| נשלח ב-18/12/2007 17:40 |
 |
| |
הברווזון הכעור - הגרסה העכשווית
בהשראתו ובהרשאתו של רבינו המיימוני הוגה הרעיון, וע"פ המלצת מואדיב אני מעלה את המעשיה הבאה שנכתבה בעידנא דשריא עלי המוזה:
ויהי יום אחד והנה אמא, שכבר תקופה כרסה בין שניה כרעה ללדת. לא
חלף זמן רב ובבית החולים העירוני נולדו שישיה (כמנהג יהודין קדישין - ששה בכרס
אחת). חמישה למרבה השמחה היו בריאים ויפים, והאחרון חלוש וזעיר, הוחש לאינקובאטור
באופן מהיר.
בזמן שהחמישה הבריאים ינקו מלוא ביטנם מחלב אמם, האח השישי
מקומט ועלוב שכב אין אונים, זונדה מצונתרת לו באף ואויר בקושי שאף.
בגיל שחמשת הילדים התהפכו בלוליהם וקשקשן בפיפיותיהם, השישי בקושי הניע את גפיו המיניאטוריות, וחוטי
האינפוזיה עדיין תחובים בזרועותיו הקטנטנות.
הרופאים רק ידעו לומר שהקטנטן בזמן הלידה, כמה דקות לא נשם
לראותיו, וכמה תאים במוחו לחמצן לא זכו. כתוצאה מכך לא רק שהוא חלוש וזערורי, גם
מוחו מעט איטי.
ימים חלפו והירח כבר נתמלא והחסיר כמה וכמה פעמים ועדיין
הפעוט נמצא באותה מיטה קטנטנה במחלקת הילודה, ללא תנועה ואף כמעט ללא בכי ודמעה.
עד שלבסוף התחיל הגופיף הקטן להניע את אבריו ולנשום באופן עצמוני, ושוחרר לבית
אמו. הקטנטן היה אז צנום בגופו, עיניו כבויות וירודות וכל גופו רופס ומכוער ונטול חינניות
תינוקית."אבוי לי", חשבה אמא . "כמה הוא שונה מהאחרים!"
ואכן, לא היה הקטנטן המכוער דומה לשאר אחיו סמוקי הלחיים. לא הייתה כל בררה
לאמא אלא לגדלו יחדיו עם שאר אחיו,
ולשולחו לאותו החיידר כמו שכניו, היא אף העמידה פנים לכל שכנותיה שהכל אצלה ואצל ילדיה כשורה.
כאשר גדלו הילדים, הפציע יום קייצי וחמים, אז החליטה אמא לקחת את פעוטיה לגן
השעשועים, היא סדרה אותם בעגלותיהם וצעדה בראשם גאה לגינה השכונתית. אכן ששיה
לתפארת, אלמלא אותו זאטוט מכוער אשר בקושי נע וזע בארגז החול, והיה נופל מדי פעם,
נילוש בעפר ולא מצליח להתרומם לאחר שגלש במגלשה.
אימא עשתה עצמה כאילו אינה חשה בכך ופנתה עם זאטוטיה לכיוון
אחת הנשים הפעילות בשכונה שישבה לה מעדנות מרטיטה את סנטרה המשולש על ספסל בדרום
גינת המשחקים.
" הרשי נא לי להציג לפניך את ילדי", אמרה אמא, וכל
אחד מן הפעוטות נפנף בידו כפי שלימדה אותו אמא. רק הפיצפון, ניסה לנפנף ברגלו,
איבד את שיווי משקלו ונפל אחורנית.
הגברת משולשת הסנטר הביטה בקרירות ואמרה: "אכן ילדונים
חמודים גברת, אך עליך לעשות משהו עם בנך האחרון, התנהגותו ממש מזעזעת".
האחרון השפיל את ראשו בעצב ואילו חמשת האחים ציחקקו.
אחרי מאורע זה, ידעו כבר כל תושבי השכונה וכל אמהות הגן, כי הילדון הקטנטן של אמא
שונה ומכוער.
כשגדל לא יכול היה עוד לשאת את חייו בסביבת ביתו, והחליט
בשונה מאחיו שלמדו בישיבה הקטנה הסמוכה לביתם לגלות למקום תורה בעיר רחוקה. כך עזב
את ביתו ואת עירו, הותיר את אחיו בשכונת ילדותו ופנה אל מחוזות לא מוכרים.
הוא הגיע אל מקום שבו ישבו אנשים בעלי צורה אשר זקניהם יורדים
ע"פ מידותיהם ועוסקים בתורה. אולם גם בין אנשים אלו לא מצא כעור הגוף ומאותגר
המח את מקומו. הם ידעו ללמוד טוב ממנו והוא חש ירוד לידם וכגמד בין ענקים.
הוא המשיך לנדוד עד שגילה בקתה מוזרה בנתיבות. בבקתה גר חכם
זקן לבוש בגדים מוזרים ועמו חתול ותרנגולת בבקתתו, ועדה קטנה משחרת לפתחו. הזקן
שמח שבא כי היה רעב לאוזן קשבת מבין המתדפקים, וחשב שיוכל לשוחח עמו. אולם משגילה
כי אין הנער מסוגל לפטפט ולדבר ברהיטות, גירשו כשהוא צועק אחריו: "איו אתה
יודע לפתוח פיך ואין כל תועלת בך. הסתלק!".
הנער מחה דמעה והמשיך בודד בעולם. לבסוף כמפלט אחרון התגייס
הנער לצבא ומצא מחסה לנפשו הדואבת. שם בין החיילים המתגעגעים לקולה של אמא החל
להתגעגע לביתו.
כאשר חפץ להחליף חוויות ורגשות עם אחד מחבריו החיילים, וכאשר
ניסה להסב למשחק חברתי לאור המדורה בליל ירח, פרשו החברים אחד אחד לשנתו – כאילו
אמרו לו "מה לנו עימך". מעולם לא הרגיש עצמו מדוכדך כל כך.
הוא החליט לצאת להתבודדות כדי לחשוב בנפשו איך לצאת מן הסבך,
ערק מן המחנה בחסות חשכת הליל ויצא אל השטח הפתוח – שטח ההפקר. לא ידע רק שהשטח
הוא תחום אש ואלמלא התצפיתנים שזיהו אותו ושלפוהו, היה נהפך לבשר מאכל לתותחים.
בראות החיילים את מצבו השיבוהו אל המחנה והניחוהו לנפשו. אך גם
לאחר המאורע לא החל לחוש בנוח ולא הרגיש שהגיע אל מנוחתו ונחלתו. ובפרט ששמע את
החיילים האמיצים מתלחשים ומתכננים אמבוש לחבר'ה המלופלפים.לימים למד את מגבלותיו והתמודד עימן, פיתח לעצמו שיטות חיים המתאימים ליכולותיו,
והיה מודע לחסרונותיו. הוא הצליח לפרנס את עצמו בכבוד והקים עסק קטן. הוא התחתן וחי באושר,
ולימים הביזנס שלו שגשג ופרח ואז הצטרף לחייו אף העושר.
כל חייו היה קשה לו להתחבר לקהילתו שנולד בה. ולכן הקים את ביתו בקהילה קטנה שונה
במעט בסגנונה מעדת מולידיו. בהתחלה חשש,
אך לימים כאשר בנותיו בגרו ובאו לפרקן, ראה ששוחרים לפתחו גם מבני קהילת
ילדותו. אגודות הצדקה לא בחלו בכספו ופניות לעזרה היו דבר שבשגרה.
בהסתכלו סביבו ראה ששאר האנשים גם כמותו. כולם סבלו מסיבה כלשהי
או שלא השתלבו במקום הולדתם ובחרו לערוק
ולשנות מעט את דרכם ולחיות כפי המתאים לעצמם.
כמובן שמאז לא היה עוד חריג ושונה, אלא אחד מתוך כולם ובין
שווים היה שווה!
_________________
תוקן על ידי mzohar ב- 18/12/2007 17:57:17
מ. זוהר
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 23:56 |
|
| |
מיימוני,
<"עד כמה אירוע אחד בודד יכול להשפיע על חיים שלמים? רק במידה שאנו נותנים לו!
אם כל התגובה לתכונות היוצאות דופן של הברווזון בסיפור היתה זו של הגברת ההיא, מדוע המשפחה קיבלה את זה כה קשה?
אולי בגלל שזה מה שהם פחדו או חשבו בסתר ליבם, ולא רצו להודות בכך, וכאשר התגובה מהחברה מסביב דפקה על האזנים הם הודו לעצמם שזה כך?
ואחר כך הם כבר הקרינו את זה לברווזון?">
א. אירוע בודד יכול ליצור טראומה לכל החיים, הלוא כן? לפעמים שוק משאיר צלקות לכל החיים. כאשר אותו חסך נוצר בגיל צעיר כל החיים הולכים בכיוון עקום. אם בניין יבנה על יסודות עקומים הוא יצא מגדל פיזה במקרה הטוב, במקרה הרע הוא יתמוטט.
ב. התגובה של הגברת היחידה יכולה ללמד לשני כיוונים 1. כמו שכתבתי בא' שאירוע בודד יכול לגרום נזק רב. אולי גם בני המשפחה הושפעו מאירוע בודד והתייחסותם שינתה כיוון הרגע. 2. האשה היא רק סיטואציה אחת מיני רבות. ולמה היו עוד סיטואציות? כי האשה היתה בעלת השפעה על שכנותיה, היא היתה תחנת ממסר מרכזית ברשת בני האדם בסביבה (קראת את הספר רשתות?) ומה שהיא אמרה התנקז לאפיקים רבים ברשת ויצר רישות שלם של אנשים שנמצאים בדעה שהילדון לא מפותח וחריג.
ג. אולי הם ידעו את זה קודם אבל שמרו את הכביסה המלוכלכת בבית, אבל אחר שיצא המרצע מן השק הם לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ החברתי, החברה החזקה סחפה אותם לצידה והאח החלש נשאר בודד.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 22:00 |
|
| |
אמשלום:
חן חן.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 19:21 |
|
| |
אמשלום
הרשי לי להביע תמיהה על דבריך.
פתחת בכך שמה שכתב זוהר אינו סיפור. וסיימת באמרך כי היות שזה מעשה במגזר מסויים מאד, לא כל אחד יבין מה שקרה שם.
אני מסכים לסיפא. יש סיפורים שקל להבין, ויש שקשה, כי חסר רקע. אבל האם הסיפור הוא פחות סיפור בגלל שאיננו יודעים את הרקע?
לא נראה לי שאי פעם ראיתי ברווזון. ובוודאי שלא ברבור. לא במציאות. ילדי בודאי לא ראו (אלא בציורים). ובכל זאת, קראנו כולנו ונהנינו ואני מקווה שגם למדנו מסיפור הברווזון המכוער.
אני חושב שניתן להבין את הסיפור של זוהר (כי זה סיפור, גם בלי שאוכל לציין מה יש בו מהקריטריונים לכך) גם בלי להכיר את החברה החרדית. אם כי הכרות כזו מסייעת להכיר חלק מהתופעות שנרמזות בו או מהוות רקע לדברים.
ואני מוסיף:
עד כמה אירוע אחד בודד יכול להשפיע על חיים שלמים? רק במידה שאנו נותנים לו!
אם כל התגובה לתכונות היוצאות דופן של הברווזון בסיפור היתה זו של הגברת ההיא, מדוע המשפחה קיבלה את זה כה קשה?
אולי בגלל שזה מה שהם פחדו או חשבו בסתר ליבם, ולא רצו להודות בכך, וכאשר התגובה מהחברה מסביב דפקה על האזנים הם הודו לעצמם שזה כך?
ואחר כך הם כבר הקרינו את זה לברווזון?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 15:36 |
|
| |
[ירוחם ומזוהר,
זה באמת מחמיא שאתם חושבים אותי לכשרונית בתחום הספרות (על סמך מה???). עכשיו זה באמת קצת מביך אותי לומר בגלוי, שאין לי שמץ כשרון בכתיבת סיפורים (אבל אני חושבת שאני די טובה בקריאת סיפורים, וגם זה משהו, לא?).]
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 13:32 |
|
| |
אמשלום,
אני מסכים שהגיור שעשיתי הוא לא רק המרת הברווזון בילדון מסכן, אלא הבעת מצב וציור סיטואציה על בסיס סיפורו של אנדרסן. למרות זאת אני עדיין חושב שיש בסיפור מימד אנושי כללי. אמנם הגיור נכתב בכיוון של ילד דתי שגדל בבית דתי, אבל האנושיות קיימת גם בציבור הדתי. כמו שאפשר להזדהות עם ברווז שחי במקום המיועד לו -במשק הביתי של אנדרסן, כך אותו ילד חי בעולם שלנו.
אם אפשר להזדהות עם עם אימהות ערביות שילדיהן חוסלו בידי צה"ל (לדוגמא) למרות שהן רחוקות מחיינו, אם אפשר להבין רגשותיו של ילד רעב בסומליה, אפשר גם להזדהות עם דמות הילדון בתוך הקהילה הדתית.
כשגיירתי את הסיפור לא חשבתי כמה אפשר ללמוד ממנו, עשיתי זאת בהשראת מיימוני שגייר סיפור אחר וחתר למחוזות שונים לחלוטין. אבל תו"כ כתיבה כאשר תרגמתי את הסיטואציות שאיתן התמודד הברווזון האומלל וניסיתי לדמות אותן למציאות העכשווית, גיליתי שיש הרבה אנקדוטות שקרובות לחיינו. זה שהסיפור גוייר למתכונת לא ניטראלית לא מורידה מהמימד הסוציאלי שבו.
אולי נסחפתי ופרטתי מדי הרבה ולא נתתי לקורא כמעט להבין תובנות לבדו, בשונה מאנדרסן שאפשר לפרשו למצבים שונים וסגנון ואפיון שונה ושל כל אדם כאינדווידואל. אבל זו הפרשנות שלי ואני בטוח שאפשר לפרשן אחרת ולהסיק על בסיס האגדה הנ"ל תובנות שונות לכל תרבות.
אני מצטרף לבקשת ירוחם שתכתבי סיפור משלך לכבודנו.
מאיר,
אני צקבל את ביקורתך, וכבר כתבתי זאת לאמא שלום, שהסיפור לא נותן כמעט לקורא להסיק מסקנות משלו. הקורא יכול לחלוק על הבנת הכותב ועל המשתמע מהסיפור, אך לא לפרשן את שכתבתי בדרכו.
אבל מטתי לא הייתה לתת לאחרים לפרשן, אינני סופר ואינני מתיימר להיות כזה. השתמשתי בסיפור להעביר מסר די חד משמעי ומבחינתי העיקר הן התובנות ולימוד ההשכל. כמובן שזו הפרשנות שלי לסיפור, ואין צורך לפרשן אותי. אם מישהו רוצה שיפרשן את הסיפור המקורי אחרת ממני ואז צריך לבחון את ההבדלים.
כבר באשכולו של מיימוני תמהת מה לנו לפרשן משפטים סיפוריים, הריזו אינה תורה ואין אלו דברי חז"ל ואף לא דברי הגות ופילוספיה. השבתי לך אז שאכן אין שום עניין להסיק מסקנות ע"י לומדעס ממילי דעלמא. אבל אפשר גם מהגיגים ללמוד וכל דבר אפשר ללמוד. אם הסיפור הפשוט מעורר לחשוב ונותן גירוי אינטלקטואלי למחוזות שאילולא הסיפור לא היינו מגיעים, ד"א הסיפור מחדד תובנות שאנו יודעים ע"י שהוא מדגים לנו את הסיטואציות הבעיתיות, דיינו.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 12:27 |
|
| |
אםשלום
אולי באמת הגיע הזמן, שאת בכבודך ובעצמך תכתבי לנו סיפור יפה, כפי שזה באמת צריך להיות.
ופי הנראה שאת גם יודעת.
אני מבטחיך, כי גם החרדים כאן יקראו אותם, כי הרי רק קול באשה ערווה, רק קול ולא הכל.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 12:15 |
|
| |
לשון אחרת: האם יש תועלת מהוצאת ספר נמשלים למשלי שועלים?
דומני שזה כמו בדיחה שצריך להסביר אותה, איש/ה לא י/תצחק.
מה שיפה הוא המסר העקיף. תיאור שכל מהותו היא תרגום, אינו פונה אל הלב, שלי בכל אופן.
---------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 06:54 |
|
| |
מזוהר,
אני חושבת לא שהצלחתי להבהיר למה כוונתי. אנסה שוב -
אין שום בעיה מבחינתי במה שעשית כאן. טענתי היחידה היא שאין זה סיפור. ייתכן שזו מסה, אולי מאמר או מכתב למערכת (זו בודאי פתיחה טובה לאשכול בנושא מסוים), המשתמשים ביסודותיו של סיפור ידוע כדי להעביר מסר חברתי וכו'. אבל זה לא סיפור (בעיני).
סיפורו של אנדרסן - בגלל שהוא מדבר על ברווזים וברבורים, הוא מדבר על יחסים בין ילד ואם, על קשיים בין אחים, על קנאה, על כעס, על כאב וכו' במקומות הכי רחבים שלהם והכי בסיסיים שלהם, הנוגעים בכל אדם בעולם (יהא זה יהודי חרדי בפולין, אישה שחורה במיסיסיפי או ילד נוצרי לבן בדנמרק). כל אדם יכול להבין מה מרגיש הברווזון כשאחיו מגרשים אותו או לא מתייחסים אליו בכבוד. כל אדם בעולם (בכל גיל) יודע מה זה להרגיש דחוי, לא אהוב, לא שייך למקומך ולקוות שיום אחד תתגלה במלוא תפארתך ותמצא את מקומך הנכון.
ממש לא כל אדם בעולם יודע מה זה ללמוד בישיבה (וזה לא קשור לפלורליזם). מה שעשית זה לא לבנות מטאפורה על בסיס סיפורו של אנדרסן (כפי שאתה טוען לעיל), אלא לקחת את המטאפורה שלו ולתרגם אותה לחייך שלך. שוב, אין בזה שום רע, ואולי להיפך, כיוון יש במבנה הבסיסי של הסיפור המקורי משהו שמוכר לאנשים, לכן התרגום שלך נוגע בהם ומבהיר להם משהו על החברה בה הם חיים, אבל זה לא סיפור (כי אין בו שום דבר סיפורי, וגם לא שום מימד אנושי-יסודי-רגשי-רחב, ולכן לי, זה לא מבהיר כלום על החברה בה אני חיה או על חיי שלי, ואיני יכולה לקבל מזה שום תובנה חדשה על בעיותי, תסכולי ומאוויי, אלא אם כן אפעיל הרבה מאוד אנרגיה פרשנית, שאין לי שום גירוי אמיתי להפעיל כאן).
אני לא אכתוב את התרגום שלי לסיפור של אנדרסן, כי איני נזקקת לו. הסיפור ההוא מספיק לי. הוא טוב כפי שהוא, כיוון שהוא מאפשר פרשנות אקטואלית ורלוונטית לכל אחד תמיד, ובו זמנית גם מעודד ומגרה להפעיל עליו אנרגיות פרשניות. משהו בנגיעה הרגשית הפשוטה שלו - בלי מסרים "חינוכיים", בלי מוסר השכל מפורט, ועם דקות הבחנה לרגשות "קטנים" (שככל הנראה, משותפים להרבה אנשים, למרות שכל אחד מהם חש בודד בעולמו) - עושה את זה והופך אותו לסיפור טוב.
תוקן על ידי אמשלום ב- 19/12/2007 6:56:00
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 23:34 |
|
| |
אנסה לכתוב כמה נקודות הנובעות מהמעשיה דלעיל:
א. אפשר לראות כמה הסביבה משפיעה על האדם ובילדותו מתווה את חייו. אם השכנה לא היתה זורקת את משפטה האומלל, והסביבה היתה מקבלת את השונה והחריג בזרועות פתוחות, אולי הוא היה נגמל משונות ונטמע בקהילה.
ב. אם חמשת האחים לא היו מצחקקים על חשבון אחיהם הרופס, היו מתחשבים בו ובמומו המולד/כתוצאה מהליך לידה לקוי, היו אולי מסייעים לאחיהם המסכן. יותר מכך כאחים הם היו צריכים למחות ולתת לו גב אל מול השכנים הקנטרנים והסביבה העויינת כלפיו, אך הם לא עשו כך. גם אמו לא היתה צריכה לשתוק לשכנה אלא היתה צריכה להשיב למחרפתה דבר וללמדה פרק בהלכות בין אדם לחבירו. היא היתה צריכה להחדיר בבנה מוטיבציה יתירה בגלל החשפותו לחולשותיו אך ללא יכולת התמודדות בגילו הרך. אך משום מה בני המשפחה התייחסו אפילו לבן משפחתם כאל מוזר כי אחרים חושבים כך.
ג. אם היתה לו מעט הכוונה להיכן ללכת ללמוד, היו הוריו שולחים אותו למסגרת מתאימה לו היה יכול לגדול כפרח שמח ומאושר. אבל מכיוון שהוא לא הרגיש נוח בביתו ועם משפחתו, הוא נאלץ לנדוד אל מקום רחוק/מקום שלא מתאים לו.
ד. "אם אין אני לי מי לי"- אם לא היה 'תופס את עצמו בידיים' היה הוא עוד עוף מוזר, אבל כאשר גילה את מגבלותיו והפנים אותן, אח"כ החל לנהוג ע"פ התובנות שגילה בעצמו, החל את החיים שוב בצורה יעילה. האם מעט עזרה וסיוע בגיל מוקדם לא היו מוסיפים כמה שנים לחייו ומונעים ממנו עגמת נפש מיותרת?
ה. כחריג הוא הצטרף לקהילת חריגים (אגו"א?) כמותו. שם ביניהם הוא לא היה שונה, שם הוא היה המיינסטרים. אדם שנמצא במקום המיועד לו הוא מתנרמל. במקום שאינו מתאים לאופיו הוא נמק. שמא החברה בכללותה צריכה להכיר בשונה ולתת לה נישה לגיטימית בתוך הקהילה? האם הקהילה לא יכולה להרחיב את כתפיה ולשאת בעול של הכבדים יותר, ולא רק של אלו ששוחים בזכות עצמם?
ו. כאשר הוא השתלב בקהילה היעודית עבורו, עשה לפרנסתו ומעבר לכך, לפתע גם הקהילה הקודמת רצתה אותו, וכפי שהעיר בעל 'הכסף מטהר'. האם אנו (בכל קהילה ובכל מגזר) דורכים ורומסים על החלשים וגורמים להם להיות שונים, ולעומת זאת את החזקים, העשירים ובעלי השררה שהם שונים לא פחות ואולי יותר מנסים לספח? אגואיסטיות במיטבה.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 23:15 |
|
| |
בעל,
כסף מטהר, מציאות (עגומה).
אמשלום,
אין כל רע בסיפור המקורי, ואין כל רע בגיורו.
אפשר ללמוד מהסיפור, ואפשר לתרגם את הסיפור למציאות, אולי זו
אינה המציאות שלך אבל אני מאמין שאת יכולה להבין ברוח הפלורליזם שבך.
אני ממש לא מתחרה עם כשרונו הספרותי של אנדרסן,
להיפך אני בניתי על ספורו מטאפורה שאולי מעט כואבת, אבל יש גם פיתרון
בסופה, לו הייתי יכול להמציא סיפור בעצמי, למה להשתמש בכיעורו של הברווז?
מה כ"כ קשה לך להזדהות עם בחור ישיבה. לא
צויין בסיפור על חרדיותו, הוא יכול להיות גם דת"ל, מרכזניק וכו' ומבחינתי גם חילוני בגימנסיה הרצליה. האם כ"כ
קל להזדהות עם בע"ח אומלל יותר מאשר בן אנוש חריג שלא כ"כ ממגזרך שאינו מוצא את מקומו? הלברווזים דמינו ואת אישיותנו איבדנו? אבל אדרבה כתבי את
התרגום האישי שלך ואת תובנתייך למעשיה הנ"ל ונראה במה חמלתך על
הברווזון שונה מאי רחמך על הילדון.
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 19:33 |
|
| |
מזוהר,
מה הבעיה עם הסיפור המקורי?
האמנם פסה מן העולם יכולת ההפשטה והבנת דבר מתוך דבר? האמנם יש לפרש, לתרגם ולפרוט לפרוטות יומיומיות כל סיפור ומטאפורה?
[אחת הסיבות לגדולת סיפורו של אנדרסן היא בזה שהוא מתאים לכ"כ הרבה אנשים (וילדים) במקומות שונים ובתרבויות שונות, וכל זה דוקא בגלל שהוא מאפשר "תרגום" אישי. עם ברווזון קטן ומכוער כל אחת ואחד יכולים להזדהות, אבל עם תלמיד ישיבה - עם כל הכבוד - ממש ממש לא.]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 17:44 |
|
| |
כסף מטהר?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 18/12/2007 17:44:28
|
|
|
|
|
