חג המולד הוא מחגיהם החשובים של הנוצרים, ומכיוון בארץ בה אני גר תקופת חג המולד היא מיד לאחר סוף שנת העבודה, מארגנים במקומות העבודה מסיבות עבור הפועלים. ואף שסיבת המסיבה אינה אלא בגלל סיום העבודה הן ידועות כמסיבות חג המולד.
הישנה בעייה שהיא להשתתף במסיבות הללו?
הניתן להתיר את ההשתתפות בהן, בטענה שהן אינן מסיבות הקשורות לחג הדתי, אלא הן מסיבות לסיום שנת העבודה למרות שמן?
הניתן להשתתף בהן כאשר אי ההשתתפות בהן תביא ל"איבה"?
_________
בספרו "מקור ברוך" פרק מה (ח"ד עמוד תתקע), מתייחס הרב ברוך אפשטיין - בעל התורה תמימה, לדעות הסותרות בחז"ל לגבי השתתפות בשמחות הגויים, (דף סה עמוד א) והוא מציין לגמרא השוללת סעודות משותפות:
"רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: (שמות לד) וקרא לך ואכלת מזבחו". (עבודה זרה דף ח עמוד א)
[המאמר השולל שבגמרא שלפנינו הוא משמו של רבי ישמעאל, מופיע בתוספתא עבודה זרה, (צוקרמנדל), פרק ד הלכה ו, עבודה זרה דף ח עמוד א, מסכת עבודה זרה, כת"י בית המדרש לרבנים, באבות דרבי נתן, פרק כו הלכה ד, ובילקוט שמעוני, כי-תשא רמז ת, כת"י מינכן ובראשונים רבים, ראו רי"ף עבודה זרה דף ב עמוד ב, רא"ש עבודה זרה פרק א סימן ו, האשכול [אלבק] הלכות עבודה זרה, (דף קפח עמוד א), כפתור ופרח פרק י, (עמ' לו בד"ה ספרי), המאמר הוא בשם "ר' שמעון בן אלעזר", וכבר העיר הר"י ברלין בהגהותיו על גליון הש"ס, על השינוי בשמותיהם של אומר ששניהם שלמידי רבי עקיבא, סתם רבי ישמעאל הוא חבירו-תלמידו של ר"ע, ראו סדר הדורות בערכו אות ב, ואילו שמעון בן אלעזר, היה תלמידו של ר"ע, ראו תוספות בבא מציעא דף ד עמוד ב, וסדר הדורות בערכו)].
הוא מציין גם לגמרא:
"רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים". ( עבודה זרה דף סד עמוד ב).
ולירושלמי (עבודה זרה פרק א ה"א)
"נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהן מפני שאינו אלא כמחניף להן".
לדבריו השינוים בגישת החכמים תלוי בשינויים באמונת הגויים:
"... אך הביאור הוא, דהחכם האוסר בהחלט איירי בעכו"ם ממש, עובד אלילים ועניני שבע מצוות זרים להם והם אינם מכלל אנשים מתוקנים ואין ראוי להתרועע עמהם ולהתחבר להם בסעודה ... והחכמים שקבלו הזמנות וטרחו לסעודה איירי בבני אומות מתוקנים ונימוסיים ולתכלית מצבנו בעולם ראוי להתקרב אליהם, ומכש"כ שאין להתרחק מהם".
האם הנצרות היא עבודה זרה?
הדבר הוא מחלוקת בין הרמב"ם והמאירי .
לדברי הרמב"ם אמונת הנוצרים היא עבודה זרה ממש,שכך הוא כותב בפרק ט מהל' ע"ז הל' ד:
"אדומים עובדי כו"ם הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם", (גרסתנו בהרמב"ם "כנענים", היא שינוי הצנזור).
הרמב"ם האריך בדבר בפירושו למשנה עבודה זרה פרק א משנה א, (כפי שהוא מופיע בפירוש המשנה של קאפח, (הקטע הושמט ע"י הצנזור בש"ס דפוס וילנא, ואף בדפוסים אחרים שהניחוהו הם שינו בו מפחד הצנזורא):
" ... ודע שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם כולם עובדי עבודה זרה, ואידיהן כולם אסורים, ונוהגין עמהם בכל התורה כדרך שנוהגין עם עובדי עבודה זרה, ויום ראשון הוא מכלל אידיהן של גויים, לפיכך אסור להתעסק עם מאמיני המשיח ביום ראשון כלל, בשום דבר מן הדברים, אלא נוהגין עמהם ביום ראשון כדרך שנוהגין עם עובדי עבודה זרה ביום אידן".
ואילו המאירי בע"ז שם חולק עליו וכותב:
"מה שאמרו נוצרי לעולם אסור כבר פירשנו דעתנו במשנה, וגדולי המחברים (כוונתו להרמב"ם הנ"ל), כתבו בענינים אלו דרכים אחרים ולא נראה לנו, ובמשנה פירש נוצרי לעולם אסור, אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיהו (פרק ד, טז) שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכדנצר, וידוע שצלם השמש היה בבל, ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו, וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון במנין ראשי ימים, ומתוך כך היו קורין לאותו יום נצרי, על שם שהיה קבוע לנבוכדנצר על צד ממשלת חמה שבו, והדברים נראין ברורין".
המאירי כפי שהוא מובא בשיטה מקובצת (ב"ק קיג א) הוא:
"הא כל שמעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתינו אינם בכלל זה, אלא הרי הן כישראל גמור לדברים אלו, אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק" .
במאירי שם כתב עוד:
"ומכל מקום באותם הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר כן, אלא אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך כמלא מחט אלא יקוב הדין את ההר אם לו אם לכשנגדו".
מבואר מדברי המאירי שגם הנוצרים שמאמינים באל. אפילו שהוא ע"י שילוש ושיתוף, דינם כעמים שמאמינים ביחוד כגון הישמעאלים".
וכך הם דברי המאירי יומא פד:
"פיקוח נפש אין הולכין בו אחר הרוב, כיצד חצר שהיו בו ישראלים ועובדי כוכבים ומזלות הקדמונים עמהם, שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת כלל, וגם אינם חוששים לחובת חברת האדם וכו"' עכ"ל. הנה מפורש בדבריו דלאומות שיש להם דת וגדורים בדרכי הדתות ועובדי אלקות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, והם לא עובדי אלילים, אנו מצווים לחלל שבת עליהם, וזה בכלל גר תושב אתה מצווה להחיותו".
___________
אף שהגמרא העוסקת באוכלי הסעודות המשותפות כאילו אכלו מזבחי מתים, היא כותבת שהם עובדי עבודת כוכבים בטהרה,
והיה אפשר לשאול: כיצד ייתכן לזבחי מתים יהיו בטהרה?
אלא שרש"י מפרש את הטהרה כך:
"בטהרה - כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב".
הדבר הוא איסור גמור אלא שהם חושבים ש"זה בסדר", ואכן כאשר הגמרא הובאה להלכה היא נפסקה כאיסור גמור:
"עובד כוכבים העושה משתה לחופת בנו או בתו, אסור לישראל לאכול שם אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש". (שולחן ערוך יורה דעה סימן קנב סעיף א)..
ממה שהשו"ע לא אסר את כל הסעודות המשותפות, אלא רק סעודות נישואין, ניתן להבין, שאין איסור על עצם השתתפות בסעודות משותפות.
הט"ז שם שהביא את הדרישה ששאל: האם ניתן להתיר אכילה בסעודות גויים, כשאי האכילה עמהם עלול לגרום לאיבה, כפי שמצאנו שהיו דברים שהותרו כאשר אי עשייתם (או עשייתם) עלולות לגרום לאיבה, (ראו לדוגמה רמב"ם עבודת כוכבים פרק ט הלכה טז, עבודת כוכבים פרק י הלכה ב, והלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג ה"ט), ושאלתו היתה האם "משום איבה" מתיר אכילה משותפת?
תמה על שאלתו:
וכי מה מקום יש לשאלה זו: "הרי התורה ציותה שיהיה לו איבה עמהם משום הרחקת בנותיהם".
להבנתו "משום איבה" מבטל רק איסורים שאיסורם הוא מחשש עבודה זרה, אך לא איסורים שמטרתן היא הרחקה מבנותיהם, שהרי לא ייתכן לומר ש"משום איבה" יתיר קירבה.
כשהיה מי שרצה להתיר לנשים ללכת לבתי גוים ולהתייחד עמהם "משום איבה", כתב לו ה הרב יאיר בכרך (חוות יאיר סימן סו):
"... והן עתה נבא לישא וליתן באותן הטעמים שהזכיר מעכ"ת דאי משום איבה שרינן כה"ג. א"כ נשתה עמהם מכוסם נשתה ומפתם נאכל. ונמצאו בטלו כל ההרחקות שעשו חז"ל וגזרו גזירה לגזירה ועשו משמרת למשמרת לבל נתערב בגוים ונלמד ממעשיהם וגזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם. אלא ודאי ברור כשמש דלא שריא משום איבה אלא אקראי בעלמא הנמשך מעסק היתר כגון לקבל דורון מגוי מכירו ביום אידו דכל השנה כולה מותר לו לישא וליתן עמו ולקבל דורון ממנו אי לא שרית ליה לקבל דורון ביום אידו דאקראי בעלמא הוא הנמשך מעסקי היתר שלו איכא איבה. וכן מילדת וכן כה"ג גבי רופא ישראל האיבה נמשך מאומנות היתר שלו. משא"כ הני נשי דנ"ד אם לא תלכנה לבתי הערלים כלל אין כאן איבה ואיך יעלה על הדעת לומר דשרי לילך לבתיהם בלי שומר. לכן מ"ש שאם תקחנה שומר עמהן תגרמנה להן איבה. א"כ לא תלכנה לבתי הערלים כלל ולא תהיה להן איבה וק"ל".
הרי שהוא חילק בהיתר "משום איבה" בין דברים אסורים הנמשכים מפעולה מותרת, ודברים האסורים משום בנותיהם,
הנקודת הכסף (על גליון השו"ע) כתב להסביר את טעם הדרישה שרצה להתיר השתתפות במסיבות "משום איבה" כך:
"יראה טעם האיסור הוא משום דאזיל ומודי, ובאזיל ומודי שרינן משום איבה".
להבנת הדרישה ייתכן להתיר סעודות משותפות "משום איבה", מפני שאיסור ההשתתפות אינו בגלל בנותיהם, אלא מחשש עבודה זרה.
ואולי הוא הבין שהוא כן, מהמשך ההלכה בשו"ע:
" ... ומאימתי אסור, משיתחיל להכין צרכי הסעודה; ולאחר ימי המשתה, ל' יום. ואם אומר שמזמינו בשביל החופה, אסור עד י"ב חודש; ולאחר י"ב חודש מותר, אלא אם כן הוא אדם חשוב".
ואם טעם האיסור היה "משום בנותיהם", לא היה מקום לכל אותם החילוקים, (וגם לא היה מקום לדברי התורה תמימה על ההבדל בין גויים עוע"ז לשאינם, מפני שלא מצאנו חילוק ביניהם בדברים שהם "משום בנותיהם", כמו שכתבו החסד לאברהם (אלקלעי) יו"ד סימן כ"ו, הר"ח פאלאג'י בחים ביד סימן כט, והפרי חדש סימן קמד).
אף שדברי הנקודת הכסף הכותב שטעם האיסור הוא בגלל ע"ז, הם שלא כדבריו המפורשים של רש"י שפירש בפרש"י שמות פרק לד פסוק טו כך:
"כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך".
והרי הם כדבריו המפורשים של הרמב"ם (בהלכות עבודת כוכבים פרק ט) הלכה טו) שכתב במפורש, שהאיסור הוא מחמת הרחקה מע"ז:
"עובד כוכבים שעשה לבנו או לבתו משתה אסור ליהנות מסעודתו, ואפילו לאכול ולשתות הישראל משלו שם אסור הואיל ובמסיבת עובדי כוכבים אכלו, ומאימתי אסור לאכול אצלו משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה וכל ימי המשתה ולאחר ימי המשתה שלשים יום, ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנישואין אפילו לאחר שלשים יום אסור עד שנים עשר חדש, וכל ההרחקה הזאת מפני עבודה של כוכבים הוא שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו".
הנקודת הכסף גם כותב, שאף שמהגמרא ניתן להבין שכאילו המקור לאיסור הוא בפסוק מפורש; הרי אין הדבר כן, והפסוק שהובא אינו אלא אסמכתא, [(לפירוש אסמכתא ראו רמב"ם מורה נבוכים ח"ג פמ"ג, והקדמתו לפירוש המשנה, כוזרי מאמר ג פע"ג, קרית ספר להמבי"ט בהקדמה פ"א, ודעה הפוכה מדעתם בריטב"א לר"ה דף ט"ז ע"א).
וראו ירושלמי דמאי פרק ד דף ה"ג:
"גירדאי (בפני משה שם, אנשי מקום ששמו גירדא, אך קאהוט, הערוך השלם סוף ערך גֶרְדְ פירש גרדי- אורג) שאלון לרבי אימי יום משתה של גוים מהו? סבר מישרי לון מן הכא מפני דרכי שלום אמר לון רבי בא והתני רבי חייא יום משתה של גוים אסור א"ר אימי אילולי רבי בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן וברוך שריחקנו מהם".
