| נשלח ב-18/12/2007 19:06 |
 |
| |
כל מעשיך יהיו לשם שמים - הייתכן?
בימים האחרונים התחלתי לתהות סביב העניין של "כל מעשיך יהיו לשם שמים"
המקור הוא משנה באבות: "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
לכאורה, מימרא ככל המימרות. מה המשקל של "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" זה דין? זה דאורייתא? דרבנן? מישהו פסק את זה? זו מצווה? התשובה היא שלילית בכל הנקודות, כמו לגבי 99 אחוז מן המימרות במסכת אבות. אלו דברי מוסר, אמרות של חכמינו ותו לא.
אבל כאן בא הרמב"ם, ובשמונה פרקים מקדיש פרק שלם, פרק חמישי, לרעיון של "שימוש כוחות הנפש לצד תכלית אחת".
"ראוי לאדם ... לשים לנגד עיניו תכלית אחת והיא: השגת השם יתפאר ויתרומם כפי יכולת האדם... וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו ... אל זו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו בשום פנים מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית."
זו כבר לא מימרא מוסרית אחת מני אלף, כעת מדובר על מטלה רבתי. הקצאת מאה אחוז מן היכולות והכישורים של האדם למטרת הכרת השם, וביעור, לא רק של המעשים השליליים, אלא גם של המעשים הניטרליים.
"שישים הכוונה באכילתו ובשתייתו ובעילתו ושנתו ויקיצתו ותנועתו ומנוחתו – בריאות גופו בלבד. והכוונה בבריאות גופו – שתמצא הנפש כליה שלמים לאחוז בחכמות ... עד שתגיע לאותה התכלית.... והוא אמרו בציווייהם "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
אמנם, גם הרמב"ם מודה שמדובר במשימה קשה. יתר על כן "זאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וקשה ולא ישיגוה אלא מעט ... וכשתזדמן מציאות אדם שזה עניינו - לא אומר שהוא למטה מן הנביאים. רצוני לומר ... לא יעשה מעשה גדול ולא קטן ולא ידבר מלה אלא אם זה המעשה או הדבור יביאהו אל מעלה ... יחשוב ויתבונן בכל מעשה ותנועה ..."
כלומר מדובר פה על הגעה לדרגת הנביא – זו שלדעת הרמב"ם היא "אוטומטית" ואינה תלויה בחסד הבורא.
אבל השלחן ערוך הוא כבר יותר קיצוני: לאחר שכתב את הלכות השכמת הבוקר, טלית ותפילין, ק"ש תפילה וברכות, הוא מגיע לסימן קטן, סימן רל"א: "שכל מעשיו יהיו לשם שמים ובו סעיף אחד" סעיף אחד! ממש סעיף קטן:
"כל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך ... ואמרו חכמים וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה ... יהיו כולם לעבודת בוראך ...אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאוותו אינו משובח אא"כ עשה לשם שמים"
להבדיל מהרמב"ם, השלחן ערוך (שבעצם ציטט את הרבינו יונה בפירושו לאבות במשנה הנ"ל) אפילו לא מבטיח נבואה בסוף הדרך. זה סתם עוד דין בעוד סעיף.
מה מטריד אותי?
- היסטוריה: האם ישנן ראיות כי לפני הרמב"ם והרבינו יונה מישהו חשב על הרעיון מרחיק הלכת הזה? האם זו אכן היתה כוונתו של רבי יוסי במימרתו? האם מי שקורא כפשוטם את המשנה והגמרא מקבל את הרושם שהאמוראים והתנאים הקפידו, או ניסו להקפיד, על העניין הזה? (עין הוריות י: שרה רבקה רחל ולאה ובמפרשים שם). האם החשיבה הזו קשורה לחלוקה המוסלמית בין חראם לחלאל?
- פרופורציה א': האם ייתכן שזהו פרוש אמיתי במשנה, או דין "ברצינות" בשלחן ערוך? הרי אם יש דין כזה היו צריכים לשים אותו בברכות פרק א משנה א' למעלה. מדובר על דין שקשה הרבה יותר לקיים אותו מאשר לשמור את כל התורה כולה יחד עם הקוראן. איך יכול להיות שזה נדחק לאיזה סעיף נידח?
- פרופורציה ב': יוצא שהשולחן ערוך פוסק לנו שאנו חייבים להגיע לדרגת נביא לדעת הרמב"ם. הייתכן?
- סוציולוגיה: מכיון שזה באמת קשה עד בלתי אפשרי, איך מתמודדים עם המשא של השקפת העולם הזו? אני מכיר את נתיבי המילוט של "זה לדרגות אחרות" ואת אלו שתמיד יגידו שהם הולכים לים כדי להתחזק וללמוד גמרא יותר בעיון. יש עוד רעיונות? האם יש פוסקים או בעלי מוסר שכופרים בדרישה הזו באופן חזיתי?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 11:59 |
|
| |
שטיינר,
"הלכת בדרכיו" פירושו קיום המצוות שמביאות אותך לאיזון במידותיך, וכשנמצעים במיצוע , לפחות בשניים עיקריים שכוללות בתוכם שורשי שאר כל המידות, כמו עשיר וגבור, פירושו שהגעת לשלמות(יחסית) במידות = לחסידות, שבה החסיד נוקט לפנים משורת הדין מעט, כדי להרחיק עצמו מן העבירה לכל מקרה, ולזה הכוונה ב'פרישות'. וכדי שלא לטעות ולייחס חס וחלילה תארים לקב"ה - הרמב"ם נזהר כשהוא מצטט את דברי חז"ל מה הוא חנון אף אתה - ומדגיש מה הוא נקרא חנון...לדבקות בה' אין שום ביטוי מלבד הביטוי שלו בקיום המצוות שכוללת גם תלמוד תורה שמביאה לידיעת ה' -
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 11:44 |
|
| |
אם כי המאמר שבספרי עקב ובראשון מדעות כולל גם 'מה הוא קדוש' אבל לא נראה לי שמובנו - פרוש לעבודת ה', כי האלוקים לא כזה, אלא על דרך השלילה, מה הוא אינו מתעסק בשאינו קדוש, בפחות ובטמא, אף אתה. אבל זה לא קשור לדביקות.
_________________
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 11:41 |
|
| |
ריב,
דומני ש'והלכת בדרכיו' מכוון יותר כלפי מידות שבין אדם לחבירו, בהם אנו מזהים כביכול מידות של הקב"ה. מה שאין כן בחסידות ופרישות. הרעיון המבוטא ב'בכל דרכיך דעהו' הוא דבקות בה' ומיקוד כל החיים לידיעת ה'. איך זה קשור ל'והלכת בדרכיו'?
_________________
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 11:23 |
|
| |
לפי היכרותי עם האדם אני לוקחת את הזכות לפרש את דבריך
נניח שמדובר על האיסור להנות מארוחה שאינה ארוחת מצווה - אז זה טריביאלי שאדם ידע שהוא חייב לרסן את יצר הזללנות שלו אחרת יגיע במקרה הטוב לעודף משקל שיכביד על תפקודו, או במקרה הגרוע יגיע למימדים מפלצתיים. ובזה שאדם אוכל בצורה מסודרת ומגביל את עצמו למשל לשלוש ארוחות ביום, חייו לא הופכים לעניים ומאבדים מטעמם.
יכול להיות שהתכוון לכך?
תוקן על ידי riv ב- 19/12/2007 11:25:10
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 11:14 |
|
| |
נסיתי למצוא עותק של המאמר ברשת ולא מצאתי.
לפי זכרוני, עיקר טיעונו הוא שיש בחיים מקום גם לטריביאלי, ולא החיים הופכים להיות עניים ומאבדים חלק מטעמם.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 19/12/2007 11:17:00
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 10:44 |
|
| |
בעל,
זכיתי לפני מספר שנים ללמוד פילוסופיה מאליעזר מלכיאל , זה היה בשנה שהוציא ספרו על ויטגנשטיין - התוכל להביא את תמצית דבריו במאמר באקדמות שהזכרת?
תוקן על ידי riv ב- 19/12/2007 10:45:12
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 10:35 |
|
| |
ועוד,
"המקור הוא משנה באבות: "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
לכאורה, מימרא ככל המימרות. מה המשקל של "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" זה דין? זה דאורייתא? דרבנן? מישהו פסק את זה? זו מצווה? התשובה היא שלילית בכל הנקודות, כמו לגבי 99 אחוז מן המימרות במסכת אבות. אלו דברי מוסר, אמרות של חכמינו ותו לא."
עד כאן דברי נדב
--------------------------------------------------------
בהקדמה להקדמה למסכת אבות = שמונה פרקים. כפי שמתבאר מדברי הרמב"ם דברי חכמים במשנה באבות אינן סתם דברי מוסר ולא סתם אמרות חכמים אלא : אלא שהאדם שזוכה לקיימם בא לידי שלמות גדולה והצלחה אמיתית - כדברי חז"ל המובאים בבא קמא ל " האי מאן דבעי למהוי חסידא - לקיים מלי דאבות"
"הנה בארנו בפתיחת החיבור הזה, מה הייתה הסיבה בשום המחבר זאת המסכת בזה הסדר, וזכרנו גם כן רוב התועלת בזאת המסכת.
ויעדנו פעמים רבות, במה שקדם מזה החבור, לדבר בזאת המסכת בעניינים מועילים, ולהאריך בה קצת אריכות. ואף על פי שתיראה מבוארת וקלה להבין, לעשות מה שכוללת אינו קל על כל בני אדם, וגם אין כל ענייניה מובנים מבלי פירוש ארוך, אם היותם מביאים לשלמות גדולה והצלחה אמיתית.
ומפני זה ראיתי להרחיב בה המאמר וכבר אמרו רז"ל: |
|
"האי מאן דבעי למהוי חסידא - ליקים מילי דאבות".
|
| ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שאמרו רז"ל: |
|
"חסידות מביאה לידי רוח הקודש".
|
הנה התבאר מדבריהם, שקיום מוסרי המסכת הזאת מביא לידי נבואה, והנני עתיד לבאר אמיתת הדבר ההוא, מפני שהיא כוללת חלק גדול מהמידות הטובות....
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 09:57 |
|
| |
שטיינר,
חבל ששנרב קפץ השיר לפ"ה ודליג על הפרקים הקודמים או לפחות על פ"ד בו כותב הרמב"ם -
התורה לא אסרה מה שאסרה, ולא ציוותה מה שציוותה - אלא מפני זאת הסיבה רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל- שאסור המאכלות כולן ואסור הבעילות כולן... זה כולו, אמנם ציוונו השם יתברך להתרחק מקצה רב התאווה ריחוק גדול, ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגש ההנאה מעט, עד שתתחייב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות -
יצר הזללנות הוא כה קל בעיניך עד שבעניין זה והלכת בדרכיו איננו שייך כאן? הסיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים הם הפרזה באכילה ובשתייה- הן בכמות והן באכילה ושתייה לא מסודרים - כמו גם איכות מזון ירודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 09:36 |
|
| |
שנרב,
האם ישנן ראיות כי לפני הרמב"ם והרבינו יונה מישהו חשב על הרעיון מרחיק הלכת הזה?
ראה פסחים מט : תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום - סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו נשכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות...ואמרו: כל סעודה שאינה של מצווה אסור לתלמיד חכם להנות ממנה.
וכדי להמחיש את חומרת האיסור לאכול כל ארוחה שאינה סעודת מצווה
נדרים סב : מסופר על רבי טרפון שבהסח הדעת אכל מן הצימוקים היבשים שנשרו בכרם אחד שהיה מצוי בו - והסוף שחשד בו בעל הכרם שהוא זה שגונב ממנו כל השנה ותפס אותו שם אותו בשק ורצה להשליכו לנהר, ורבי טרפון צעק "אוי לו לרבי טרפון שזה הורגו, והיות שידע שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם הצטער כל חייו על כך שיכול היה להציל את עצמו בדמים ורק מרב לחץ הציל את עצמו בכבוד התורה -
ועוד אפשר לראות בפירוש למסכת אבות פ"ד משנה ז' :
ושמעתי המשוגעים המבוהלים הנתלים בראיות שהביאו באמרם ( ברכות י') " הרוצה להנות יהנה כאלישע, והרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי. וזה אינו דומה לזה אשר מביאים כלל. אבל אצלי הטעאה גדולה מהביא ממנו ראיה מפני שהוא מבואר ואינו מקום שיטעה בו האדם
שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מבקש מהם וקובע להם חוקים. אמנם היה מקבל כבוד לבד כשהיה מאכסן אותו אדם בעברו עליו להיות בבית אצלו, והיה אוכל לחמו בלילה ההוא או ביום ההוא, והיה שב לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית אדם ולא היה אוכל משום אדם וכיוצא בזה ואמרו חכמים (נדרים סב) ז"ל: שתלמיד חכם כשירצה להדמות לשמואל הרמתי עד שלא יכנס לבית אדם הרשות בידו, ואם ירצה להתאכסן כאלישע אצל אדם בעברו עליו לצורך דרך הרשות בידו - מפני שכבר הזהירו חז"ל מלאכול אצל כל אדם אלא לצורך...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2007 00:49 |
|
| |
לרמב"ם בשמונה פרקים ובמורה שם ושם היא אכן מצווה "באמרו ואהבת את ה' אלקיך", ולרמב"ן בדברים שם היא מצות 'ובו תדבק'. מצות 'והלכת בדבריו' אינה קשורה לכאן כמובן (היא גם לא מצוה תמידית).
_________________
רודולף
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 23:50 |
|
| |
האם "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" לא נגזר מהמצוות התמידיות אהבת ה', יראת ה', "והלכת בדרכיו" וכו'?
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 22:54 |
|
| |
שנרב,
השו"ע שהבאת אומר שמי שאוכל להנאת עצמו הרי שזה 'אינו משובח', כלומר, גם לשיטתו זה לא דין של אסור/מותר אלא סוג של מדריגה מוסרית (האם כל מה שמופיע בשו"ע הוא 'הלכה'? ודאי שלא. אני לא זוכר כרגע דוגמאות רבות, אבל כבר בסימן א' יש למיטב זכרוני כמה כאלו כמו למשל שראוי לכל ירא ה' לבכות על החורבן וכיו"ב).
יכול להיות שהייתה העצמה של רעיון הטוטאליות של הדתיות בתקופות מסויימות, בהשפעת הדתות הגדולות, אולם לענ"ד הבסיס לכך קיים כבר בטקסטים הקאנוניים של היהדות, ע"ע: 'בכל דרכיך דעהו', 'שיויתי ה' לנגדי תמיד', וכן בחז"ל למשל התנהגותו של ר"א בעת התשמיש כמבואר בגמרא בנדרים וכן הלאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 22:45 |
|
| |
כמה הערות:
א. מקורו של הרמב"ם בחמישי משמונה פרקים ובשלישי מדעות הוא מאמר הגמ' בברכות סג, א: דרש בר קפרא, איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך. הוא המקרא המופיע שם ושם ומקביל לשויתי ה' שבמורה ג, נא-נב העוסק באותו רעיון.
ב. פ"ג מדעות הוא בהחלט פתיח לכל מצוות התורה, ומתבקש לבוא אחר יסודי התורה, האמונה והמסתעף, ואחר א-ב מדעות הפותח בתיאור על דעות בני האדם והמסתעף. אף פתיחתו של רמ"א לשלחן ערוך, הלקוחה מן המורה שם, באה להביע את הרעיון הזה, על אף הקישור המרשים שעשה הרמ"א ל'יתגבר כארי'.
לכשתמצי, גם סימן רלא בשו"ע הוא פתיח לחיי היומיום, כי עד לשם אלו חיי הבוקר הדתיים, משם לארוחת בוקר והלכותיה, ובצאתו לעסקיו, חיי החולין, באה ההלכה הזו. עד לשם הוא ממילא עסוק באלוקיו. (ולענ"ד הפתיח 'יתגבר כארי לעבודת בוראו' הוא יותר מדפיקת השמש הקורא לתפילה, כי אם פתיח סמלי לשלחן ערוך.)
ג. לא על הרמב"ם הפילוסוף האמון על קניית מושכלות, ולא על רבנו יונה החסיד מגירונדי אפשר לשאול האם אמירה כה מחמירה יכולה להיות נחלת ההמונים. שניהם רואים בדת הרבה יותר מספר משפטים כפוף לחוק העונשים, אלא מערכת המשרתת את תכלית החיים על כל פרטיהם. כפי שהובא, רמב"ם אכן יודע וחוזר על כך במקומות רבים מספור, כי דתו אינה מושגת בשלימות כי אם על ידי יחידים.
אבל לענ"ד גם בלי כל זה, הדת אינה אמורה לדבר בקול אחד, ועל אף הטון הנדוש שהוצג לטיעון זה, בלי ספק התורה ההלכית בנויה מרבדים, הכל לפי מה שהוא אדם וחסיד. כך מצות 'קדושים תהיו' המפורשת בכתוב מתפרשת על ידי רמב"ן (פתיחה לפ' קדושים) כקריאה שלא להיות נבל ברשות התורה, ודבריו שם הם אותו רעיון בלשון אחרת. שים לב: נבל - ברשות התורה. אין כל תימה בפרדוקס, כי אכן ברובד ההלכתי הפורמלי, זה מותר, ועדיין הוא נבל, והתורה ציותה על זה. וראה עוד רמב"ן לדברים ד, יא על 'ואותו תעבוד'.
מרתק לקרוא את דברי החינוך במצוה שפז, ולא תתורו אחרי לבבכם, שנתפרשה על ידו באותו רעיון בדיוק (והוקצן במיוחד על ידי הח"ח בביאור הלכה, סימן א), שמסביר מדוע אין על זה חיוב מלקות, ראה שם שכתב שאי אפשר שלא יעברו על זה, ולכן אין לזה שיעור. כיצד תיתכן מצות ל"ת שא"א שלא לעבור עליה? רק במצוה שמחייבת שאיפה אל דרגה גבוהה!
כתבתי כאן פעם לבאר את הכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שהאלוקים מציג את תורתו כבאה לשתי מטרות: גוי קדוש - עם המתנהל במוסרים נכונים ומשפטים צדיקים; ממלכת כהנים - קבוצה דתית עובדת אלוקים המקדישה חייה לאל ככהנים (שם כתבתי שלכן הפרשה הזו פותחת ב'כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל' הנדרש אצל חכמים כמוסב על גברים ונשים, כי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, שכולן פעולות דתיות, ואינן חלק מ'גוי קדוש' אלא מ'ממלכת כהנים' - אל נא תצעקנה עליי, לא באתי אלא לבאר הלכת חכמים שנשים פטורות ממעשהז"ג...). לכן יש בהלכה מקום גם להוראות חסידות, שעם היותן מידת חסידות ודרגה נאצלה, הן עדיין נחשבות הלכה.
ד.מעניין לציין שרמב"ם עצמו בסוף הפתיחה למורה משתמש במאמר 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' במובן אחר, שלא תהיה כונה זרה במעשים חיוביים שלך. עיי"ש.
_________________
רודולף
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2007 22:37 |
|
| |
נדב
מעניין מאוד, תודה.
נקודה אחת. האם השולחן ערוך הוא תמיד יותר מאשר משנה באבות? האם כל מה שנאמר בו הוא רק הלכות? האם 'אסור!!! לישן ביום יותר משינת הסוס' הוא אכן איסור?
נראה לי שהשולחן ערוך כולל גם המלצות, אמרות, והווי משלים של עבודת ה'.
---------
מאיר
|
|
|
|
|
