בית פורומים עצור כאן חושבים

יענקי והשעועית

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-17/12/2007 09:42 לינק ישיר 
יענקי והשעועית

היה היה ילד ושמו יענקי. הוא גר בבית קטן עם אמו האלמנה. הוא היה ילד טוב לב, עליז ושמח למרות שלא היה להם כלום בבית.

פעם אחת חלתה אמו של יענקי ולכן חשבה למכור את הפרה שלהם. היא שלחה את יענקי לשוק עם הפרה והזהירה אותו לקבל עליה מחיר טוב.

בדרך פגש יענקי צדיק נסתר. היה לו זקן לבן וארוך ועינים טובות. הצדיק היה ר' לייב שרהס. הוא ביקש מיענקי שיתן לו את הפרה לשם מצוה.

יענקי ראה תיכף שזה צדיק גדול ונתן לו את הפרה, והצדיק נתן לו זרעי שעועית.

כאשר חזר יענקי הביתה, הראה את זרעי השעועית לאמו. אבל אמו לא האמינה לו שנתן את הפרה לצדיק וגערה בו. ושניהם הלכו לישון עצובים.

בבוקר קם יענקי ולאחר שהתפלל החליט לצאת לזרוע את השעועית בגינה. לאחר שעשה זאת, התפלא לראות כי הצמח מתחיל לגדול ולגדול, עד שהגיע ממש לשמים.

הצמח נראה ממש כמו סולם.

יענקי החליט לטפס עליו ולראות לאן יגיע. הוא עלה ועלה עד שהעולם נראה קטן קטן. הבית של אמו נראה קטן כמו קוביה של משחק, וכל הכפר כולו נראה כמו ציור צבעוני.

יענקי כבר היה עייף, אבל ידע שצריך להתאמץ ולהתמיד כדי להצליח. אז הוא המשיך וטיפס עד שהגיע לסוף. הוא ירד מקצה גזע השעועית וראה את עצמו במקום חדש לגמרי.

היתה זו ארץ יפה ופוריה. היו בה יערות ושדות. כבשים רעו בשדות בנחת. נחל פכפך ולידו היה משעול. יענקי הלך במשעול עד שראה לפניו טירה גדולה.

פתאום יצא מן היער הצדיק שיענקי פגש על אם הדרך ונתן לו את הפרה. הצדיק שאל את יענקי אם הוא אמיץ. ויענקי חשב וענה לו שכן. אז הצדיק אמר לו שעליו להיכנס לטירה, ולא לפחד מכלום, רק לבטוח בה'. ואם יעשה זאת, יזכה בעושר רב.

יענקי היה באמת ילד אמיץ, ולכן התגבר על פחדו וניגש אל שער הטירה. היה שם פעמון גדול ויענקי משך בו וצלצל עד ששמע צעדים כבדים מתקרבים. ואז נפתחה הדלת.

יענקי ראה אשת ענק. היא היתה גבוהה מאד והיתה לה רק עין אחת במצחה. יענקי נבהל וכמעט חשב לברוח, אבל התגבר על עצמו כי ידע שרק כך יוכל להצליח.

הענקית התחילה לצחוק בקול גדול. "הו, הו, הו", צחקה הענקית. "תראו מי בא לכאן. ילד קטן. ילד שיהיה עכשו המשרת שלי. אתה תעשה כל מה שאני אומר לך. תסדר ותנקה את המטבח, תצחצח את הנעלים והמגפים, תדליק אש באח, תשאב מים מהבאר ותנקה את כל החלונות".

וכך הכניסה הענקית את יענקי המסכן לטירה. היא הזהירה אותו שעליו להיות מאד בשקט, כי אם יגיע בעלה, הענק, הוא יאכל אותו!

יענקי התגבר ולא צעק, למרות שרצה לבכות בקול. והענקית אמרה לו:

"אתה באמת ילד אמיץ. היו כאן הרבה ילדים, וכולם בכו וצעקו, ובעלי שמע ובא וטרף אותם".

ואז הענקית הביאה את יענקי למטבח, פתחה ארון גדול של סירים, והחביאה אותו בפנים.

מתוך הארון שמע יענקי צעדים כבדים אפילו יותר משל הענקית, והבין שהענק בעלה מגיע.

אז שמע יענקי מתוך הארון קול נורא כגלגל הרעם קורא בקול:

"פי פה, פי פו פום.

אני מריח כאן יהודי!

היכן הוא מסתתר? היכן הוא מתחבא?

אוכל אותו לארוחת הצהרים!"

יענקי פחד מאד, אבל התגבר.

"אתה מזדקן. אתה מדמיין", אמרה הענקית לבעלה. "בישלתי את שור הבר לארוחת צהרים וזה הריח שבא באפך. שב ותאכל ארוחת בוקר".

הענק התיישב והענקית הגישה לו בשר מטוגן והוא אכל ואכל. ואז יצא הענק לטייל אחרי האוכל. בינתים הענקית פתחה את הארון ושיחררה את יענקי. הוא עבד בשבילה בחריצות עד שהגיע הערב, ואז היא החביאה אותו שוב בארון.

אז חזר הענק הביתה והרעים בקולו. הענקית נתנה לו שוב בשר והוא אכל ואכל, ואז קרא לה להביא לפניו את התרנגולת שמטילה ביצי זהב.

הענקית שבה ובידה תרנגולת קטנה וחומה. הענק תפס אותה בידו וצעק: הטילי ביצה!

התרנגולת קירקרה בחוסר רצון, אבל הענק הזהיר אותה שאם לא תטיל מייד ביצה, הוא יבלע אותה. היא נבהלה והטילה ביצה גדולה ויפה שהיתה עשויה מזהב.

עוד אחת! צעק הענק. והתרנגולת צייתה לו. לאחר שהטילה שבע ביצים נחה דעתו של הענק והוא עזב אותה. הוא נטל את הביצים ושיחק בהן עד שנרדם והחל לנחור. הנחירות שלו הרעידו את החלונות של הטירה והנברשת הגדולה מעל ראשו נעה וזעה כאילו היא עומדת ליפול.

יענקי פתח את דלת הארון ויצא החוצה. הוא ניגש לשולחן וראה את התרנגולת. מהר מהר הוא חטף אותה ורץ החוצה לתוך החשכה.

הוא רץ ורץ עד שהגיע לשעועית, והחל לטפס ולרדת בחזרה אל ביתו.

כשהגיע הביתה כבר עלה השחר. הוא נכנס הביתה והראה לאמו את תרנגולת הזהב. עכשו אפשר היה לראות שהצבע שלה אינו חום רגיל. התרנגולת קרקרה בשמחה והטילה שתי ביצים מזהב.

אמו של יענקי שמחה מאד וקראה:

עכשו אני זוכרת. זו התרנגולת של סבא שלנו. איך היא נעלמה? ואיך החזרת אותה?

זה הכל בזכות השעועית של הצדיק, אמר יענקי.

עברו כמה ימים ויענקי החליט לטפס שוב על עץ השעועית. אמו הלכה לשוק והוא עלה בעץ עד שהגיע לשמים. ושם הלך שוב בכיוון הטירה. הענקית פתחה לו את הדלת ושמחה מאד לראותו. היא החביאה אותו בארון והזהירה אותו להיות מאד בשקט.

ואז נכנס הענק. הוא קרא בקול נורא כגלגל הרעם:

"פי פה, פי פו פום.

אני מריח כאן יהודי!

היכן הוא מסתתר? היכן הוא מתחבא?

אוכל אותו לארוחת הצהרים!"

יענקי פחד מאד, אבל התגבר.

"אתה מזדקן. אתה מדמיין", אמרה הענקית לבעלה. "בישלתי לוויתן לארוחת צהרים וזה הריח שבא באפך. שב ותאכל ארוחת בוקר".

הענק אכל ואכל ואז תבע מאשתו שתביא לו את שקי הכסף והזהב שלו כדי שיוכל לספור אותם לפני שיירדם.

הענקית הלכה והביאה שני שקים גדולים ושמה אותם ליד בעלה. הענק פתח אותם והוציא מן האחד כסף ומן השני זהב. ואז שיחק במטבעות כפי שילד משחק באבנים שמצא בחצר. הוא סידר אותם במגדל גבוה עד שהמגדל נפל והתפרק. ואז הוא החזיר אותם לשקים, כסף לשק האחד וזהב לשק השני.

ואז נרדם הענק בכסאו והחל לנחור. השמשות רעדו בחלונות והנברשת נעה ונדה על התקרה.

יענקי יצא מן הארון והתקרב לשולחן. הוא תפס את שני השקים והחל לברוח. הוא הגיע אל גזע השעועית והחל לרדת בו עד שחזר הביתה. הוא חזר בדיוק בשעה שאמו שבה גם היא מן השוק.

היא ראתה את השקים שהביא יענקי ושמחה מאד. "הרי אלו השקים שלנו, שהיו של אבא שלך", קראה האם.

יענקי אמר לה שזה הכל בזכות השעועית של הצדיק. ואמו הזהירה אותו שלא ילך יותר להרפתקאות כי זה מסוכן. אבל יענקי כבר החל לתכנן את הפעם הבאה שילך לטירת הענק.

למחרת עלה שוב יענקי בגזע השעועית והגיע לטירה. גם הפעם פתחה הענקית את השער והכניסה אותו למטבח והחביאה אותו. מייד כשהוא הסתתר, נשמעו צעדים רועמים במדרגות והענק נכנס למטבח.

אז שמע יענקי מתוך הארון קול נורא כגלגל הרעם קורא בקול:

"פי פה, פי פו פום.

אני מריח כאן יהודי!

היכן הוא מסתתר? היכן הוא מתחבא?

אוכל אותו לארוחת הצהרים!"

יענקי פחד מאד, אבל התגבר.

"אתה מזדקן. אתה מדמיין", אמרה הענקית לבעלה. "בישלתי ראם לארוחת צהרים וזה הריח שבא באפך. שב ותאכל ארוחת בוקר".

הענק התיישב והענקית הגישה לו לאכול והוא אכל ואכל. ואז אמר לה שתביא לו את בגדי החמודות שלו ואת הכינור שלו. הענקית הביאה לו בגד עשוי מפשתן מקושט בתכלת, רצועה מזהב וכינור עם שבעה מיתרים.

הענק לבש את החלוק, ענד את הרצועה על מצחו, והחל לנגן. אבל ברגע שנגעו אצבעותיו במיתרים, הוא נפל ונרדם. וגם הענקית נרדמה.

יענקי יצא מהמחבוא והתקרב לענק. הוא ידע שעליו להיות אמיץ מאד. הוא התיר את רצועת הזהב מעל מצחו של הענק, ומשך בבגד עד שהשתחרר מעל כתפיו של הענק. אז קיפל את שניהם, תפס את הכינור ורצה לברוח.

כאשר הרים יענקי את הכינור, נשבה רוח מהחלון והרעידה את המיתרים והכינור החל לנגן, כאילו הוא שמח שהוא בידיו של יענקי.

אבל הניגון העיר את הענק. הוא פקח את עיניו וצעק:

"אבל יש כאן נער יהודי!"

והוא התרומם ממקומו והרעים בקולו:

"אתה לקחת ממני את תרנגולת הזהב. אתה לקחת ממני את אוצרות הזהב והכסף. עכשו אתה רוצה לגנוב ממני את בגדי החמודות ואת הכינור המנגן מעצמו?"

אבל יענקי עמד מול הענק באומץ וקרא:

"אלו לא הדברים שלך! אתה גנבת אותם מסבא רבה שלי!"

ואז הוא החל לרוץ. הוא עבר מתחת לשולחן של הענק שהיה גבוה מאד. וקפץ בין הכסאות. והענק שהיה גבוה וכבד ומסורבל נתקל בהם, נחבט ונפל. וכל פעם היה צועק יותר ויותר חזק.

אז רץ יענקי ופתח את הדלת וקפץ החוצה. הוא החל לרוץ לכיוון גזע השעועית. אבל לחרדתו ראה שהענק קם על רגליו ויצא אחריו מן הטירה. טפוף טפוף טפוף קפץ יענקי ורץ. בום בום בום נחתו רגליו של הענק על האדמה והקפיצו סלעים באויר.

והענק הלך והתקרב.

יענקי זינק ועלה על עץ השעועית והחל להחליק למטה. הוא אחז בכוח בבגד וברצועת הזהב ובכינור שלא יפלו. והענק רדף אחריו. הוא טלטל את הגזע וניסה להפיל את יענקי.

סוף סוף הגיע יענקי לתחתית הגזע. הוא נשא את עיניו וראה כי הענק יורד אחריו. מייד תפס יענקי את הגרזן שהיה מונח ליד הגזע, וכרת אותו.

בבת אחת נשבר גזע השעועית, והענק נפל.

הענק נחבט באדמה בקול רעש עצום. יענקי חש שאזניו מצלצלות מקול הרעש. הקרקע זעה ונדה כאילו היתה רעידת אדמה. אבל אז היה שקט ורק הענק היה מוטל לא הרחק מן הבית, והוא היה מת.

יענקי רץ לאמו והראה לה את האוצרות שהציל מן הענק.

"כן", אמרה אמו. "גם אלו האוצרות המשפחתיים שלנו". זה הבגד שהדוד שלך אהרן היה לובש וגם הרצועה שלו. והכינור הוא של סבא דוד שהיה תולה אותו מעל מיטתו והוא היה מנגן מעצמו ברוח".

יענקי שמח מאד והודה לה' שעזר לו להציל את אוצרות המשפחה והגן עליו מן הענק הרשע.

אז בא אליהם הצדיק וסיפר להם כי כל העושר הזה היה שייך לאבי המשפחה, שגם הוא נקרא יעקב, אבל הענק הרשע גנב ממנו ומילדיו את הכל. ועכשו, בזכות אומץ ליבו וצדקתו של יענקי, הוא הצליח להציל את הכל בחזרה.

אז ריפא הצדיק את אמו של יענקי, והשנים עלו לארץ ישראל והקימו ישיבה גדולה בירושלים, והרי היא קיימת שם עד היום הזה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/12/2007 11:50 לינק ישיר 

הרב מימוני

עד שאתה מחפש כותבים חדשים, לסיפורים ישנים, הנה" איש מוכשר עובר בתוכנו," איפה היה לינקזעצר המוכשר? שכמעט איבדנו מרגלית טובה, שבתוכנו, הלה הוא מרן,   בעמ"ס "הבעל בעמיו" איש עניו הנחבא אל הכלים,ילמדו התלמידים, ישכילו המשכילים ויהנו המבינים, איך כותבים סיפור יפה, שמקורו כלומר גרעינו ,בירושלמי,

פנטקקה - גירסה מודרנית.

שנת בצורת היתה. בחשוון ובכסלו לא ירדו גשמים. בערים אספקת המים עדיין היתה כסדרה, אולם החקלאים החלו לדאוג ובחברת מקורות גדל החשש מהמשך ירידת מפלס הכנרת. גם חדש טבת לא בישר טובות, מעלות החום היו גבוהות מהרגיל ובעלי הגינות נאלצו להמשיך להשקות אותן כמעט כמו באמצע הקיץ.


 


בבית מרן שליט"א לא הורגשה שום דאגה מיוחדת. מרן אינו צעיר, כמעט אינו יוצא מביתו ומנין מתקיים אצלו בבית. חדשות כמובן שאינו שומע ומהמהדורה המיוחדת של העיתון החרדי המסופקת לביתו מושמטות ידיעות העלולות לפגוע במצב בריאותו והידיעות עלולות להביאו חלילה לידי התרגשות וביטול תורה. באמצע חודש טבת הדאגה הציבורית הגיעה לשיא חדש ורבנים מחוגים שונים החליטו שהגיעה השעה להכריז על עצרת תפילה לגשם. הוכרז על תפילת רבים וכדי שלא ייעדר שמו של מרן מרשימת הקוראים לתפילה נאלצו משמשיו להודיע לו על עצירת הגשמים. שמו של מרן התנוסס בתחילת רשימת הקוראים לצבור להשתתף בעצרת והוא בעצמו הגיע לעצרת למרות גילו ומצב בריאותו. הצבור קרא פרקי תהלים בהתרגשות רבה ונוכחות מרן רק הוסיפה לכוונת המתפללים. אולם שערי שמים נעצרו, מודעות הודבקו בחוצות הערים ובהם קריאה לפשפוש במעשים ובפרט באי הקפדה על הצניעות, שכידוע פריצות היא אם כל חטאת ומביאה פורענות לעולם. כעבור שבוע שמידות החום רק עלו התאסף הצבור לעצרת נוספת ולתפילת יום כיפור קטן של ערב ראש חודש שבט, אולם עדיין לא נענו.


 


ראש חודש שבט הגיע. מרן ממעט מאד בשנתו אולם באותו לילה שמע קול בחלומו שאומר לו: "פנטקקה יתפלל על הגשמים". מרן כאיש הלכה הפטיר החלומות שווא ידברון וחזר לשגרת לימודו. החלום חזר פעמיים בלילה שלאחריו ומרן הבין שאכן דברים בגו.


 


איש מחוגו הקרוב של מרן לא ידע מיהו פנטקקה זה. כאשר אנשי החצר ניסו לברר אודות צדיק שזה שמו, גילו לתדהמתם שמדובר בפוחז ידוע העובד בעיר התחתית. הם ניסו להניע את מרן מלפנות אליו אולם באותו לילה שוב חזר החלום למרן. מרן החליט שאין ברירה והפקיד על נאמני ביתו את המשימה לאתר את פנטקקה ולבקשו להתפלל על הגשמים. מחשש חילול ה' שינו המשמשים את בגדיהם, פשטו את הפראק, התירו את העניבה והיו שאף חבשו לראשם כיפה סרוגה שהיתה טמונה עמוק במגירה בביתם, זכר לחטאות נעורים. הנאמנים אזרו עוז בנפשם ונסעו לעיר התחתית. בהגיעם לאזור שאלו אחד מהעוברים ושבים למקומו של פנטקקה, והלה הפנם למקום מבלי שהיה יכול להסתיר את החיוך שעלה על פניו. נבוכים וסמוקים המשיכו הנאמנים למקומו של פנטקקה. בהגיעם לבית קפאו דום במקומם, צורתו של הבית והכניסה אליו לא הותירו ספק בקשר לייעודו. הנאמנים חייגו בסלולרי הכשר לבית מרן ושאלוהו האם אין במעשיהם משום חילול ה'. מרן ענה להם שישנו יותר את מלבושיהם כדי שלא ייראו בני תורה, ופיקוח נפש של הצבור דוחה את רתיעתם הנפשית.


 


לבושים בג'ינס וטי שירט נכנסו הנאמנים למשרדו של פנטקקה. הם פנו לפנטקקה ובקשו ממנו שיתפלל שירד גשם. פנטקקה התקשה להסתיר את תדהמתו, כלום עבריין שכמוני יתפלל ותפילתו תיענה? אולם הפצרות חוזרות ונשנות של הנאמנים וטלפון אישי ממרן שפנטקקה לא שמע את שמו עד אותו יום עשו שלהם. פנטקקה הסיר את התמונות מהקירות, ופנה בתפילה בלשון פשוטה לרבונו של עולם ובקש גשם. לא עברו יותר מדקות ספורות וגשם סוחף החל לרדת. הנאמנים הנדהמים הודו לפנטקקה שהיה נבוך עוד יותר מהם, סרבו לטעום מהכבוד שהוצע להם כי היו להם ספקות על הכשרות וחזרו לבית מרן.


 


אחרי שלושה ימים רצופים של גשם, כשמפלס הכנרת החל לעלות, התקשר מרן אישית לפנטקקה ובקשו שיבוא לביתו. פנטקקה הנבוך הגיע לבית הרב וכיפת קרטון על ראשו, הרב הודה לו ושאלו האם הוא מסוגל לעלות בדעתו איזו זכות עמדה לו. פנטקקה תיאר בפירוט את חמשת העבירות שהוא עושה מידי יום ואת העולם הריקני שהוא שקוע בו, ולבסוף סיפר שלא מזמן הגיע אליו אשה צעירה ובקשה להצטרף לסגל העובדות, שאלתי אותה מה הביא אותה לצעד שנראה בלתי מתאים לאישיותה והופעתה, והיא ענתה שבעלה חלה במחלה קשה ואין לה אפשרות לממן את ריפויו. באותו רגע, המשיך פנטקקה, התקשרתי לחבר שמזמן הביע את התעניינותו ומכרתי לו את ההארלי דייוידסון שלי, למכר אחר מכרתי את רכב השטח שלי ונתתי לה את הסכום הדרוש שלא תצטרך להתדרדר. מרן שמע את ספורו והנהן בראשו בהבנה.


 


נאמני ביתו של מרן החליטו לא לפרסם את הספור משיקולים חינוכיים. אם הדור הצעיר ישמע תפלתו של מי הועילה להוריד גשמים, אם הוא ישמע שתפילתו של עבריין הועילה היכן שתפילת גדולי הדור, מרנן ותלמידיהון לא הועילה, הוא עלול להסיק מכאן שדרך הישיבה אינה הדרך היחידה ולכן כבוד התורה הסתר דבר.


 


כותרתו של הבטאון הליטאי בישרה לצבור בשמחה איך ששם שמים התקדש בעקבות תפילות הצבור, וכותרת נוספת בישרה על פתיחת בתי כנסת במספר קבוצים מהצפון שהוכח להם משמים את קירבת ה' לעוסקי תורתו.


 


טיבם של שמועות מסוג זה שאי אפשר להסתירם ובקרב הצבור החלו להתרבות התהיות על הנס שאירע. נאמני ביתו של מרן החליטו להקדים תרופה למכה ופרסמו את הספור במספר שינויים. הם כמובן לא הזכירו את שמו של פנטקקה ורק הוסיפו שהמתפלל האלמוני הסתיר את למדנותו וגאונותו המופלגת מכל מכריו, אולם הנאמנים גילו את בקיאותו במכמני הש"ס לאחר שהשביעם לא לפרסם זאת. במדור המכתבים למערבת התפרסם מכתב בחתימתו של הקורא י"ל ובו הוא תהה כיצד בדור יתום כזה למדן וצדיק בסדר גודל כזה יכול להשאר נסתר.


 


בעיתון החסידי המתחרה התגלה קצת יותר. מעשיו של המתפלל האלמוני הושוו למעשי הרצענים בתלמוד שלא הרימו את ראשיהם להסתכל בלקוחות. הכתב הדגיש שהמתפלל זכה למדרגתו רק בזכות שלא הסתכל מחוץ לארבעת טפחיו. מתהלך בתוכנו צדיק נסתר שמזכיר את חבורת הנסתרים של הבעל שם טוב, השתפך הכתב.


 


הפקפוקים היחידים הגיעו דווקא מכיוונים אחרים. ראש ישיבת גן נעול, שהתפלגה ממתפלגי ישיבת הר המור, עקב מחלוקת עקרונית בהגדרת מהות כנסת ישראל הכוללת, הגיב בשיחת מוצאי שבת לתלמידיו שהספורים המתהלכים ברחוב הם בלתי אפשריים. הצניעות היא טבעית לישראל עוד יותר מאמונת הייחוד, עד כדי כך שישראל במצרים שעבדו עבודה זרה נגאלו בזכות ששמרו על הצניעות. יתכן שכופר עם נשמה גדולה מעולם התוהו עשוי להגיע למדרגות גבוהות, אולם מי שפגום בצניעות אינו יכול להגיע לשום מדרגה.


 


בגליון האור המאיר כתב הח"כ לשעבר שי בן יוסף שהספור מלמדנו עד כמה גדולה נפשו של אדם מישראל ואיך שפנימיותה מגיעה לכלל ביטוי במצבים קיצונים.


 


התגובה המעניינת ביותר הגיעה מחוג רציונליסטי איזוטרי הממוקם בלב העולם החרדי וחבריו מקפידים לשמור על אנונימיות מוחלטת. דוברם פירסם הודעה באינטרנט ובה טען שכל הספור הזה הוא שקר קדוש בלבד. הצלחת האדם תלויה במידות ובמושכלות בלבד ואין שום משמעות דתית להוקוס פוקוס כלשהו להורדת גשמים. הספור נועד לטעת תקווה גם באלו הרחוקים מחכמה ולעודד אותם לעשות מינימום של מעשים טובים גם כאשר הם בשפל המדרגה. הקיצוניים שביניהם טענו שלספור אין שום משמעות דתית וריח חריף של עבודה זרה נודף הימנו, ע"ז המעמידה את צרכי הגשם של האדם במרכז ומצפה שרבש"ע יספק אותם.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 18:05 לינק ישיר 

מש"כ בסוף דברי הוא שבמקרה וההוכחה תהיה חד משמעית, ואתה בוודאי יודע שהוכחה חד משמעית  היא הוכחה שכולם מודים לה. משום שאם מישהו אינו מודה משום תירוצים שיש בידיו, היא כבר לא חד משמעית. (אין כוונתי למי שאוטם אזניו כמובן). במקרה כזה לא יישאר אלא לסמוך על כך שזה רמוז בדרך נס.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 17:25 לינק ישיר 

לומד

במחילה ממך, משהו באופן שבו ניסחת את המסקנה שאתה מייחס לי אינו נראה בעיני.

המסקנה שלי אודות פרשנויות של סמלים היא שאין לסמוך על תחושת הלב אלא רק על בחינה שאמנם היא קשה ומסובכת. רק כך ולא עוד.

אין זו "בחירה למה להאמין" אלא "בדיקה למה להאמין". ההבדל הוא שבחירה היא ביד האדם, ואילו בדיקה נעשית בכפוף לכללי בדיקה, והתוצאה שלה נובעת מתוך בירור המציאות ולא לפי הרצונות, המטרות, התקוות ועוד (למשל, להוכיח שהקבלה נכונה. או להוכיח שהקבלה שקרית).

איני חושד באלו שמעמיסים שהם משקרים בכוונה. אני כן חושד בהם שהם טועים שלא מדעת ומרוב התלהבות.

האם אתה חושד שמי שבודק ואינו ממהר להודות באנכרוניזמים או בפרשנויות כלשהן שהוא "מתעקש לא להאמין"? או שאתה סבור מראש כי היות שהקבלה בהכרח אמיתית אז מי שבדק ומצא שלא כך הוא בוודאי "רצה" לעקם את הוכחותיו?

***
בסוף דבריך כתבת שאפשר שזו "סתירה לומר שזו היתה כוונת הפייטן". כלומר אתה מודה שהפייטן לא העלה זאת כלל בדעתו?

אני שמח מאד שאנו מסכימים בדבר זה.

וכאמור, ניתן לטעון שיש כאן - בנוטריקון של הפיוט שהבאת ובעוד מקומות בקבלה - פרשנויות שהן נכונות בדרך נס, אבל זו טענה ממין אחר לגמרי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 13:55 לינק ישיר 

מיימוני


ההודעה שלך מרשימה ביותר, כתמיד. אבל המסקנה שלה קצרה עד מאוד.

אנו בוחרים אם להאמין או שלא, שתי הדרכים אפשריות וניתן למצוא להן סימוכין. לפעמים צריך להתעקש (ולהעמיס) כדי להאמין, ולפעמים צריך להתעקש ולחפש קושיות כדי לא להאמין.

ממש בחירה.

(היות הסמלים מחודשים, אינה סתירה כל כך. אולי סתירה לומר שזו היתה כוונת הפייטן, אבל יהיו שיאמרו שזה רמוז גם אם לא הפייטן רמז זאת. והרי מצינו כזאת לעיל בסיפור הפותח את האשכול, סמיילי).




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 11:40 לינק ישיר 

במחילה מכל יראי ה' החוששים מלומדס מסיפורי ילדים וגויים,
כל דבר המעורר את מחשתו של אדם ללימוד וללומדוס - אפשר לעשות ממנה לומדס, ואפילו לימוד.

רש"י בפרושו על התורה

רש"י שמות פרק כח

ואפוד - לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורציינ"ט בלעז [חגורה] שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים,

לא מצאנו בכל פרשנותו של רש"י, עוד פעם אחת את המילים וליבי אומר לי. הדבר הרי מעורר תמיהה גדולה, מפרשים את התורה לפי מה שהלב אומר? ועוד מהיכן ידעה רש"י הקדוש איך לבושות השרות, ואיך נראה בדיוק מה שהן לובשות?
האגדה מספרת, רש"י היה שקוע בלימודו ובפרשנותו על התורה, כיון שהגיע לאפוד, התקשה בדבר שעות ארוכות. הוא קם מכסאו ויצאה לטייל , בזמן טיולו הוא ראה שרה יפה  עולה על סוסה לרכיבה, ונתן בה ממבט בוחן וממושך,
כשחזר לבית המדרש, החל לההרהר - איך הוא נכשל בדבר שכזה, להסתכל בענין באשה יפה? ואמר בליבו  שלא בכדי הוא יצאה לטייל לאותו מקום, ולא במקרה הזדמנה לו השרה היפה הרוכבת, אלה לתרץ לו את מעשי האפוד זה בא. ולכן הוא כתב וליבי אומר לי.
ובא לציון גואל

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 10:18 לינק ישיר 

לומד

כנראה לא הבהרתי עצמי יפה.

כוונתי היתה כזו: כפי שכתבתי, כל מערכת סמלים עשירה דיה יכולה לספק תשתית ליצירת פרשנויות שיקסימו אותנו. הפרשנויות האלו אינן חלק מ"כוונת המחבר" (להלן דוגמה וניתוח של מונח זה). אבל הן כה מרשימות אותנו וכה קולעות, לכאורה, לרעיון מזהיר עד שקשה שלא לומר, כמוך, כי "מוכח מתוכן שהקשר אמיתי, והן אינן סמלים בעלמא".


אבל: אין בכוונתי לטעון שהדרשות הללו אמיתיות הן, כפי שדרשת ירוחם על סמלי הסיפור אינה "בכוונת המחבר" למרות שהיא יפהפיה. וגם גרשם שלום לא חשב כן.

הקל וחומר שלי הוא כזה: אם גרשם שלום, שיש לשער שהיה חשדן כלפי דרשות מסוג זה, בכל זאת הרגיש לפעמים שליבו מושך אותו להאמין שהדרשות אכן מכוונות בכוונת המחבר, מה יגיד מי שלא התרגל לבדוק כל דרשה בעין חשדנית במשך עשרות שנים? ואין לו רקע ונסיון מספיקים בפיענוח ההבדלים - הקיימים - בין בירור של כוונת המחבר לבין תלית דרשות על המילים והסמלים כעין קולב.

ההבדל הגדול בין מה שאני אומר לבין מה שאתה אומר הוא שאתה סבור שדרשות כאלו הן אמיתיות (בכוונת המחבר) ואני לא. וגם גרשם שלום, לפי עדותו על עצמו, לא.

(נכון שלא נעים לגלות את עצמי במחנה של אדם שכה מושמץ במחנה שלנו? אני בטוח שעוד יצטטו לי את הפסקה הקודמת כדי להוכיח שאני כמוהו...)

אקח לדוגמא את הדרשנות שהבאת, שהיא נאה מאד.

בקטע של פיוט מקובל מאד שהפך לחלק מתפילת שבת, "א-ל אדון", (למרות הבעייתיות של הפסק בתפילה) נאמר שבח זה:

"שבח נותנים לו כל צבא מרום תפארת".

והנה, כדבריך, "ראשי התיבות של המילים הללו הן שנלכצמ"ת. לכאורה אין בהן כל משמעות. אבל פעם ראיתי בספר כלשהו שנרמזו כאן שמותיהם של שבעת כוכבי הלכת, הידועים בר"ת שצ"מ חנכ"ל."

מקסים. האם גילינו כך את כוונת הפייטן?

הבה נבחן את השיקולים בעד ונגד.

בעד 1: הדרשה מתאימה לתוכן של הפסקה. הפסקה מדברת על "צבא מרום" וראשי התיבות מתאימים לשמות הכוכבים שעשויים להיתפס כ"צבא מרום".

בעד 2: אנו רגילים לייחס לפייטנים כישורים רבים גם בלמדנות, גם בידיעת קבלה, גם ביכולת למצוא בדיוק את המילים הדרושות להן כדי להביע כל רעיון, כאילו השפה אינה מוגבלת.

בעד 3: אנו מאד מתפעלים מן הדרשנות הזו. והיא מוסיפה הרבה טעם לפיוט.

דברים שיש לבדוק: מתי מופיעות ראשי התיבות של שמות הכוכבים? כלומר, האם רשימה זו נולדה לפני הפייטן כך שהיתה מוכרת לו ויכול היה לעשות בה שימוש?

מחיר: עלינו להניח כי המונח "צבא מרום" אינו מתייחס למלאכים אלא לכוכבים (אבל יתכן שזה סביר).

נגד1: המשך הפיוט הוא "
שבח נותנים לו כל צבא מרום תפארת - וגדולה, שרפים וכו'". מדוע הדרשה נעצרת באמצע משפט? "תפארת וגדולה" הן המשך אחד וקשה מאד לראות מדוע לנתק באמצע.

תשובה לנגד1: הפייטן ישתמש באמצעי מליצי ככל שהוא מסוגל לזה, ואם לשם כך יש לעצור באמצע ביטוי, מדוע לא.

נגד 2: היכן, כדבריך, ה"חמה"?

נגד 3: הנימוק המשכנע ביותר לדעתי. עלינו להיזהר מאנכרוניזם. ראשית, צריך לברר מתי נכתב הפיוט. שנית, צריך לברר מתי מופיע השימוש במילה "תפארת" בקבלה ומתי נולד הזיהוי תפארת=חמה, או תפארת=יעקב=חמה.

זה שזיהוי כזה אפשרי החל משנה מסויימת בהיסטוריה היהודית אינו אומר שהוא היה קיים בזמן חיבור הפיוט!

גילוי נאות: הצגתי את הצד של ה"בעד" כאילו יש לו טענה שהיא לא נכונה. עם זאת, משתמשים בה, ואפילו גרשם שלום היה ער לה, כפי שציטטתי לעיל.
ה"בעד 3", על התחושה שלנו של התפעלות, אינו יכול ממש לשמש כקריטריון לאמיתות של פרשנות. עם זאת, אנו בהחלט מפרשים כל דבר בלי להתבונן במראה ולשאול כיצד עשינו זאת. והתחושה של "כן הבנתי" או "לא הבנתי" היא אכן מכשיר זיהוי רגיל. אמנם כאן, בדיון מודע לעצמו, נראה שכבר אין לה מקום כמכשיר בדיקה, לא בלי שנתרגם אותה לטיעונים מסודרים.

***
אני סבור שהדיון שלנו ממחיש יפה את המיגבלות של השיטה הדרשנית ביצירת/זיהוי דרשות סמליות. ואני מסכם:

1. אנו מתפעלים מחשיפה של קישורים בין סמלים שהם כה מרשימים עד שנראה לנו שהם כלולים ב"כוונת המחבר".

2. רק ביקורת היסטורית שמזהה תיארוך של הופעת סמלים יכולה לערער על היות דרשה ב"כוונת המחבר".

3. גם אז ניתן לטעון: ומי אומר שהתיארוך נכון? אולי מדובר בסמלים עתיקים בהרבה? זה שלא פגשנו בהם בטקסטים מוקדמים אינו אומר שלא היו כאלו. (מתי נולד הזיהוי תפארת=יעקב=חמה?).

ועוד ניתן לטעון: אפשר לערער על אנכרוניזם (=החלת מושגים מאוחרים על דורות שלא הכירו אותם) בזיהוי כוונת המחבר כאשר הוא בשר ודם. אבל כאשר מדובר בטקסט שניתן משמים, איך ניתן להגבילו? לא ניתן.

ובצעד נוסף, כיון שהכל בהשגחה פרטית, כל דבר, מכל דור, יכול להחשב כמכוון מראש וכנושא רמזים. וזו טענה שכמעט אין עליה תשובה (והיא רק מחייבת תיאולוגיה מסוימת, שאמנם משותפת לכולנו).

4. בעוד הדרשה עושה רושם נאה וגורמת לנו להתפעלות ואמון כמעט מיידיים, דחיית הדרשה מחייבת מאמץ אינטלקטואלי ומעוררת חשדנות. לכן בדרך כלל המתפעל יגיב בחוסר אמון ואפילו בכעס על דחיית הדרשה שלו.

ואם תרצה, יש כאן את אחד המוטיבים הראשיים בהיקלטות הקבלה בזעיר אנפין...


***
תוקנו שגיאות הקלדה. נסתרות מי יבין. ואולי זה מעיד כי כפי שכותב שורות אלו טעה בהקלדה, כך הוא עלול לטעון בפרשנותו ובתפיסה הפילוסופית שלו? לכן: זהירות! לא לקבל שום דבר בלי בדיקה ומחשבה!

_________________



תוקן על ידי מיימוני ב- 18/12/2007 10:22:22

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 01:42 לינק ישיר 

mzohar כתב:


באופן כללי אני מסכים איתך שהעלילה היא ילדותית, אך עד כמה שאנו דנים בה בעצכ"ח אנו מנסים להבין תובנות מהסיפור. ע"י ניתוח סטראוטיפים ואנקדוטות מתוך סכמת הארועים בסיפור אנו באים לידי תובנות ומסקנות.  לדעתי ישנן כמה תובנות לא נכונות מהסיפור, אבל בזכות הסיפור אנו מגיעים לידי עמידה על נקודות אלו, ואנו למדים את התובנות הנכונות.

_________________




הקניזי,

אתה צודק שאין כל עניין לעשות לומדעס מסיפור ועוד סיפור ילדים. אבל אם כבר עושים אפשר להסיק תובנות מהסיפור. לא כל תובנה צריכה להיות מהסיפור עצמו כמו בדקדוק חז"ל שאנו באים לפרש את מילותיהם, וכל מילה היא בעלת משמעות. אפשר להסיק מסקנות שהן מנוגדות למה שיוצא מהסיפור, אבל המסקנות הללו לא היו מוסקות לולי הסיפור.

כאשר מתייחסים לסטרואוטיפים מתוך הסיפור אנו עומדים על נקודות בחיינו, אנו בוחנים את עצמינו ואת מעשינו לפי הסיפור, מה אנו היינו עושים במקומו וכו'. גם בסיפור הנ"ל, אני סבור ופירטתי לעיל שיש בו טעויות מוסריות, אבל דווקא מתוך ניתוח הסיפור וההתפלספות עליו הזדמן לי לעמוד בצורה חזקה יותר על נקודות מוסריות ועל הנהגות שנתפשות לפעמים כמובנות מאליהן.

נכון שלכאורה צריך ללמוד מכל דבר (וכבר היה כאן בעבר אשכול שעסק בלימוד מוסר מדברים פשוטים, רק שהוא סטה לאשליות אופטיות..), אך לא כל מעשה או אנקדוטה גורמים לנו ללמוד ממנה ולהתפלסף בה. בסיפור זה מורנו המיימוני הצליח בכישרון לגרום לנו לעמוד על נקודות, הוא הצליח להעביר מסר, וכמו שהוא כתב אף הוא לא פילל כמה אפשר ללמוד ולהוציא נקודות ותובנות ממעשיה.

_________________

מ. זוהר




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 01:14 לינק ישיר 

זה כל מה שיש לך לומר? שאפילו גרשום שלום היה צריך "להחזיק את עצמו" כדי לא להודות שיש דרשות שמוכח מתוכן שהקשר אמיתי, והן אינן סמלים בעלמא?

ומה הקל וחומר? שאם גרשום שלום לא האמין בדרשות הללו, קל וחומר אנחנו? או שאם גרשום שלום כמעט האמין, קל וחומר שאנחנו (יכולים להאמין)?

באמת שלא הבנתי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/12/2007 00:15 לינק ישיר 

לומד

אני רואה שבמו ידי סטיתי מן הנושא הראשי. ואולי בעצם מעולם לא היה כזה?

מילא.

הייתי רוצה לצטט לך, על דבריך האחרונים ובכלל, מלשונו של גרשם שלום. (יש מי שיראה בכך הוכחה שכל מה שאני כותב הוא מוטעה, שהרי אני מצטט מהאי גברא רשיעא= אותו אדם רשע, שטען שהזוהר מאוחר. סמיילי). ב"פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", הוא מתאר את הקסם שבדרשות הקבלה. והוא מעיד על עצמו כי לפעמים קשה לו, לחוקר הספקן, שלא להתפעל מן הקישור האמנותי, שהוא כה מוצלח עד שקשה שלא להגיע למסקנה כי הדברים אכן מכוונים!

ואם גרשם שלום כך, אחרים על אחת כמה וכמה.

הווה אומר: כל מערכת סמלים עשירה ועניפה דיה מסוגלת לתמוך במציאת ויצירת קשרים מורכבים ויפהפיים עד בלי די. ואדרבה, היוצר מאמין שהוא מוצא.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/12/2007 17:02 לינק ישיר 

אי פעם הראה לי מישהו מדרש מפורש המספר וריאציה ברורה  על סיפור ג'ק ואפון הפלא.

אין לי שמץ זכרון על איזה מדרש מדובר, אלא רק על כך שזה היה קשור איכשהו ליהושע בן נון.

מישהו מכיר?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/12/2007 16:31 לינק ישיר 

[מיימוני,

ראשית, יישר כוח. תמיד מלבב לקרוא יצירות ספרותיות כאן בפורום. כן ירבו.

שנית, אני מצטרפת מעומק הלב לדברי כמתעסק. סיפור טוב (וספרות טובה בכלל) הוא הרבה מעבר לתיאור של "עובדות" (במרכאות, כדי להכיל גם עלילת פנטזיה ודמיון), וגם הרבה מעבר לאוסף מסרים (יהיו ערכיים, חיוביים ועמוקים ככל שיהיו). אם תיאורי נוף משעממים אותך אולי הם פשוט לא כתובים טוב (נניח באופן כזה שמעביר אליך את תחושותיהן הפנימיות של הגיבורים או את האוירה השוררת ב"מרחב" הסיפורי). סיפור טוב הוא כזה שנוגע בנפש גם באמצעות תיאורי הנוף, המשקל הלשוני, המבנה הייחודי של המשפטים, ההומור וכו' ולא רק באמצעות המסר שהוא מחנך אליו (ובד"כ, אם יש רק מסר אחד ברור, זה מפחית מאוד מאיכותו של הסיפור) או רצף האירועים העלילתיים.
אני מצטרפת גם לעצת כמתעסק - חשוב מאוד לקרוא ספרים וסיפורים, מסוגים שונים. זה לא רק תורם לאיכויות הלשון וההבנה הלשונית והתרבותית, אלא גם לפיתוח דקויות הרגש (גם הרגשות שלנו מושפעים מן הדרך בה אנו לומדים לנסח ולמלל אותם, ואם הדרכים שלנו לכך מוגבלות, כך יהיו גם רגשותינו...) והקשב שלנו לעולם (ע"ע תיאורי נוף...). ]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/12/2007 16:25 לינק ישיר 

הרב מימוני

חדא הוא דכתיב- יפה שיחתן של עבדי אבות- מתורתם של בנים.

מתי יפה שיחתן של עבדי אבות? כשזה בא מתורתם של בנים,
הסיפורים מקבלים את עומקם ויופים, כשהבנים המספרים אותם לבניהם יחד עם דברי תורה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/12/2007 16:01 לינק ישיר 

מיימוני,

א. סליחה על ההתעקשות אבל לדבריך יוצא שאדם צריך להשקיע את פת לחמו האחרונה בקניית כרטיסי לוטו, אולי כך יתגלגל אליו רכוש משפחתי אבוד שהוא אף אינו יודע על קיומו.

יענקי לא ידע על הרכוש האבוד של משפחתו, יותר מכך לפי הסיפור בשעת נתינת הפרה יענקי רק קיבל קמצוץ שעועית, המשך הסיפור שבו הוחזר לו מהטירה ממון אבותיו לא הובטח לו כלל בזמן נתינת הפרה. כשנתן את הפרה לרב כל כוונתו היתה חסד.

אתה מנסה להסביר שהנתינה היתה לגטימית שע"י הוחזר לו ממונו (דבר שלא כתוב בסיפור שהרי לא ידע זאת), וע"כ שאלתי האם כך צריך לנהוג.


ב. אני שמח שקיבלת את הדברים, ואתה יכול לשנות את הסיפור שנתן דבר משלו, כגון שקיבל מאימו ששוכבת על ערש דווי איזה מזכרת סנטימנטלית משפחתית ואןתה הוא נתן לצדיק, ולא שנתנה לו פרה למכירה ומעל בממונה.

בסיטואציה כזו אתה מרויח שהנתינה אינה נתינה של סכום כספי, אלא נתינה 'מהלב'.

 כמובן שאתה המשורר אז תקן כראות עיניך (ואל תשכח שישנה מטרה בנתינת החפץ לזקן וצריך להבין מהי) ואני בטוח שיעלה יפה, רק נתתי דוגמה לכיוון מתאים (לדעתי).


_________________

מ. זוהר




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/12/2007 15:51 לינק ישיר 

ירוחם

מצטרף להשכן.

עכשו שאלה:

איך זה שאפשר למצוא כל כך הרבה פרשנויות לסיפור כזה?

האם זה בגלל שהוא מכוון לאמת נסתרת?

או בגלל שאם משחקים מספיק בסמלים, אפשר לקבל כל תוצאה?

(איקון עומד על הראש).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/12/2007 15:43 לינק ישיר 

ירוחם, ענק!

_________________

אוי לשכן
ואוי לשכנו




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > יענקי והשעועית
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.

bholext