בדותה חרדית נפוצה קובעת חד משמעית כי ''הרש''ר הירש עשה מה שעשה בגרמניה בלבד וזה התאים למקומו ולזמנו'', ובכך חוזרת על בדותה נוספת שיסודה במיתולוגיה שהתגבשה בתודעת הנספחים למחנה החרדים בשנים שלאחר המלחמה, אשר נלעסה ונלעסת עד אין סוף בעיתונות ובספרות החרדית, ושלמרבה הצער פשתה גם בקרב צאצאי בני אשכנז, דור אשר לא ידע את יוסף .
תפיסה זו השתרשה מזמן, כעובדה שאין להטיל בה ספק ונתקבעה במסמרות כמושכלה ראשונה על ידי פוליטרוקים חרדים ובראשם המחנך הידוע ר' אברהם יוסף וולף, ובמידה מסויימת על ידי ר' יעקב רוזנהיים האב הרוחני של כל העסקנים התככנים, בוחשי הדילים הפוליטיים המלוכלכים, מאיימי האיומים, וממליכי הגדויילים עד עצם היום הזה – ואחיו הרוחני של המזכיר הקובנאי מנהל הלשכה השחורה. (ואין לתעבו בשל האשמותיו של צבי ויינמן בספרו ''מקטוביץ עד ירושלים'' - שכן אלו מוכיחים את תפקידם המשמעותי של החצרות הביזנטיות בעלייתם ויצירתם של מרני העל וסותרים מיניה וביה את התיזה של ויינמן ואת מטרת ספרו - אלא בשל יחסו ואופן רדיפתו את הרב מרכוס הורביץ רבה של הקולטוס גמיינדה בפרנקפורט, רדיפה שמהווה את אב הטיפוס של הדורסנות העסקנית המודרנית ואשר מציבה אותו ליד עמוד הקלון של ההסטוריה לצידם של קנאי פרשבורג תלמידיו של החת''ס הידועים לשמצה ואשר ירדו לחייו של ר' עזריאל הידלסהיימר והיוו את הסיבה העיקרית אם הלא היחידה לעזיבתו את אייזנשטט), ואשר החרדי המצוי רואה אותה כיסוד קיום התורה בדורנו ומגן עליה בחירוף נפש כנער ההולנדי הידוע.
תהא זו הונאה עצמית לחשוב כי קביעה מופרכת זו מבוססת על העדר מידע ותו לא, וכי בהנתן גישה למידע הרלוונטי, מקורות החכמה יפתחו כמים לים מכסים. אין לי שום אשליה בנדון, ואיני משתעשע לרגע בסיכוי הקלוש שאצליח לשנות את דעתם של אלו אשר לא מכירים בין הקשר בין סובב למסובב ובין טיעון למסקנה, ואשר אינם יכולים להניח תיאורטית את האפשרות לשינוי דעתם בכל נושא בהם נתקבעה, יהיו הטיעונים וההוכחות אשר יהיו.
כשלעצמי איני רואה מה הגליק הגדול בהוכחת כוונתו האמיתית של הרב הירש, שכן אין סתירה בעמדה המקבלת את הפרשנות התומכת בטענה \ פרשנות הלא חרדית בנדון כנכונה מבחינה היסטורית וכמתקבלת על הדעת לבין נקיטת עמדה הפוכה כמתאימה לנסיבות דורנו למספר זה או אחר של פרטים המרכיבים את כלל ציבור שומרי התומ''צ.
אלא שאליה וקוץ בה: מודעות היסטורית מעמידה אמירות נחרצות וגורפות בפרספקטיבה, ושופכת עליהן אור אחר המסלק מהן את האבסולוטיות והנחרצות.
כפי שנטען פעמים אין ספור בדיונים הללו, לאור קיומם של טיעונים כבדי משקל התומכים בשלילת לימודי חול, יש לתמוה על נחיצותם של טיעונים מיתיים המבוססים על סילופים היסטורים או על טיעונים חלשים במקרה הטוב.
אלא, שכנגזר מטיבם של עקרונות השקפתיים אשר אינם הלכה פסוקה, אין בכוחם של הטיעונים השוללים, יהיו אלו מבוססים כאשר יהיו, להורות על שלילה גורפת. שכן אלו מבוססים על טיעונים מסויגים המצדיקים שלילת לימודי חול בהקשר של נסיבות, מקום, וזמן ועל כן הם רלטיביים ובתור שכאלה אין הם שוללים קטגורית עמדות הפוכות המחייבות לימודי חול, אלא מוסיפים משקל נוסף לחיוב השלילה הנקודתי (גיאוגרפית וכרונולוגית).
מי שרגיל להוסיף סימני תשובה נחרצים לצד כל דעה או עמדה, חייב לפרש את ההיסטוריה, ובמידת הצורך אף לסלפה, בכדי לשלול את האפשרות התיאורטית של לגיטימיות הדעות המנוגדות.
אשר על כן, אני מגיש כשירות לציבור הקוראים את האינפרומציה הבאה:
בראשית דברי אקדים ואומר כי השאלה על נצחיות או זמניות שיטתו של הרש''ר הירש היא פרשנית במהותה ואינה ניתנת להוכחה חד משמעית, שכן תמיד ניתן למצוא משמעויות מנוגדות. למרות האמור, ניתן להצביע על הסבירות המאפיינת פרשנות זו או אחרת ולחילופין על חוסר הסבירות שבה.
ברוח התקופה והמקום, אני מציע שנתעלם מפרשנויות אקדמיות או אלו שלא נאמרו במסגרת תורנית מובהקת ונתמקד במסורת חכמינו, במובנה הרחב והמקובל מדורי דורות.
אין ראוי יותר מלהביא את דברי בעל השרידי אש שהיה מקובל כגדול בישראל על כל הציבור שומר התומ''צ, וגם על ידי הציבור החרדי שאף חטף את גופתו לקוברו בחלקת הרבנים (וידועים טענות בעל הציץ אליעזר – לפני שחזר בתשובה על פי עדותם המופרכת של נכדיו והנהנים העיקרים של פנסיית הדיינות הציונית שלו ופירות ההשקעות הציוניות בעליל של הסבא הרב וורנר - על מזלם של תלמידי ישיבת חברון שבחרו לחטוף את הרב ויינברג לאחר שנפטר ולא בחייו):
שמו של הרב הירש נקשר בסיסמה ''תורה עם דרך ארץ''. סיסמה זו נתפרשה לכמה פנים, והיה מתלמידיו (שעמד בראש מפלגה חרדית) [האם הרב ויינברג מתייחס לר' יעקב רוזנהיים?], שיצא להגן על רבו להכשירו כביכול בעיני צדיקי הדור בטענה שהרב הירש לא התיר את לימודי החול אלא לאנשי ארץ אשכנז, שמחמת התנאים הכלכליים ששררו בזמנו לא מצאו להם מקור פרנסה אחר אלא במקצוע המסחר. מקצוע זה דרש, לפי רמת התפתחות המסחר באשכנז שהייתה גבוהה ביותר סכום של ידיעות מקצועיות ודרגת השכלה ידועה. כלומר, היתר זה נולד מתוך אונס, מתוך כפיה שבחוק ממשלתי, מתוך הכרח פרנסה ומשען לחם. אבל פירוש זה הוא סילוף האמת ההיסטורית''.
(וכאן ממשיך הרב ויינברג בתיאור שיטת הרב הירש בדבר החיוב שבדרך ארץ כשיטה עמוקה וכבעלת אמירה מהותית על היחסים בין התורה לתרבות הכללית).
מקורות: הרב שמשון רפאל הירש
משנתו ושיטתו עמ' 190
בעריכת הצדיקים והתמימים ר' יונה עמנואל, ר' קלמן כהנא, ור' מרדכי ברוייאר זקני פא'י השם ינקום דמה השפוך
-----
כאמור, איני טוען שפרשנותו של הרב ויינברג הינה הפרשנות הלגיטימית היחידה (אם כי היא סבירה ומבוססת). אך יש בטענתו בכדי לגבות השקפתית את הלגיטימיות של אלו הסבורים ששיטת תורה ודרך ארץ רלוונטית גם בימינו, ולשלול את האמירה החד משמעית לפיה ידוע ומקובל בקרב גדולי ישראל ששיטת תוד''א היתה נכונה רק לזמנה.
בוודאי שיש בפרשנות הנ''ל להשמיט את הבסיס בדבר קביעתם של גדולי ישראל בדבר שיטתו של הרב הירש.
בשולי הדברים יש להוסיף כי הביטוי האולטימטיבי לשילוב בין לימודי קודש ובין לימודי חול בא לידי ביטוי אצל אסכולת ברלין, אצל ר' עזריאל הידלסהיימר ותלמידיו הרבנים הופמן, ברט, וברלינר שהיו אפיקורסים ממש לעומת אסכולת פרנקפורט הבורגנית שעיקר לימודיהם האקדמאים מוצו בביקור חטוף בבית ספר למסחר לבני עשירים – ווירטשאפט שולע.
השיח החרדי מתעלם לחלוטין מאסכולת ברלין שכן טווח הפרשנויות לגביה מוגבל, ואף לוליין כוולף לא הרהיב אומץ בנפשו לשכתב את ההיסטוריה של מרכז התורה דטוכולסקי שטראסע תובב''א. הרב הידלסהיימר לא הקים את הסמינר בברלין משום שהוא ראה זאת כצורך מחוייב המקום. הוא הקים ישיבה באיזנשטט שבהונגריה, ועזב את הונגריה ברלינה עקב הצקות ורדיפות נוראות מצד שני קנאים, שאגב מהווים את המקור הידע העיקרי לגבי שיטתו של החת''ס לגבי ההשכלה. ויעויין במאמרו של הפרופ' שרייבר בגיליון האחרון של ביטאון תורה ומדע, ובביוגרפיה של שולמן על הרב הידלסהיימר שהרחיבו בנידון.
_________________
