל הקושית שהק' עליו התב"ש, וסיים שלא נמצא בא"ז שם [שהתב"ש הביא כן בשמו]
ששינוי מראה לחוד פוסל. וכן כ' בהדיא בדע"ת סי' מ"ג סק"ח, דבשאר מראות ודאי דאין להחמיר בשאר אברים, רק כשיש תחתיו
בשר קשה ולקוי קצת עיי"ש.
בכף החיים סי' מ"ג סקי"ד הביא את הכנה"ג, לחם הפנים, בל"י, כריתי סי' מ"ג אות ה' וסי' נ' אות ז' ומסיק שם דח"ו
להחמיר במקום דליכא פקפוק, וגם הנוב"י חיו"ד סי' י"ג חולק על התבו"ש ומסיק דהמחמיר יחמיר לעצמו ותבוא עליו ברכה אבל
בס"ד
ט
לאחרים ובפרט במקום הפסד, כדאי לסמוך על המקילין וכו', וכ"מ שימצא שינוי מראה צריך לבדוק ולעיין אם אין לקותא בבשר
עכ"ל. והוב"ד בפ"ת סי' מ"ג סק"ה. ומשמע דהפ"ת ס"ל כוותי'. דנראה מזה דהפוסקים לא נקטי חומרת התבואת שור בדין זה.
ובדרת"ש סי' נ' סקכ"ה הביא מראש אפרים שכ' שבעיניו ראה כת"י שכתב בעצמו הגאון נו"ב ז"ל בסוף ימיו, שהוא חוזר מדבריו
שבתשו' זו, והא מסכים לדעת המחמירים לאסור כל שינוי מראה בשאר אברים.
ובשו"ת חסד לאברהם יו"ד סי' כ"ד העלה בראיות להלכה פסוקה כדעת הנו"ב בתשו' הנ"ל (קודם חזרה) להכשיר כל
שינוי מראה בשאר אברים דלא בא השינוי מראה מחמת לקותא רק דאורחא בהכי, חוץ מאלו אברים שנמצא בגמ' דשינוי מראה
פוסל בהם (וכדברי מהרש"ג הנ"ל), ואף אם יהי' מסופק הדבר בידינו אם שינוי מראה חשוב ריעותא בשאר אברים או לאו, מ"מ
אין לנו לאסור, דכל שיש לנו ספק בגוף הריעותא, פשיטא דלכ"ע אמרי' נשחטה הותרה, ואין לנו להחמיר בריעותא מספק, כל
שהבשר שלם ויפה משני עבריו ואין ניכר שום ענין חולי כלל, אבל כשרואין ליקוי הבשר בעבר א', הרי רואין דהשינוי מראה
בעבר השני בא מחמת לקותא וטרפה. עכ"ד.
ועי' בדרת"ש סקל"ח שהביא הדע"ק שכ' דגם דעת התב"ש לאסור בשינוי מראה הוא רק כשרואין שנתמסמס הבשר
קצת אז פוסל כל שנשתנה המראה, דאם לא נתמסמס הבשר רק שנשתנה מראית הבשר לבד, י"ל דקיל, ואף להתב"ש דמחמיר
לעיל סי' מ"ו בשינוי מראה לחוד, מ"מ כאן י"ל דקיל יותר עכ"ד. וא"כ בנ"ד כשבדק צד הפנימי ולא מצא שם שום ריעותא, וגם
אין בצד החיצון שום לקותא רק השינוי מראה, בוודאי שכשרה.
ועוד י"ל דבנ"ד ל"ש את כל החשש של שינוי מראה, דהחשש של שינוי מראה באותן אברים שניקב טריפה, הוא משום
דהשינוי מראה מגלה לנו שיש בהעור במקום הזה לקותא, והוא בשר שהרופא גוררו דלא נחשב לעור, וכאילו אין שם עור רק נקב,
והיות שאין אנו בקיאין במהות הבשר שהרופא גוררו, ע"כ בכל שינוי מראה אנו מטריפין מספק, אבל בנ"ד דאין חוששין שבשר
עור זה הוא בשר שהרופא גוררו, דהא רואין שאין שום לקותא בגוף הבשר, וכל החשש שאנו דנין עליו הוא רק אם במקום הזה
נקבו את הכרס, וי"ל דמראה זה הוא סי' על שהי' שם נקב ועלה שם בשר מחמת מכה - של"מ לסתום הנקב - והבהמה הוא טרפה,
והיות שאם דקרו שם הכרס, בוודאי שניקבו את כל הכרס - גם את הצד הפנימי, דהא עיקר התכלית של הנקב הוא להוציא האויר
שבתוך הכרס, שהאויר שבתוך הכרס לא ימות את הבהמה, וברור דאם נקבו שם הכרס, שהי מוצאין איזה סי' נקב גם בצד הפנימי,
ואם לא מצאו שום שינוי או לקותא בצד הפנימי, מהיכי תיתי לחוש דהשינוי מראה בצד החיצון, הוא סי' שהי' שם נקב - אף כשאין
שום רושם נקב בצד הפנימי, מנ"ל לחוש ולהטריף את הבהמה משום שינוי מראה זה. וכן מוכח משו"ת ד"ח הנ"ל, דלא הטריף
שינוי מראה בעור הפנימי של הוושט, רק כשנשאר השינוי מראה גם אחר שהסיר את השחין, אבל בל"ז כשר – אף שיש שם שינוי
מראה, משום דכיון דאין שם לקותא בגוף העור, אין חוששין על השינוי מראה לחוד.
בס"ד
י
והנה יש להביא ראי' לזה, מן הרמ"א בסי' מ"א ס"ח שכתב דאם נסרך טרפש הכבד לבית הכוסות, יש לבדוק בכרס,
שבודאי יש שם קוץ או מחט שניקבה, ועי"ז באה סירכא זו כן מצאתי, וראיתי מעשה והכי נהוג עכ"ל.
עי' בפ"ת שם סקי"ב וי"ג דנחלקו הפוסקים בזה, דיש מחמירים (שו"ת חוט השני ופנים מאירות, ובשו"ת חת"ס סי' מ"ה
דכן הוא מנהג בפרעשבורג) דאף שבדק בפנים ובתוך הפרש ולא נמצא שם מחט, טריפה, דכתב הרמ"א שבוודאי יש שם קוץ או
מחט, רק שא"א לחפש בכל חדרי הבטן או שמא נתעכל במעי הבהמה, כיון דסרכא גרע מקורט דם, דיש כמה פוסקים המטריפין
סרכא לחוד בשאר אברים. והחת"ס שם כתב שהוא דבר נפלא שבאמת כל שנמצא סירכא מצא מחט או יתד, אין א' יוצא מן הכלל,
וכמה מאות כבר ראו עיני וכו', והנסיון הוא עד נאמן יותר מכל הסברות הבנויות על ראיות, ע"כ אם נמצא תחוב אפי' שלא כנגד
הסירכא לית דין ולית דיין להכשיר לדעתי, אף כשאינו תחוב בתוך הבשר רק מונח על הפרש וכו', אף שקרוב שהי' תחוב בבשר,
וע"י נענוע וטלטול יצא, מ"מ בהיותי במקומות שנהגו להתיר ע"פ פסק הרבנים שלפני, הודעתי להם שאין דעתי להתיר, רק לא
אוכל להחמיר נגד מנהגם עכ"ל.
וי"א (פר"ח, צמח צדק סי' מ"ט, תב"ש סי' מ"ח סקי"ז, ושפ"ד סי' מ"א סקט"ז, נו"ב קמא סי' ט"ו) דדווקא כשהמחט
תחוב בבשר הבית הכוסות וכנגד הסרכא - תלינן חומרא דהסרכא באה מחמת המחט שנקב מעל"ע, ובכה"ג הסרכא הוי כקורט דם,
אבל כשהמחט אינו נקוב בתוך הבשר נגד הסרכא וכ"ש כשאינו תחוב בתוך הבשר רק מונח על הפרש, כשר, והנו"ב כתב דמה שכ'
הרמ"א שבודאי יש שם קוץ, לאו דוקא ודאי ממש אלא קרוב לודאי - שמא יש קוץ ומחט, ומדכתב שיש לבדוק בכרס, ולא החליט
להטריף, ש"מ דמועיל בדיקה.
ובשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סי' מ"א ס"ל כשי' הצ"צ ודעמי', שכתב שם זקיני הגה"ק זצ"ל וז"ל בית הכוסות שנסרך,
אם אין בה מחט, המנהג שאין חוששין לסירכא, ובימי חורפי גם אני הייתי מסופק בזה ושאלתי למורי הוראות זקנים וכתבו
שהמנהג להכשיר בלא מציאת מחט, ובהדיא מפורש בצמח צדק [סי' מ"ט] דבלא מחט כשר לדידן דמכשירין סירכא חוץ מריאה
וכו', אלא ודאי כל זמן שאין מחט ולא ניקב מעבר לעבר לפנינו כשר עכ"ל. וכ"ה בשו"ת דברי חיים שם סי' מ' דכתב שם דאנן
קיימא לן [סי' מ"ו סעיף ו'] דאין סירכות רק בריאה והכי נהוג עלמא, ורק בבית הכוסות חוששין על פי מה שכתב הרמ"א [סוף סי'
מ"א סעיף ח'], והנה כל מעיין יראה אפילו שכתב הרמ"א ז"ל דודאי ימצא מחט אין כוונתו לאסור בלא מחט, דא"כ בדיקה למה לי,
לימא הרמ"א ז"ל באם יש סירכא בטרפש טריפה דודאי נמצא מחט, אלא ודאי מספק קאמר הרמ"א ז"ל וכמו שכתב בתורת חטאת
ז"ל [כלל פ"ט דין י'] שמא ימצא מחט וא"כ אם בדקנו ולא נמצא מחט כשר עכ"ל.
ויש מקילים (כו"פ סק"ט) עוד יותר דאף כשהמחט תחוב בפנים כנגד הסרכא - ואין הנקב מעבר לעבר, ויש בשר בריא
מפסיק בין הנקב להסרכא, יש להקל בה"מ, די"ל דהסרכא באה משום שהמחט התחילה לנקוב, ועלתה במקום ההוא נפוח וליחות,
בס"ד
יא
ועי"ז נסרך להטרפש, ואינו ברור שעבר המחט מעל"ע, דדווקא בקורט דם אמרי' דאם אין שם מכה קורט דם מנין, וע"כ צוה
הרמ"א לבדוק לברר שהנקב אינו מפולש מעבר לעבר. והכו"פ שם כתב שבעירו פראג שכיח למאד בבהמות הגדילים שם במדינה
למצוא בכרס, כי השפחות הנותנים מספוא לבהמות בראשם מחטים הרבה, והם נופלים לתוך המספוא, וכאשר באו אל קרבנו יעשו
כאלה, והי' הדבר קשה לטבחים והפסד מרובה, והמתקנו סוד במושב זקנים, ומסיק להקל בה"מ. ובדרת"ש סי' מ"א סקע"ט הביא
שהמנהג בליסא להקל בה"מ, וגם החוו"ד הסכים ע"ז.
ובדע"ת סי' מ"א סקל"ד כתב שבכמה מקומות המנהג להקל [כהכו"פ] גם במחט תחוב בפנים כנגד הסרכא, אם אחר
הקילוף נשאר בשר בריא בינתים [אף שלא בה"מ], והועד לפניו שהגאון החסיד מהר"ש ז"ל אבד"ק קאמינקא פסק כן, וכן נהג
הרהגה"צ מו"ה העניך אבד"ק אלעסק, שכל הוראותיו הי' עפ"ד חותנו הגה"ק אבד"ק בעלז ז"ל, וכן שמע בשם כמה גדולים
וצדיקים שנהגו כן. ופי' שם משום דס"ל דמחזקי להו לריר בעלמא, משום דסרכא בשאר אברים אינו אוסרת. ובדרת"ש סי' מ"א
סקע"ט הביא מכמה אחרונים שמחמירין במחט תחוב - אף בה"מ, דלא ככו"פ.
הרי דס"ל להכרו"פ ופוסקים הנ"ל, דאף שהריעותא של סרכות מבית הכוסות לטרפש מצוי הרבה, מ"מ הקילו להכשיר
כשלא מצא מחט תחוב לבשר בצד פנים, ולא החזיקו ריעותא להטריף משום שמצוי ריעותא זו בחוץ, אלא מותר לסמוך על
הבדיקת פנים של הבית הכוסות להכשירו, וכן להפוסקים דמקילין דווקא כשהמחט אינו תחוב בתוך הבשר בפנים נגד הסרכא,
דמשום הריעותא של הסרכא לחוד אין מטריפין, וס"ל דמהני בדיקת פנים של הבה"כ לברר שהמחט אינו תחוב בבשרו נגד מקום
הסרכא, ואף להחת"ס והמחמירין הנ"ל, דס"ל להחמיר משום שכתב הרמ"א, דכיון שיש שם סרכא, בוודאי הוא שיש שם קוץ או
מחט שניקבה ועי"ז באה הסירכא, אבל בשאר ריעותא דאא"ל שברור שניקבה, בוודאי שמהני בדיקה – אף לאחר שנמצא ריעותא
בחוץ.
וצ"ל להכו"פ והפוסקים העומדים בשיטתו ולהפר"ח וצ"צ וכל הפוסקים העומדים בשיטתם, דהא דמבואר ביו"ד סי' נ"א
ס"א וב' דקוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה חייש' שמא ניקב א' מהמקומות שנקובתן במשהו [וא"א לבדוק אחר נקב משהו]
טריפה, אבל בקנה וכיו"ב [דאפשר לבדוק] כשר - ע"י בדיקת האברים שנקובתן במשהו. והפ"ת שם הביא מפמ"ג ותבו"ש ועוד
דהא דמהני לבדוק אחר נקיבת קנה - דווקא כששחט מיד [דניכר הנקב], אבל אם אשתהי חיישי' שמא הבריא [ולא ניכר הנקב]
עיי"ש, ולכאורה צ"ע להפוסקים הנ"ל דכשהמחט אינו נקוב בתוך הבשר נגד הסרכא של הבית הכוסות דמותר, וכ"ש דצ"ע לכו"פ
דאף כשהמחט תחוב בפנים כנגד הסירכא ואין הנקב מעבר לעבר דכשר בה"מ, ולכמה פוסקים וגדולים שהקילו בזה אף שלא בה"מ
[בדע"ת הנ"ל] ואין חוששין להטריף דשמא ניקב המחט את הבית הכוסות והבריא, דהא יש ריעותא לפנינו הסירכא של בית
הכוסות ולהכו"פ יש גם הריעותא שהמחט תחוב בתוך הבשר, ובעכצ"ל דשאני הכא שרואין את המחט שאינו תחוב כלל בתוך
בס"ד
יב
הבשר, ולהכו"פ שאינו תחוב בבשר הבית הכוסות מעבר לעבר, אומרין כאן נמצא וכאן הי', ואין לנו לחוש שניקב את הבית
הכוסות וחזר לתוכו והנקב הבריא, משא"כ בסי' נ"א דרואין שהקנה ניקב את חלל הבהמה ובוודאי שניקב איזה אבר, והספק הוא
רק איזה אבר הוא שניקב, ושמא ניקב האבר שנקיבתו במשהו, ע"כ מטריפין הבהמה - מספק שמא ניקב והבריא, וכ"ש בנ"ד, שלא
נתברר שדקרו את הבהמה הזו שאנו דנין עליו, ואנו מצאו בצד חוץ איזה שינוי, ובדקו את צד הפנים של כל השטח הזה ולא מצאו
בצד פנים שום שינוי לא בראי' ולא במשמוש, מהיכי תיתי לחוש שמא הבריא ולהטריף בהמה זו, דהא לכל הפוסקים הנ"ל התירו
אף כשנמצא סירכא על הבית הכוסות - כשלא נתחב המחט בתוך הבשר, וכ"ש להפסוקים הנ"ל שהתירו אף בלא ה"מ אף
כשנמצא המחט תחוב בתוך בשר בית הכוסות - אם אחר הקילוף הי' בשר בריא בינתים, ולא גרע את הריעותא של שינוי בעור בית
הכוסות מצד חוץ מהשינוי של סירכא על הבית הכוסות והמחט מונח שם או תחוב בתוך הבשר, ולשיטות אלו בוודאי בנ"ד כשלא
מצאו שום ריעותא בצד פנים שאין לחוש שמא הבריא, ויש להכשירו לכתחלה.
ועוד דמבואר בשו"ת מהר"ם שי"ק יו"ד סי' א' אות ג' דבעינן ד' תקופות השנה ללמד מלאכת בדיקת הריאה, דאמרו חז"ל
דטריפה אינה חי' י"ב חודש, משום דאויר כל תקופה משונה מחברתה, ומזג האויר פועל על מזגי הבהמה ועל חולי', ואם עמדה
בכולם הוא לסימן שאינו טריפה עכ"ל. הרי דמזג האויר פועל על בריאות הבהמה, וא"כ י"ל דשינויים אלו שנמצאין בצד חוץ של
הכרס ובצד פנים לא נמצא שום שינוי לא במראה ולא במשמוש, הם באים מחמת מזג האויר של מדינה זו, ואף שבשאר מדינות לא
נמצאין שינויים אלו, זה אינו סימן של נקיבת הכרס.
וא"כ לפי המבואר לעיל, א) די"ל דבנ"ד ל"ה הטריפות אלו מיעוט המצוי, וא"צ לבדוק אח"ז. וא"כ כ"ש כשמוצאין איזה
ריעותא בצד החיצון של בשר הכרס ולא בצד הפנימי שכשר. ואף שאנו מחמירין לבדוק כל בהמה דשמא נחשב למיעוט המצוי
כמבואר לעיל, ועוד דשמא בעתיד מחמת איזה סיבה שהוא ישתנה הדבר, וטריפות אלו יהי' מיעוט המצוי, וי"ל דדומה למש"כ
המג"א או"ח סי' ח' סקי"א מש"ס בכורות, דרובא דתלוי במעשה אדם לא חשוב רוב, וי"ל דהנ"כ לענינו, מ"מ זהו רק לענין החיוב
בדיקה, אבל ברור שמהני הבדיקת צד הפנימי של בשר הכרס. ב) כשאין מוצאין שום ריעותא בצד הפנים של בשר הכרס, הבהמה
כשרה, ואין לחוש שמא דקרו הכרס ונתרפא ועלה שם קרום מחמת מכה ואין רואין הנקב, משום דרוב בהמות אין להם מחלה זו
ואין דוקרין כרסם, ושייך בזה הדין של כל דפריש מרובא פריש, וגם הדין נשחטה בחזקת היתר עומדת, כמבואר לעיל, ולא גרע
מנאבדה הריאה, שסירכות הריאה הם מצוי – דמה"ט חייבין לבדוק הריאה, ומ"מ בנאבדה כשרה מדינא. ג) ולהטריף משום שינוי
מראה ל"ש בנ"ד, דרוב הפוסקים מקילין דבשאר אברים - כשאין לקותא בגוף הבשר - ל"ש הטריפות של שינוי מראה, וכ"ש בנ"ד
דהחשש הוא רק על שהי' נקב במקום ההוא, דמהני הבדיקה של צד הפנימי, דכשאין שם ריעותא דכשרה.
בס"ד
יג
וע"כ אף דלכתחלה צריך להחמיר לבדוק את הכרסים של כל בהמות - לברר אם יש בו ריעותא בצד החיצון, ואח"כ
לבדוק את צד הפנימי אם ימצא ריעותא באותו שטח במראה או במשמוש, אבל כשאין שום ריעותא בצד הפנימי בכל השטח שהוא
סמוך למקום הריעותא בצד החיצון, הבהמה כשרה.
ויהי רצון מן קדם אבוהון די בשמיא, שנזכה לכוון לאמיתה של תורה ולא יצא מכשול מתחת ידינו, ושיתקדש שם שמים
על ידינו.
